דף קיג עמוד א
* במשנה (בתחילת הפרק) נאמר ש"פרת חטאת ששרפה חוץ מגתה חייב", ונחלקו האמוראים מהו "חוץ מגתה": לדעת ריש לקיש - חוץ ממקום הבדוק לה, לדעת רבי יוחנן - כגון ששחטה לפנים מן חומת ירושלים.
* שחטה/שרפה שלא כנגד הפתח - רבי יוחנן אמר: פסולה, ור' אושעיא אמר: כשרה.
* רבי יוחנן וריש לקיש נחלקו אם ירד מבול לארץ ישראל.

דף קיג עמוד ב
* אנשי דור המבול - ברותחין קלקלו וברותחין נידונו.
* בדור המבול לא נגזרה גזרה על דגים שבים.
* ריש לקיש: למה נקרא שמה (של בבל) מצולה? שכל מתי מבול נצתללו שם, רבי יוחנן: למה נקרא שמה שנער? שכל מתי מבול ננערו, רבי אבהו: למה נקרא שמה שנער? שמנערת עשיריה.
* כל האוכל מעפרה של בבל כאילו אוכל בשר אבותיו, ויש אומרים: כאילו אוכל שקצים ורמשים.
* שעיר המשתלח שהקריבו בחוץ, פטור - קודם וידוי נלמד מהפסוק "קרבן לה'", לאחר וידוי נלמד מהפסוק "ואל פתח אהל מועד לא הביאו".

דף קיד עמוד א
* המשנה שמיעטה מדין כרת את השוחט בחוץ מוקצה ונעבד מהפסוק "להקריב קרבן לה' לפני משכן ה'" עסקה בקדשים קלים וכדעת רבי יוסי הגלילי הסובר שהם ממון בעלים [ולכן יכול לאוסרו].
* לדעת ריש לקיש: המקור לדעתו של רבי שמעון (הסובר שכל שהוא ראוי לבוא לאחר זמן הרי זה בלא תעשה אם שחטו בחוץ) הוא מהפסוק "לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום".

דף קיד עמוד ב
* לדעת רבא: המקור לדעתו של רבי שמעון הוא מהפסוק "לא תוכל לזבוח את הפסח", אך הגמרא דחתה זאת.
* האמוראים שינו את גירסת המשנה על פי תירוצו של זעירי וגרסו במשנה "מצורע", אך לא שינו את גירסת המשנה על פי תירוצו של רב ששת ולא גרסו במשנה נזיר (אלא רק תירצו כך את המשנה בדרך של חסורי מחסרא).
* לדעת רבי חלקיה בר טובי: מצורע ששחט את אשמו בחוץ קודם זמנו שלא לשמו חייב כרת.

דף קטו עמוד א
* פסח בשאר ימות השנה נחשב לקרבן שלמים, ולכן כשר אם הקריבו בשאר ימות השנה שלא לשם קרבן פסח.
* הגמרא מביאה 3 ראיות לשיטת רבי חלקיה בר טובי (הסובר שמצורע ששחט את אשמו בחוץ קודם זמנו שלא לשמו חייב כרת), ודוחה ראיות אלו.
* מדברי רב אשי מוכח שהוא סובר כרבי חלקיה בר טובי (ולא כרב הונא החולק עליו).

דף קטו עמוד ב
* נחלקו התנאים אם הבכורות שמשו עד קודם מתן תורה או עד הקמת המשכן.
* "עת לחשות ועת לדבר" - פעמים ששותק ומקבל שכר על השתיקה, פעמים מדבר ומקבל שכר על הדבור.
* "נורא אלהים ממקדשך" - אל תיקרי ממקדשך אלא ממקודשיך, בשעה שעושה הקב"ה דין בקדושיו מתיירא ומתעלה ומתהלל.
* נחלקו התנאים אם עולה שהקריבו ישראל במדבר טעונה הפשט וניתוח.

דף קטז עמוד א
* מחוסר אבר נאסר לבני נח להקרבה.
* האמוראים נחלקו אם בני נח הקריבו שלמים (או רק עולות).
* האמוראים והתנאים נחלקו אם יתרו היה קודם מתן תורה או אחר מתן תורה.
* "וישמע יתרו כהן מדין" - נחלקו התנאים איזו שמועה שמע ובא ונתגייר: מלחמת עמלק / מתן תורה / קריעת ים סוף.
* התורה היתה גנוזה אצל הקב"ה תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם.

דף קטז עמוד ב
* אין לך כל שר ונגיד שלא בא על רחב הזונה, והיא זינתה כל 40 שנה שהיו ישראל במדבר, ואח"כ התגיירה (בגיל 50).
* נכרי רשאי בזמן הזה להקריב בבמה, ואסור לישראל לסייע להם בהקרבת הקרבן או להקריב עבורם, אך מותר ללמד אותם כיצד להקריב את הקרבן.
* לדעת רבי אלעזר בן שמוע: כשם שמזבח צריך שיבנו אותו מאבנים חדשות, כך אף עצים שמקטירים בהם צריך שיהיו חדשים.
* אם הקריב קדשים קלים והיה בידו בשר מהקרבן ופרקו את המשכן ונסעו למקום אחר - במקום חנייתן השני חוזר ואוכל את הבשר, והבשר לא נפסל ב"יוצא".

דף קיז עמוד א
* מחנה לויה בשילה לא קלטה רוצח בשגגה, והיה עליו לנוס לעיר מקלט אחרת.
* במדבר היתה מחנה לויה קולטת את הרוצח בשגגה.
* הגמרא מביאה ברייתא עם 5 דעות חלוקות מה היו מקריבים בבמה.

דף קיז עמוד ב
* הגמרא מבארת את מקור דינו של רבי מאיר (הדעה הראשונה בברייתא שבעמוד א) הסובר שבבמה קטנה הקריבו קרבן שבא בנדר ובנדבה, ומנחות וקרבנות הנזירות.
* לדעת שמואל (למסקנה): רבי מאיר וחכמים נחלקו בעולה ושלמים של נזיר אם מקריבים בבמה קטנה, אבל בחטאת ואשם של נזיר לדעת כולם לא מקריבים בבמה.
* הגמרא מבארת את המקור לדעת חכמים הסוברים שציבור מקריבים אפילו חובות בבמה גדולה.

דף קיח עמוד א
* הגמרא מבארת את טעמו של רבי יהודה הסובר שגם יחיד מקריב את קרבנות החובה בבמה גדולה.
* הגמרא מבארת את טעמו של רבי שמעון הסובר שאף צבור לא הקריבו אלא פסחים וחובות שקבוע להם זמן.
* לדעת רבי יוחנן: ערל ישראל שנטמא במת מקבל הזאה בעודו ערל כדי להטהר מטומאת מת.
* הגמרא מבארת את המקור לכך שבמשכן שילה לא היתה תקרה (אלא יריעות פרוסות מלמעלן כאוהל).
* הגמרא מבארת את המקור לכך שבמשכן שילה קדשים קלים ומעשר שני נאכלים בכל הרואה.

דף קיח עמוד ב
* לדעת רבי: בשלשה מקומות שרתה שכינה על ישראל - בשילה, ונוב וגבעון, ובית עולמים - ובכולן לא שרתה אלא בחלק בנימין. [ולדעת ת"ק: רק בבתי המקדש שרתה שכינה].
* ימי אהל מועד שבמדבר 39 שנה, ימי אהל מועד שבגלגל 14 שנה, ימי אהל מועד שבנוב וגבעון 57, ימי אהל מועד שבשילה 369 שנה.
* כשמת עלי הכהן - חרבה שילה ובאו לנוב, כשמת שמואל הרמתי - חרבה נוב ובאו לגבעון.

דף קיט עמוד א
* המקור להיתר במות בזמן שבין שילה לירושלים הוא מהפסוק "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה".
* מעשר שני ומעשר בהמה נאכלים בנוב וגבעון לדעת רבי יהודה, אך לדעת רבי שמעון מעשר בהמה לא קרב בנוב וגבעון מעשר שני נאכל בכל ערי ישראל.
* "אל המנוחה ואל הנחלה" - רבי יהודה: שילה, ירושלים. רבי שמעון: ירושלים, שילה. תנא דבי רבי ישמעאל: זו וזו שילה. רבי שמעון בן יוחאי: זו וזו ירושלים.

דף קיט עמוד ב
* הקדישן בשעת היתר הבמות ושחט והעלה בשעת איסור הבמות - הרי הן בעשה ולא תעשה ואין בהן כרת (ולא כמו רב כהנא הסובר שבהעלאה חייב כרת).
* הקדישן בשעת איסור הבמות ושחט והעלה בחוץ בשעת היתר הבמות - הרי הן בעשה ואין בהן בלא תעשה.
* הגמרא מביאה את המקורות לחילוקי הדינים (שנאמרו במשנה) שבין במת ציבור לבמת יחיד.
* לדעת רבי יהודה אין להקריב מנחה או עופות בבמה.

דף קכ עמוד א
* שחיטת לילה בבמת יחיד - רב ושמואל נחלקו אם כשרה או פסולה.
* עולת במת יחיד - לדעת רב: אין טעונה הפשט וניתוח, לדעת רבי יוחנן (והגמרא מביאה ברייתא כמותו): טעונה הפשט וניתוח.
* הברייתא מפרטת דברים שבהם יש הבדל בין במה גדולה לבמה קטנה ודברים שהם שווים זה לזה.

דף קכ עמוד ב
* למסקנת הגמרא: זמן אכילת קדשי במה קטנה הוא כזמן אכילת קדשי במה גדולה.

הדרן עלך מסכת זבחים