דף כ עמוד א
* אילפא הסתפק אם מי הכיור עצמם נפסלים בלינה או לא, לדעה הסוברת שלינה פוסלת בקידוש ידים ורגלים (והגמרא ניסתה להוכיח ממשנה במסכת יומא שמי הכיור נפסלים בלינה, אך דחתה את ההוכחה).
* רבי יוחנן אמר שאם קידש ידיו (קודם עלות השחר) לתרומת הדשן, למחר אינו צריך לקדש שוב (ונחלקו אביי ורבא כשיטת מי אמר רבי יוחנן את דבריו: כדעת רבי הסובר שלינה פוסלת בקידוש ידים ורגלים, או כדעת רבי אלעזר ברבי שמעון החולק).

דף כ עמוד ב
* הגמרא מסתפקת אם יציאת כהן מהעזרה פוסלת את הקידוש ידים ורגלים (והגמרא הביאה 4 נסיונות לפשוט את הספק, אך דחתה אותן).
* כהן שקידש ידיו ורגליו ונטמא גופו - הגמרא מסתפקת אם הקידוש נפסל (אך אם נטמאו רק ידיו של הכהן - הקידוש לא נפסל).

דף כא עמוד א
* הגמרא מסתפקת אם כהן יכול לקדש ידיו ורגליו בתוך הכיור (שיכניס ידיו ורגליו לתוך המים שבכיור).
* לדעת רבי חייא בר יוסף: מי כיור נפסלים בשקיעת החמה (אם לא שיקע אותם לפני כן), אם בא לקדש בהם לצורך דברים שהם "מתירים", ונפסלים בעלות השחר (אם לא שיקע אותם לפני כן) אם בא לקדש בהם לצורך דברים שהם "איברים".
* לדעת רב חסדא: הפסול של מי כיור תלוי בזמן עלות השחר בלבד, הן ל"מתירים" והן ל"איברים", ולכן כדי שהמים לא ייפסלו יש לשקע את הכיור קודם עלות השחר, ולהעלותו לאחר עלות השחר.

דף כא עמוד ב
* הגמרא מבררת את דעתו של רבי יוחנן בנושא הנ"ל, ובאופן עקרוני הוא סובר כדעת רב חסדא אלא שלדעתו: מדברי חכמים יש לשקע את הכיור כל הלילה.
* גם קול הגלגל של הכיור וגם הכרזתו של גביני הכרוז - היו סימני היכר לכהנים שהגיע הזמן לקום לעבודתם.

דף כב עמוד א
* כנו של הכיור (בסיס הכיור) - אינו מקדש את המים הניתנים בתוכו שיהיו ראויים לקידוש ידים ורגלים.
* כל כלי שרת (אך לא כלי חול) כשר לקידוש ידים ורגלים.
* המשקים המבוארים במשנה במקוואות, שלפעמים משלימים את שיעור המקוה ל40 סאה ולפעמים אין משלימים - אם נתן סאה ממשקים אלו לתוך מקוה של 40 סאה וחזר ונטל סאה מתוך מי המקוה המעורבים במשקים אלו, המקוה כשר.
* לדעת ריש לקיש: מי מקוה - כשרים להשתמש בהם למי הכיור (לקדש בהם ידים ורגלים של הכהנים). [ובעמוד ב מבואר שנחלקו בכך התנאים]

דף כב עמוד ב
* הגמרא מביאה את המקור לכך, שכהן ערל [ערל לב וערל בשר] אסור בעבודה, ואם עבר ועבד הרי שחילל את עבודתו.
* לדעת זקני דרום: כהן טמא מת שעבר ועבד בקרבן יחיד - עבודתו כשירה בדיעבד. (וריש לקיש הקשה על דבריהם).
* לדעת זקני דרום: שוחטים וזורקים על יחיד טמא שרץ אף קודם שיטבול.

דף כג עמוד א
* הגמרא הקשתה (ממשנה בפסחים) על דעתם של זקני דרום, הסוברים שבעלים טמא מת יחיד ששלח פסחו יצא בדיעבד.
* רמי בר חמא הסתפק אם הותרה "טומאת התהום" לכהן המרצה בקרבנותיהם של נזיר ועושה פסח.
* רמי בר חמא חולק על זקני דרום וסובר שבעלים טמא מת יחיד אינו משלח קרבנותיו.

דף כג עמוד ב
* הגמרא הקשתה (מסוף העמוד הקודם) מברייתא על רמי בר חמא ותירצה, ואח"כ הביאה שיש מי שהקשה מהברייתא על זקני דרום ותירץ.
* הגמרא הביאה את המקור לכך שכהן היושב בשעת עבודה במקדש פוסל את עבודתו ואף בדיעבד, ואח"כ ביררה מדוע אינו חייב על כך מיתה.

דף כד עמוד א
* הגמרא מביאה את המקור לכך שחציצה בין רגלי הכהן לקרקע העזרה פוסלת בשעת עבודה.
* אם רגלו אחת על הרצפה ורגלו השניה על גבי דבר החוצץ - אם יטלו את הדבר החוצץ ויצליח לעמוד על רגלו האחת שעל הרצפה, עבודתו כשירה.
* לדעת חכמים: קבלת הדם וזריקת הדם צריכות להיות ביד ימין. ולדעת רבי שמעון: קבלת הדם כשירה גם ביד שמאל.

דף כד עמוד ב
* לדעת רבי אלעזר ברבי שמעון: קבלת הדם צריכה להיות ביד ימין, אך זריקת הדם כשירה גם ביד שמאל.
* כל מקום שנאמר בתורה בעבודה המעכבת כפרה המילה "אצבע" או "כהונה" - העבודה צריכה להיות ביד ימין, אך לדעת רבי שמעון המילה "כהונה" לבדה אינה מספיקה כדי לחייב לעשות את העבודה ביד ימין.
* לדעת רבי שמעון: זריקת הדם בשאר הקרבנות חוץ מחטאת (לפי רש"י) - כשירה גם ביד שמאל.

דף כה עמוד א
* עבודת המנחה - אם בא לעשותה ביד - עליו לעובדה בימין (כדין זריקת חטאת), ואם בא לעשותה בכלי - רשאי לעובדה גם בשמאל (כדין זריקת אשם).
* הגמרא מביאה את המקור לדין המשנה, שדם שנשפך על הרצפה לאחר שחיטתו של הקרבן לפני שהתקבל בכלי, ואח"כ אספו הכהן מהרצפה, פסול.
* השוחט - צריך שיקבל את כל דמו של פר.
* השוחט - צריך שיגביה סכין למעלה מיד לאחר השחיטה (כדי שלא יפול הדם שעל הסכין לתוך המזרק).

דף כה עמוד ב
* השוחט - צריך שיתן את הורידין (שבצואר הקרבן) באויר שכנגד תוך הכלי.
* רבי אסי הסתפק מה הדין במקרה שקיבל את הדם והחזיק את הכלי כנגד ורידי הצואר ונפחתו שולי הכלי לפני שהגיע הדם לתוך חללו ("אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי או לא").
* הוייתן של המקואות על ידי טהרה תהא (ולא על ידי דבר המקבל טומאה).
* הצורם את אוזן הפר לאחר שחיטתו ואח"כ קיבל את דמו - פסול (למסקנת הגמרא מום פוסל רק בשעת השחיטה והקבלה ולא בשעת הזריקה).

דף כו עמוד א
* קדשי קדשים - שחיטתן בצפון וקיבול דמן בכלי שרת בצפון, קדשים קלים - שחיטתן בפנים (=בעזרה) וקיבול דמן בכלי שרת בפנים.
* הגמרא ניסתה (פעמיים) להוכיח שבשר קדשים קלים שיצא חוץ לעזרה לפני זריקת הדם פסול, אך דחתה את זאת.
* הגמרא דנה באופנים שונים של שחיטה וקבלה.

דף כו עמוד ב
*במשנה (בעמוד א) מבואר שאם זרק את הדם במקום שאינו ראוי, פסול - ושמואל מחדש שהבשר הוא זה שפסול אבל הבעלים נתכפרו ויצאו ידי חובתם (זריקה שלא במקומו נחשבת כזריקה במקומו לענין כפרה לבעלים).
* לדעת רבא: אין מחשבה של פסול פוסלת את הקרבן אלא במי שראוי לעבודה ובדבר הראוי לעבודה ובמקום הראוי לעבודה.

דף כז עמוד א
* ריש לקיש חולק על שמואל, וסובר שכוונת המשנה (בדף הקודם) שאם זרק שלא במקומו פסול, היינו שפסול ממש ואף הבעלים לא נתכפרו.
* רבי יוחנן חולק על שמואל וריש לקיש, וסובר שזריקה שלא במקומה איננה נחשבת כמו זריקה במקומה (אך מכל מקום קלט המזבח את הדם ולא יאספנו לזורקו שנית).

דף כז עמוד ב
* רב נחמן בר יצחק הביא הוכחה מברייתא לדברי רבי יוחנן, שקיימת שיטה שאע"פ שזריקה שלא במקומה לא נחשבת כבמקומה, מכל מקום קלט המזבח את הדם ולא יאספנו לזורקו שנית.
* לדעת רבי אלעזר: מזבח הפנימי מקדש פסולין (ואפילו אלו שאינם ראויים לו), שאם עלו עליו לא ירדו.

דף כח עמוד א
* לדעת שמואל (הסובר, שעור אליה נחשב כאליה, ונקטר על המזבח): התנא של המשנה (שבסוף העמוד הקודם) הוא רבי אליעזר, הסובר ש"מחשבין מאכילת מזבח לאכילת אדם ומאכילת אדם לאכילת מזבח".
* לדעת רב הונא: עור אליה לא נחשב כאליה לענין מצות הקטרה.
* לדעת רב חסדא: עור אליה נחשב כאליה לענין מצות הקטרה, אך המשנה עוסקת באליה של גדי שאינה קריבה אלא נאכלת.
* מסוף עמוד זה ועד תחילת הדף הבא, הגמרא מבררת את המקור לכך שמחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו פוסלת והאוכל מקרבן שחשב עליו חוץ לזמנו חייב כרת.

דף כח עמוד ב
* נותר דומה למחשבת חוץ לזמנו ב-2 דברים, ומחשבת חוץ למקומו דומה למחשבת חוץ לזמנו ב-4 דברים.
* הטעם שהפסוק "ואכליו עונו ישא" עוסק דווקא בנותר, הוא בגלל שיש גזירה שוה ('קדש' 'קדש') המלמדת על כך.
* רבא דורש את הפסוק הארוך "ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו..." ולומד ממנו מספר הלכות.

דף כט עמוד א
* לדעת רבא: מחשבת חוץ למקומו - אינה פוסלת אלא או בקדשי קדשים שחישב עליהם לאוכלם חוץ לעזרה או בקדשים קלים שחישב לאוכלם חוץ לעיר.
* הגמרא מביאה ברייתא (עם 3 דעות) הדורשת ומוכיחה שפיגול חל על ידי מחשבה בשעת העבודה לאכול את הבשר חוץ לזמנו (ולא על ידי אכילת הבשר בפועל לאחר זמן).

דף כט עמוד ב
* אין אשתו של אדם מתה אא"כ מבקשין ממנו ממון (רש"י: שגזל) ואין לו.
* דרשת רבי ינאי מהפסוק "לא יחשב" - ללישנא הראשונה: מחשבת פסול מוציאה מיד פיגול, ללישנא השניה: המחשב בקדשים מחשבת פסול לוקה לדעת רבי יהודה.
* לדעת חכמים מחשבות מוציאות זו מזו, ולדעת רבי יהודה אם מחשבת הזמן קדמה למחשבת המקום הרי זה פיגול - לדעת אילפא: המחלוקת היא ב-2 עבודות, אבל בעבודה אחת מחשבות מוציאות זו מזו, אך לדעת רבי יוחנן: המחלוקת היא אף בעבודה אחת.

דף ל עמוד א
* האומר "הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים" - לדעת רבי מאיר: הרי זו תמורת עולה, לדעת רבי יוסי: אם לכך נתכוון תחילה, דבריו קיימין.
* האומר "הרי זו תמורת עולה ושלמים" או "הרי בהמה זו לחצות לעולה ושלמים" - לדעת אביי: רבי מאיר מודה שדבריו קיימין, לדעת רבא: גם בזה רבי מאיר חולק.
* לדעת רב דימי: רבי מאיר סובר כמו רבי יהודה הסובר "תפוס לשון ראשון" (ונחלק רבי מאיר על רבי יוסי הסובר אין אומרים "תפוס לשון ראשון").

דף ל עמוד ב
* לדעת רבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן: רבי מאיר לא סובר כמו רבי יהודה הסובר "תפוס לשון ראשון" (ונחלק רבי מאיר על רבי יוסי בפירוש דעתו של אדם שאמר "תמורת עולה תמורת שלמים").
* למסקנת הגמרא: גם במקרה שאמר "כזית למחר וכזית בחוץ" (ולא רק במקרה שאמר "כזית למחר כזית בחוץ") חולק רבי יהודה וסובר שאומרים "תפוס לשון ראשון", ולכן זה פיגול וחייבים עליו כרת.

דף לא עמוד א
* חשב לאכול חצי זית חוץ לזמנו ואח"כ חשב לאכול חצי זית חוץ למקומו ואח"כ חשב לאכול חצי זית חוץ לזמנו - לדעת רבא (ורב אשי): פיגול (כי מצטרפים 2 חצאי הזיתים של מחשבת חוץ לזמנו), לדעת רב המנונא: לא פיגול (אלא פסול).
* רב דימי בשם בר קפרא: חצי זית חוץ למקומו וחצי זית חוץ לזמנו וחצי זית חוץ לזמנו - פיגול.
* רבין בשם בר קפרא: חצי זית חוץ לזמנו וחצי זית חוץ לזמנו וחצי זית חוץ למקומו - פיגול.
* חישב בשעת שחיטת הזבח שיאכלוהו כלבים או אש למחר - הרי זה פיגול.

דף לא עמוד ב
* חישב ששני בני אדם יאכלו כל אחד חצי זית במחשבת חוץ לזמנו או חוץ למקומו - מצטרפים.
* הסיפא של המשנה (כט עמוד ב) - לדעת רבי ירמיה: הסיפא כדעת רבי אליעזר (הסובר שמחשבים מאכילת אדם לאכילת מזבח ולהיפך), לדעת אביי: אפשר לומר שהסיפא גם כדעת חכמים.
* תחילת המשנה הראשונה של פרק שלישי, המתחיל בסוף עמוד זה, מבארת ששחיטה כשרה בזרים, נשים, עבדים וטמאים.