דף ג עמוד א * הגמרא ממשיכה לברר מה המקור לכך, שגט אשה שנכתב "סתם" נחשב כגט שנכתב "שלא לשמה". * הגמרא מביאה קושיה נוספת של רבא: מדוע חטאת ששחט לשם חולין כשירה (לדעת רב), ואילו גט שנכתב לשם עובדת כוכבים פסול. (ואחר כך הגמרא מביאה את תירוצו של רבא לקושיה). * הגמרא מביאה קושיה נוספת של רבא: מדוע חטאת ששחט לשם חולין כשירה (לדעת רב), ואילו כלי שטף המונח בתנור חרס מציל על האוכלים שבתוכו מלהיטמא. (ואחר כך הגמרא מביאה את תירוצו של רבא לקושיה). דף ג עמוד ב * רבי אלעזר הסביר שהטעם לשיטת רב (שאמר: חטאת ששחטה לשם עולה - פסולה, שחטה לשם חולין - כשירה) הוא מהפסוק "וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת קָדְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה'" - ומפסוק זה נלמד שקודשים מחללים קודשים ואין חולין מחללים קודשים. * רב יוסף בר אמי מקשה מדוע לדעת רב חטאת חלב ששחטה לשם חטאת דם כשירה, לשם עולה פסולה ("שינוי קודש"), ולעומת זאת חטאת ראובן ששחטה להתכפר בה שמעון (עבור חיוב חטאת שלו) פסולה, אך אם שחטה עבור מי שמחויב עולה כשירה ("שינוי בעלים"). (ואח"כ הגמרא מביאה את תירוצו לקושיה). * רב חביבא מקשה מדוע לדעת רב חטאת ראובן ששחטה להתכפר בה שמעון (עבור חיוב חטאת שלו) פסולה, אך אם שחטה על מי שמחויב עולה כשירה ("שינוי בעלים"), ואילו כלי שטף המונח בתנור חרס מציל על האוכלים שבתוכו מלהיטמא ("תוך תוכו"). (ואח"כ הגמרא מביאה את תירוצו לקושיה).
דף ד עמוד א * שחיטה, קבלה, זריקה, הולכה - הגמרא מבררת את המקור לכך שעבודות אלו צריכות להיות "לשמה". * הגמרא מבררת (עד תחילת הדף הבא) את המקור לכך שלא יוצאים ידי חובה אם אחת העבודות הנ"ל נעשו שלא לשם הבעלים. * לדעת אבא חנין משום רבי אליעזר: תודה ששחטה לשם שלמים - כשירה, שלמים ששחטן לשם תודה - פסולה. דף ד עמוד ב * לדעת רב פנחס בריה דרב מרי: יש "שינוי בעלים" לאחר מיתה. * שחיטה וזריקה שנעשו מחוץ לעזרה - חייבים עליהן כרת. * לדעת רבא: "כל כלל שאינו מלא" אין דנין אותו בכלל ופרט, אך רבינא חולק. * לשיטת תנא דבי רבי ישמעאל דנים "כלל ופרט וכלל" אף אם אין הכלל הראשון דומה לכלל האחרון.
דף ה עמוד א * במשנה בתחילת המסכת נאמר: "כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה" - ועל כך מקשה ריש לקיש: "אם כשרים הם - ירצו, ואם אין מרצין - למה באין", והגמרא עוסקת בתירוץ קושיה זו. * עולה - עולה כליל, שלמים - טעונים סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק, תודה - באה רק על ידי יחיד ולא על ידי ציבור וטעונה לחם. דף ה עמוד ב * למסקנת הגמרא: המקור לכך שאשם שלא לשמו אינו מרצה הוא מ"היקש" לשלמים (ולא מ"הצד השוה"). * אשם שניתק לרעיה ושחטו סתם - כשר. * הגמרא דנה (מסוף העמוד ועד תחילת העמוד הבא) האם יורשים קונים את קורבן אביהם ונחשבים לבעלים עליו.
דף ו עמוד א * המקדיש - מוסיף חומש (אם הומם ובא לפדותו), ומתכפר - עושה תמורה, והתורם משלו על של חברו - טובת הנאה שלו. * במשנה בתחילת המסכת נאמר: "כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה" - והגמרא בסוגייתנו מסתפקת האם כיפרו על החטא שהופרשו עליו (ואין לו לדאוג מן הייסורים) או לא, ורב ששת בריה דרב אידי סובר שלא כיפרו. * הגמרא מסתפקת (עד תחילת הדף הבא) האם עולה שנזבחה לשמה מכפרת לבעליה אף על עבירת עשה שעבר לאחר הפרשת הקורבן. דף ו עמוד ב * ראויים היו ישראל להקריב קורבנותיהם בכל עת ובכל שעה (כי כל שעה הם בספק חוטאים), אלא שחיסך הכתוב. * רב פפא מבאר (בדעת רבי שמעון) שקורבנות צבור לב בית דין מתנה עליהן (והגמרא בסוף העמוד מקשה על כך). * לדעת שמואל: קורבנות צבור סכין מושכתן למה שהן (ורק בשעת השחיטה נקבע שמם עליהם).
דף ז עמוד א * תודה ששחט אותה לשם תודת חברו - לדעת רבה: עלתה לבעלים לשם חובה, לדעת רב חסדא: לא עלתה לבעלים לשם חובה. * חטאת ששחטה לשם חטאת (כגון חטאת חלב שנשחטה לשם חטאת דם) - כשירה, חטאת ששחטה לשם עולה - פסולה. * חטאת ששחטה על מי שמחויב חטאת (או על מי שאינו מחויב כלום) - פסולה, על מי שמחויב עולה - כשירה. * אין לך אדם בישראל שאינו מחויב עשה. דף ז עמוד ב * חטאת מכפרת על חייבי עשה (כפרה הצפה ובאה מאליה ולא כפרה קבועה). * עולה ששחטה שלא לשמה - אסור לזרוק דמה שלא לשמה. * עולה הבאה לאחר מיתה: שחטה בשינוי קודש - פסולה, שחטה בשינוי בעלים - לדעת רבא כשירה, ולדעת רב פנחס בריה דרב אמי פסולה. * עבר על מצות עשה ושב - לא זז משם עד שמוחלים לו. * הגמרא מבררת את המקור לכך שפסח צריך להיות קרב לשמו ולשם בעליו ואם קרב שלא לשמו או שלא לשם בעליו נפסל. * מותר הפסח קרב שלמים.
דף ח עמוד א * הגמרא מבררת (לאורך רוב העמוד) את המקור לכך שאם בקורבן חטאת אחת העבודות נעשתה בשינוי קודש או בשינוי בעלים היא פסולה. * חטאת נזיר וחטאת מצורע - יש עמהן דמים של קורבנות אחרים, חטאת חלב וחטאת מצורע - אין אפשרות לבטל את חיובן על ידי 'שאלה' אצל חכם, חטאת חלב וחטאת נזיר - אין באין 'בדלות' ממין אחר. דף ח עמוד ב * פסח בזמנו: לשמו - כשר, שלא לשמו - פסול, ופסח בשאר ימות השנה: לשמו - פסול, שלא לשמו - כשר. * הגמרא מבררת (לאורך רוב העמוד) את המקור לכך שפסח בשאר ימות השנה שנשחט שלא לשמו (אלא לשם כל זבח אחר) כשר בתורת שלמים.
דף ט עמוד א * רבי אבין מבאר שפסח שנשחט שלא לשמו בשאר ימות השנה נעקר דווקא לשלמים ולא לעולה וחטאת ואשם כי דוחים קודשים הנאכלים לכל אדם אצל קודשים הנאכלים לכל אדם ולא אצל קודשים שאין נאכלים או שאין נאכלים לכל אדם. * רבי יוסי ברבי אבין מבאר שפסח שנשחט שלא לשמו בשאר ימות השנה נעקר דווקא לשלמים ולא לעולה וחטאת ואשם כי דוחים קודשים קלים אצל קודשים קלים ולא אצל קודשי קודשים - והגמרא מקשה מדוע לא נעקר לשם מעשר או בכור או תמורה או תודה כשנשחט לשם אחד מהם, ומתרצת. * כל מקום שכתוב בתורה "מן" הרי זה בא למעט משהו. * למסקנת הגמרא נאמרו שלושה פסוקים בדין מותר פסח שקרב שלמים, והגמרא מפרטת (בעמוד הבא) את הצורך שיש בכל הפסוקים הללו. דף ט עמוד ב * הגמרא מביאה מימרה של "רב משמיה דמבוג" בנוגע לדין שלא לשמה בחטאת, ומביאה אפשרויות שונות מה בדיוק הוא אמר. * אין כפרה למתים. * לדעת רב(א): חטאת חלב ששחטה לשם חטאת דם או לשם חטאת עבודת כוכבים - כשירה, ואם שחטה לשם חטאת נזיר או לשם חטאת מצורע - פסולה, אך לגרסת רב אחא בריה דרבא: בכל המקרים הללו פסולה. * שחט קורבן לשמו אך חישב בשעת השחיטה לזרוק את דמו שלא לשמו - לדעת רבי יוחנן פסול, ולדעת ריש לקיש כשר. (והגמרא מבארת את טעמיהם).
דף י עמוד א * רב ירמיה מביא סיוע לשיטת רבי יוחנן (הסובר שאם שחט קורבן לשמו אך חישב בשעת השחיטה לזרוק את דמו שלא לשמו - פסול), ורבי אילא מביא סיוע לשיטת ריש לקיש (הסובר שכשר). * רב נחמן ורבה סוברים כרבי יוחנן (רבה בהתחלה סבר כריש לקיש ואחר כך חזר בו). * הגמרא מביאה ברייתא, המבארת את טעמו של רבי אליעזר הסובר שאשם ששחטו שלא לשמו פסול, ואת טעמו של רבי יהושע החולק עליו. דף י עמוד ב * הגמרא עוסקת באריכות בביאור הברייתא הנ"ל. * לדעת ת"ק: דמים התחתונים ניתנים מחוט הסיקרא ולמטה, והעליונים מחוט הסיקרא ולמעלה, ולדעת רבי אלעזר ברבי שמעון: דמים של עולת העוף ניתנים מחוט הסיקרא ולמעלה, אך דמים של חטאת בהמה נעשים על הקרן של המזבח בלבד. * הגמרא מבררת את טעמם של חכמים החולקים על רבי אליעזר וסוברים שדמים של אשם שנכנסו להיכל לכפר לא נפסלו.
דף יא עמוד א * לדעת רבי שמעון: מנחת חוטא - הרי היא כחטאת, לפיכך אם קמץ אותה שלא לשמה היא פסולה (והמקור לכך למסקנה הוא מהמילה "היא"), מנחת נדבה - הרי היא כאשם, לפיכך אם קמץ אותה שלא לשמה הרי כשירה. * לדעת רבי שמעון: הקטרת קומץ המנחה כשירה בין ביד ובין בכלי, והמקור לכך הוא מהפסוק "קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם". * שיטת רבי אליעזר - לדעת רבי יוחנן: קורבנות אחרים שנשחטו בארבעה עשר בניסן לשם פסח ובכל השנה לשם חטאת - פסולים, וכדעת יוסף בן חוני, ולדעת רבה: קורבנות שנשחטו בכל השנה לשם חטאת - כשרים (ורק קורבנות שנשחטו בארבעה עשר בניסן לשם פסח - פסולים). דף יא עמוד ב * המקור לדעתו של שמעון אחי עזריה (הסובר שקורבנות ששחטם לשם גבוה מהם כשרים, ולשם נמוך מהם פסולים) הוא מהפסוק "וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת קָדְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה'" (וגם דין האוכל את הטבל שהוא במיתה נלמד מפסוק זה). * הגמרא מסתפקת בדעת שמעון אחי עזריה אם סובר שקורבנות ששחטם לשם גבוה מהם כשרים ואין מרצים או כשרים ומרצים. * רבי אלעזר בשם רבי אושעיא סובר שבן בתירא מכשיר קורבן פסח ששחטו בשחרית בארבעה עשר בניסן לשמו (אך בעמוד הבא הגמרא דוחה דעה זו).
דף יב עמוד א * היו לפניו שתי תפילות, אחת של מנחה ואחת של מוספין (ששהה ולא התפלל של מוספין עדיין) - רבי יוחנן פוסק שיתפלל של מנחה ואח"כ יתפלל של מוספין. * רבי יוחנן מבאר, שבן בתירא היה פוסל בפסח ששחטו בארבעה עשר שחרית, בין לשמו בין שלא לשמו, הואיל ומקצת היום ראוי לקורבן פסח. *לדעת רבי יוחנן: "בעלי חיים נדחין". * לדעת רבי יוחנן: בהמה של שני שותפין, הקדיש חציה וחזר ולקח חציה והקדישה - קדושה ואינה קרבה, ועושה תמורה, ותמורתה כיוצא בה. דף יב עמוד ב * לדעת רבי יוחנן: אכל חלב, והפריש קורבן, והמיר דת וחזר בו (או: נשתטה וחזר ונשתפה) - הואיל ונדחה ידחה. * אכל חלב, והפריש קורבן, והורו בית דין שחלב מותר וחזרו בהן - הואיל ונדחה ידחה. * הגמרא מבררת את טעמו של בן עזאי, הסובר שאף עולה שנשחטה שלא לשמה פסולה.
דף יג עמוד א * נחלקו התנאים אם מחשבת שלא לשמה ב"הולכה" פוסלת את הזבח. * רבי עקיבא מפרט שלושה הבדלים בין קבלה לזריקה (בקבלה: לא עשה בה מחשבה כמעשה, קיבלו בחוץ אינו חייב כרת, קיבלוהו פסולים אין חייבים עליו - ובניגוד לזריקה). * "אמר לו רבי טרפון... אני שמעתי ואין לי לפרש, אתה דורש ומסכים לשמועה, בלשון הזה אמר לו: עקיבא, כל הפורש ממך כפורש מחייו". * מחשבת "שלא לשמה" בקבלת הדם פוסלת את הקורבן, ולמסקנת הגמרא גם מחשבת "פיגול" בקבלת הדם פוסלת את הקורבן. דף יג עמוד ב * אם אמר הריני זורק את הדם על מנת לשפוך שיריים למחר הרי זו מחשבת פיגול. * אם בשעה שטובל אצבעו בדם החטאת הפנימית כדי להזות מדמה על המזבח חושב להקטיר את אימורי החטאת למחר - הקורבן נפסל. * רב מרי מנסה להביא סיוע לדין זה ממשנה במסכת מנחות, אך הגמרא דוחה זאת. * הגמרא דוחה את האפשרות שדין זה תלוי במחלוקת תנאים.
דף יד עמוד א * במשנה (בדף יג ע"א) נאמר, שרבי שמעון סובר, שאם חשב מחשבת "שלא לשמו" בהולכת הקורבן, הקורבן כשר - ובסוגייתנו מחדש ריש לקיש שרבי שמעון מודה שבהולכת חטאות הפנימיות מחשבת שלא לשמו כן פוסלת את הקורבן, כי זו הולכה שאי אפשר לבטלה. * רבא מפרט אופנים נוספים בהם ההולכה נחשבת כעבודה שאי אפשר לבטלה. * לדעת רב חסדא: הולכה בזר כשירה, והגמרא מקשה עליו מברייתא ודוחה את דבריו. דף יד עמוד ב * לדעת רבה ורב יוסף: דין הולכה בזר שנוי במחלוקת רבי שמעון וחכמים (רבי שמעון מכשיר וחכמים פוסלים), אך הגמרא מקשה על דבריהם, ולסיום מביאה הגמרא שאף לדעת רבי אלעזר הולכה בזר פסולה אפילו לרבי שמעון. * שחיטת פרה אדומה הנעשית בזר - פסולה. * הולכת אברים לכבש - פסולה בזר. * לדעת רבי יוחנן: הולכה שלא ברגל (אלא בהושטת ידו) לא נחשבת להולכה (ולא פוסלת בה מחשבה).
