דף קיב עמוד א
* הגמרא מבארת שדברי המשנה בעמוד הקודם (חטאת שקיבל דמה בכוס אחד, נתן בפנים וחזר ונתן בחוץ, חייב) הם כדעת רבי נחמיה הסובר ששיירי הדם שהקריבן בחוץ חייב.
* הגמרא מבארת, שהמשנה (בעמוד הקודם) היא כדעת רבי וחידשה שאם הפריש שתי חטאות (של שעיר נשיא) לאחריות ושחט אחת מהן בפנים וחזר ושחט את השנייה בחוץ, חייב.
* תחילת פרק ארבעה עשר, המתחיל בעמוד זה, מפרט קודשים שהמקריבם בחוץ פטור.

דף קיב עמוד ב
* כל המשניות של פרק ארבעה עשר מובאות החל מסוף העמוד הקודם ועד תחילת העמוד הבא.
* חלק ניכר מהמשניות בעמוד זה עוסקות בעניין הבמות (עד שלא הוקם המשכן, משהוקם המשכן, משבאו לגלגל, משבאו לשילה, משבאו לנוב ולגבעון, ומשבאו לירושלים).

דף קיג עמוד א
* במשנה (בתחילת הפרק) נאמר ש"פרת חטאת ששרפה חוץ מגתה... פטור", ונחלקו האמוראים מהו "חוץ מגתה" - לדעת ריש לקיש: חוץ ממקום הבדוק לה, לדעת רבי יוחנן: כגון ששחטה לפנים מן חומת ירושלים.
* שחטה/שרפה את הפרה האדומה שלא כנגד הפתח - לדעת רבי יוחנן: פסולה, ולדעת רבי אושעיא: כשירה.
* רבי יוחנן וריש לקיש חולקים אם ירד מבול לארץ ישראל. (והגמרא ממשיכה לעסוק במחלוקת זאת באריכות).

דף קיג עמוד ב
* אנשי דור המבול - ברותחין קלקלו וברותחין נידונו.
* בדור המבול לא נגזרה גזרה על דגים שבים.
* ריש לקיש: למה נקרא שמה (של בבל) מצולה? שכל מתי מבול נצתללו שם, רבי יוחנן: למה נקרא שמה שנער? שכל מתי מבול ננערו, רבי אבהו: למה נקרא שמה שנער? שמנערת עשיריה.
* "כל האוכל מעפרה של בבל - כאילו אוכל בשר אבותיו, ויש אומרים: כאילו אוכל שקצים ורמשים".
* שעיר המשתלח שהקריבו בחוץ, פטור - קודם וידוי נלמד מהפסוק "קָרְבָּן לַה'", לאחר וידוי נלמד מהפסוק "וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ".

דף קיד עמוד א
* המשנה שמיעטה מדין כרת את השוחט בחוץ מוקצה ונעבד מהפסוק "לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה' לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה'" עסקה בקודשים קלים וכדעת רבי יוסי הגלילי הסובר שהם ממון בעלים (ולכן יכול לאסור את הקורבן בהקצאה ועבודה).
* במשנה מובא שחכמים ורבי שמעון נחלקו לגבי דין השוחט בחוץ במקרה של בעלי מומים עוברים ובמקרה של תורים שלא הגיע זמנם ובמקרה של אותו ואת בנו, והגמרא מבארת מדוע היה צורך לפרט שנחלקו בשלושת המקרים הללו.
* לדעת ריש לקיש: המקור לדעתו של רבי שמעון (הסובר שכל שהוא ראוי לבוא לאחר זמן הרי זה בלא תעשה אם שחטו בחוץ) הוא מהפסוק "לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם".

דף קיד עמוד ב
* לדעת רבה: המקור לדעתו של רבי שמעון הוא מהפסוק "לֹא תוּכַל לִזְבֹּחַ אֶת הַפָּסַח", אך הגמרא דוחה זאת.
* האמוראים שינו את גירסת המשנה על פי תירוצו של זעירי וגרסו במשנה "מצורע", אך לא שינו את גירסת המשנה על פי תירוצו של רב ששת ולא גרסו במשנה "נזיר" (אלא רק תירצו כך את המשנה בדרך של חסורי מחסרא).
* לדעת רבי חלקיה בר טובי: מצורע ששחט את אשמו בחוץ קודם זמנו שלא לשמו - חייב כרת.

דף קטו עמוד א
* פסח בשאר ימות השנה נחשב לקורבן שלמים, ולכן כשר אם הקריבו בשאר ימות השנה שלא לשם קורבן פסח.
* הגמרא מנסה להביא שלוש ראיות לשיטת רבי חלקיה בר טובי (הסובר שמצורע ששחט את אשמו בחוץ קודם זמנו שלא לשמו חייב כרת).
* מדברי רב אשי מוכח שהוא סובר כרבי חלקיה בר טובי (ולא כרב הונא החולק עליו).

דף קטו עמוד ב
* הברייתא מביאה את המקור לכך שהמעלה בחוץ מבשר חטאת ומבשר אשם ומבשר קודשי קודשים ומבשר קודשים קלים וממותר העומר ושתי הלחם ולחם הפנים ושיירי מנחות פטור.
* נחלקו התנאים אם הבכורות שימשו עד קודם מתן תורה או עד הקמת המשכן.
* "עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר" - פעמים ששותק ומקבל שכר על השתיקה, פעמים מדבר ומקבל שכר על הדיבור.
* "נוֹרָא אֱלֹהִים מִמִּקְדָּשֶׁיךָ" - אל תיקרי ממקדשך אלא ממקודשיך, בשעה שעושה הקב"ה דין בקדושיו מתיירא ומתעלה ומתהלל.
* נחלקו התנאים אם עולה שהקריבו ישראל במדבר טעונה הפשט וניתוח.

דף קטז עמוד א
* מחוסר אבר נאסר לבני נח להקרבה.
* האמוראים נחלקו אם בני נח הקריבו שלמים (או רק עולות).
* האמוראים והתנאים נחלקו אם יתרו היה קודם מתן תורה או אחר מתן תורה.
* "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן" - נחלקו התנאים איזו שמועה שמע ובא ונתגייר: מלחמת עמלק / מתן תורה / קריעת ים סוף.
* התורה היתה גנוזה אצל הקב"ה תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם.

דף קטז עמוד ב
* אין לך כל שר ונגיד שלא בא על רחב הזונה, והיא זינתה כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, ואח"כ התגיירה (בגיל חמישים).
* נוכרי רשאי בזמן הזה להקריב בבמה (והברייתא מביאה את המקור לכך), ואסור לישראל לסייע להם בהקרבת הקורבן או להקריב עבורם אך מותר ללמד אותם כיצד להקריב את הקורבן.
* לדעת רבי אלעזר בן שמוע: כשם שמזבח צריך שיבנו אותו מאבנים חדשות, כך אף עצים שמקריבים עליהם צריך שיהיו חדשים.
* בברייתא מובאות שלוש דעות כיצד ליישב את הסתירה בין הפסוק "וַיִּתֵּן דָּוִד לְאָרְנָן בַּמָּקוֹם שִׁקְלֵי זָהָב מִשְׁקָל שֵׁשׁ מֵאוֹת" לבין הפסוק "וַיִּקֶן דָּוִד אֶת הַגֹּרֶן וְאֶת הַבָּקָר בְּכֶסֶף שְׁקָלִים חֲמִשִּׁים".
* אם הקריב קודשים קלים והיה בידו בשר מהקורבן ופרקו את המשכן ונסעו למקום אחר - במקום חנייתן השני חוזר ואוכל את הבשר, והבשר לא נפסל ב"יוצא".

דף קיז עמוד א
* מחנה לויה בשילה לא קלט רוצח בשגגה והיה עליו לנוס לעיר מקלט אחרת.
* במדבר היה מחנה לויה קולט את הרוצח בשגגה.
* הגמרא מביאה ברייתא עם חמש דעות שנחלקו מה היו מקריבים בבמה.

דף קיז עמוד ב
* הגמרא מבארת את מקור דינו של רבי מאיר (הדעה הראשונה בברייתא שבעמוד א) הסובר שבבמה קטנה הקריבו קורבן שבא בנדר ובנדבה ומנחות וקורבנות הנזירות.
* לדעת שמואל (למסקנה): רבי מאיר וחכמים נחלקו בעולה ושלמים של נזיר אם מקריבים בבמה קטנה, אבל בחטאת ואשם של נזיר לדעת כולם לא מקריבים בבמה.
* הגמרא מבארת את המקור לדעת חכמים הסוברים שציבור מקריבים אפילו חובות בבמה גדולה.

דף קיח עמוד א
* הגמרא מבארת את טעמו של רבי יהודה הסובר שגם יחיד מקריב את קורבנות החובה בבמה גדולה.
* הגמרא מבארת את טעמו של רבי שמעון הסובר שאף ציבור לא הקריבו אלא פסחים וחובות שקבוע להם זמן.
* לדעת רבי יוחנן: ערל ישראל שנטמא במת מקבל הזאה בעודו ערל כדי להיטהר מטומאת מת.
* הגמרא מבארת את המקור לכך שבמשכן שילה לא היתה תקרה (אלא היו יריעות פרוסות מלמעלה כאוהל).
* הגמרא מביאה דעות שונות בנוגע למקור לכך שבמשכן שילה קודשים קלים ומעשר שני נאכלים בכל הרואה. (והגמרא בעמוד הבא מפרטת מה נכלל ב"רואה").

דף קיח עמוד ב
* לדעת רבי: בשלושה מקומות שרתה שכינה על ישראל - בשילה, ונוב וגבעון, ובית עולמים - ובכולם לא שרתה אלא בחלק בנימין. (ולדעת ת"ק: רק בבתי המקדש שרתה שכינה בחלק בנימין).
* ימי אוהל מועד שבמדבר שלושים ותשע שנה, ימי אוהל מועד שבגלגל ארבע עשרה שנה, ימי אוהל מועד שבנוב וגבעון חמישים ושבע שנה, ימי אהל מועד שבשילה שלוש מאות שישים ותשע שנה.
* הגמרא מביאה את המקור לכך ששבע שנים כיבשו ושבע שנים חילקו.
* כשמת עלי הכוהן - חרבה שילה ובאו לנוב, כשמת שמואל הרמתי - חרבה נוב ובאו לגבעון.

דף קיט עמוד א
* המקור להיתר במות בזמן שבין שילה לירושלים הוא מהפסוק "כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה".
* מעשר שני ומעשר בהמה נאכלים בנוב וגבעון לדעת רבי יהודה, אך לדעת רבי שמעון מעשר בהמה לא קרב בנוב וגבעון ומעשר שני נאכל בכל ערי ישראל.
* "אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה" - רבי יהודה: שילה, ירושלים. רבי שמעון: ירושלים, שילה. תנא דבי רבי ישמעאל: זו וזו שילה. רבי שמעון בן יוחאי: זו וזו ירושלים.

דף קיט עמוד ב
* הקדישן בשעת היתר הבמות ושחט והעלה בשעת איסור הבמות - הרי הן בעשה ולא תעשה ואין בהן כרת (כך נאמר בברייתא, ומברייתא זו קשה על רב כהנא הסובר שבהעלאה חייב כרת).
* הקדישן בשעת איסור הבמות ושחט והעלה בחוץ בשעת היתר הבמות - הרי הן בעשה ואין בהן בלא תעשה.
* הגמרא מביאה את המקורות לחילוקי הדינים (שנאמרו במשנה) שבין במת ציבור לבמת יחיד.
* לדעת רבי יהודה אין להקריב מנחה או עופות בבמה (אף לא בבמה גדולה).

דף קכ עמוד א
* שחיטת לילה בבמת יחיד - רב ושמואל נחלקו אם כשירה או פסולה.
* עולת במת יחיד - לדעת רב: אין טעונה הפשט וניתוח, לדעת רבי יוחנן (והגמרא מביאה ברייתא כמותו): טעונה הפשט וניתוח.
* הברייתא מפרטת דברים שבהם יש הבדל בין במה גדולה לבמה קטנה ודברים שהם שווים זה לזה.

דף קכ עמוד ב
* למסקנת הגמרא: זמן אכילת קודשי במה קטנה הוא כזמן אכילת קודשי במה גדולה.

הדרן עלך מסכת זבחים