דף יא עמוד א
* לדעת רבי שמעון: מנחת חוטא - הרי היא כחטאת, לפיכך אם קמץ אותה שלא לשמה היא פסולה (והמקור לכך למסקנה הוא מהמילה "היא"), מנחת נדבה - הרי היא כאשם, לפיכך אם קמץ אותה שלא לשמה הרי כשירה.
* לדעת רבי שמעון: הקטרת קומץ המנחה כשירה בין ביד ובין בכלי, והמקור לכך הוא מהפסוק "קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם".
* שיטת רבי אליעזר - לדעת רבי יוחנן: קורבנות אחרים שנשחטו בארבעה עשר בניסן לשם פסח ובכל השנה לשם חטאת - פסולים, וכדעת יוסף בן חוני, ולדעת רבה: קורבנות שנשחטו בכל השנה לשם חטאת - כשרים (ורק קורבנות שנשחטו בארבעה עשר בניסן לשם פסח - פסולים).

דף יא עמוד ב
* המקור לדעתו של שמעון אחי עזריה (הסובר שקורבנות ששחטם לשם גבוה מהם כשרים, ולשם נמוך מהם פסולים) הוא מהפסוק "וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת קָדְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה'" (וגם דין האוכל את הטבל שהוא במיתה נלמד מפסוק זה).
* הגמרא מסתפקת בדעת שמעון אחי עזריה אם סובר שקורבנות ששחטם לשם גבוה מהם כשרים ואין מרצים או כשרים ומרצים.
* רבי אלעזר בשם רבי אושעיא סובר שבן בתירא מכשיר קורבן פסח ששחטו בשחרית בארבעה עשר בניסן לשמו (אך בעמוד הבא הגמרא דוחה דעה זו).

דף יב עמוד א
* היו לפניו שתי תפילות, אחת של מנחה ואחת של מוספין (ששהה ולא התפלל של מוספין עדיין) - רבי יוחנן פוסק שיתפלל של מנחה ואח"כ יתפלל של מוספין.
* רבי יוחנן מבאר, שבן בתירא היה פוסל בפסח ששחטו בארבעה עשר שחרית, בין לשמו בין שלא לשמו, הואיל ומקצת היום ראוי לקורבן פסח.
*לדעת רבי יוחנן: "בעלי חיים נדחין".
* לדעת רבי יוחנן: בהמה של שני שותפין, הקדיש חציה וחזר ולקח חציה והקדישה - קדושה ואינה קרבה, ועושה תמורה, ותמורתה כיוצא בה.

דף יב עמוד ב
* לדעת רבי יוחנן: אכל חלב, והפריש קורבן, והמיר דת וחזר בו (או: נשתטה וחזר ונשתפה) - הואיל ונדחה ידחה.
* אכל חלב, והפריש קורבן, והורו בית דין שחלב מותר וחזרו בהן - הואיל ונדחה ידחה.
* הגמרא מבררת את טעמו של בן עזאי, הסובר שאף עולה שנשחטה שלא לשמה פסולה.

דף יג עמוד א
* נחלקו התנאים אם מחשבת שלא לשמה ב"הולכה" פוסלת את הזבח.
* רבי עקיבא מפרט שלושה הבדלים בין קבלה לזריקה (בקבלה: לא עשה בה מחשבה כמעשה, קיבלו בחוץ אינו חייב כרת, קיבלוהו פסולים אין חייבים עליו - ובניגוד לזריקה).
* "אמר לו רבי טרפון... אני שמעתי ואין לי לפרש, אתה דורש ומסכים לשמועה, בלשון הזה אמר לו: עקיבא, כל הפורש ממך כפורש מחייו".
* מחשבת "שלא לשמה" בקבלת הדם פוסלת את הקורבן, ולמסקנת הגמרא גם מחשבת "פיגול" בקבלת הדם פוסלת את הקורבן.

דף יג עמוד ב
* אם אמר הריני זורק את הדם על מנת לשפוך שיריים למחר הרי זו מחשבת פיגול.
* אם בשעה שטובל אצבעו בדם החטאת הפנימית כדי להזות מדמה על המזבח חושב להקטיר את אימורי החטאת למחר - הקורבן נפסל.
* רב מרי מנסה להביא סיוע לדין זה ממשנה במסכת מנחות, אך הגמרא דוחה זאת.
* הגמרא דוחה את האפשרות שדין זה תלוי במחלוקת תנאים.

דף יד עמוד א
* במשנה (בדף יג ע"א) נאמר, שרבי שמעון סובר, שאם חשב מחשבת "שלא לשמו" בהולכת הקורבן, הקורבן כשר - ובסוגייתנו מחדש ריש לקיש שרבי שמעון מודה שבהולכת חטאות הפנימיות מחשבת שלא לשמו כן פוסלת את הקורבן, כי זו הולכה שאי אפשר לבטלה.
* רבא מפרט אופנים נוספים בהם ההולכה נחשבת כעבודה שאי אפשר לבטלה.
* לדעת רב חסדא: הולכה בזר כשירה, והגמרא מקשה עליו מברייתא ודוחה את דבריו.

דף יד עמוד ב
* לדעת רבה ורב יוסף: דין הולכה בזר שנוי במחלוקת רבי שמעון וחכמים (רבי שמעון מכשיר וחכמים פוסלים), אך הגמרא מקשה על דבריהם, ולסיום מביאה הגמרא שאף לדעת רבי אלעזר הולכה בזר פסולה אפילו לרבי שמעון.
* שחיטת פרה אדומה הנעשית בזר - פסולה.
* הולכת אברים לכבש - פסולה בזר.
* לדעת רבי יוחנן: הולכה שלא ברגל (אלא בהושטת ידו) לא נחשבת להולכה (ולא פוסלת בה מחשבה).

דף טו עמוד א
* לדעת רבי יוחנן: הולכה שלא ברגל (אלא בהושטת ידו) - פסולה, ואי אפשר לתקנה. (והגמרא דוחה את דבריו).
* למסקנת הגמרא: מחלוקת רבי שמעון וחכמים היא ב"הולכה רבתי" (כשמוליך ממקום השחיטה ועד המזבח, והיה ביכולתו לבטל הולכה זו, ונחלקו אם מחשבה פוסלת בשעת הולכה זו).
* הוליך זר את הכלי עם הדם והחזירו כוהן וחזר כוהן והוליכו - נחלקו האמוראים אם הקורבן כשר.
* הוליך כוהן את הכלי עם הדם והחזירו, וחזר והוליכו זר - נחלקו האמוראים אם יש מי שמכשיר את הקורבן.

דף טו עמוד ב
* למסקנת הגמרא: גם רבי אליעזר סובר, שאם צריך לחזור ולהביא את הדם למזבח פעם נוספת, הולכה היא, ומחשבה פוסלת בה.
* המשנה הראשונה בפרק שני, המתחיל בעמוד זה, מפרטת מי פסול ל"קבלת הדם", וכן מפרטת אופנים בהם עבודה זו פסולה גם אם נעשתה על ידי הכשר לעבודה.
* הגמרא מבררת את המקור לכך שאם זר קיבל את הדם עבודתו פסולה, ומביאה ברייתא ששנה לוי וברייתא ששנה רבי ישמעאל.

דף טז עמוד א
* הגמרא ממשיכה בעמוד זה לברר את המקור לכך שאם זר קיבל את הדם עבודתו פסולה.
* מותר לכוהן לאכול קודשים בישיבה.
* כוהן יושב - כשר לעבודה בבמה (נלמד מהפסוק: "לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' לְשָׁרְתוֹ").
* הגמרא מבררת את המקור לכך שאם אונן קיבל את הדם עבודתו פסולה (ומביאה בעמוד זה שלוש דעות למקור לדין זה).

דף טז עמוד ב
* הגמרא ממשיכה לעסוק בבירור המקור לכך שאם אונן קיבל את הדם עבודתו פסולה.
* רבא סובר שפסולה עבודתו של אונן רק בקורבן יחיד אך לא בקורבן צבור (ולומד זאת באמצעות קל וחומר מטומאה), ורבא בר אהילאי מקשה על דבריו ודוחה אותם.
* ההנחות שרבא מתבסס עליהם הם: טומאה בקורבן יחיד לא הותרה אף לכוהן גדול, טומאה הותרה בקורבן ציבור אפילו לכוהן הדיוט, אנינות הותרה לכוהן גדול אפילו בקורבן יחיד.

דף יז עמוד א
* הגמרא מביאה ברייתא ובה המקור לכך שאם טבול יום קיבל את הדם עבודתו פסולה ("קְדֹשִׁים יִהְיוּ... וְלֹא יְחַלְּלוּ").
* רבה מסביר מדוע התורה היתה צריכה לכתוב גם בטמא וגם בטבול יום וגם במחוסר כפורים שאם קיבלו את הדם עבודתם פסולה.

דף יז עמוד ב
* לדעת רבה: מחוסר כיפורים של זב נחשב כזב וכאילו לא טבל (והוא הדין לשאר מחסורי כפרה). (והגמרא דוחה את ההכרח שנחלקו בכך התנאים).
* מחוסר כיפורים ששרף פרה אדומה - נחלקו התנאים אם כשירה או פסולה.
* הגמרא מביאה את המקור לכך שאם מחוסר בגדים קיבל את הדם עבודתו פסולה ("וְחָגַרְתָּ אֹתָם אַבְנֵט אַהֲרֹן וּבָנָיו וְחָבַשְׁתָּ לָהֶם מִגְבָּעֹת וְהָיְתָה לָהֶם כְּהֻנָּה לְחֻקַּת עוֹלָם" - בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם, אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם).

דף יח עמוד א
* הגמרא מבררת את המקור לכך ששתויי יין פוסלים את העבודה.
* רב לא היה מעמיד מתורגמן לדרוש לפני הקהל, מזמן שאכל סעודת היום ביום טוב ועד למחרת, משום חשש שכרות.
* הגמרא ממשיכה לברר את המקור לכך שמחוסר בגדים פוסל את העבודה.

דף יח עמוד ב
* בגדי כהונה קצרים - פסולים (ולדעת שמואל: אם הם קצרים כי הגביהם וקשר עליהם את האבנט הם כשרים).
* בגדי כהונה שארוכים יותר ממידתו של הכוהן הלובשם - לדעת שמואל כשרים, ולדעת רב פסולים (אך אם הגביהם וקשר עליהם את האבנט הם כשרים).
* התנאים נחלקו אם בגד בעל חמש כנפות חייב בציצית.
* "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ" - פרט לכסות לילה שפטורה מציצית (אך כסות סומא חייבת בציצית).
* בגדי הכהונה צריכים להיות מפשתן, וצריכים להיות לכתחילה חדשים, והחוטים שממנו עשויים הבגדים צריכים להיות שזורים, וחוטן צריך להיות כפול ששה, ואין ללבוש בגד חול עמהם.

דף יט עמוד א
* הגמרא מביאה דעות שונות מה נחשב ל"יתור בגדים" (לגבי כוהן שאסור לו להוסיף בגד נוסף על בגדי הכהונה).
* אסור שתהיה חציצה בין בשרו של הכוהן לבגדי הכהונה - הגמרא מביאה כמה ספקות בנושא זה (כגון: אם רוח או כינה חיה או אבק עפר נחשבים לחציצה).
* תפילין של יד חוצצות בין בשרו של הכוהן לבגדי הכהונה.

דף יט עמוד ב
* הגמרא מביאה את המקורות לכך שעבודתו של כוהן מחוסר כיפורים ושל כוהן שלא רחוץ ידים ורגלים פסולה.
* הגמרא מבררת את המקור לכך ש"כהן גדול שלא טבל ושלא קידש בין בגד לבגד ובין עבודה לעבודה ועבד עבודתו כשרה".
* כל כיור שאין בו כדי לקדש ארבעה כהנים ממנו - אין מקדשים בו.
* כיצד מצוות קידוש? מניח ידו הימנית על גבי רגלו הימנית וידו השמאלית על גבי רגלו השמאלית ומקדש, רבי יוסי ברבי יהודה אומר: מניח שתי ידיו זו על גב זו ועל גבי שתי רגליו זו על גבי זו (באמצעות חבר שמסייעו בכך) ומקדש.
* רבי ורבי אלעזר ברבי שמעון חולקים אם לינה מועלת בקידוש ידים ורגלים. (והגמרא מבררת את טעמי המחלוקת).

דף כ עמוד א
* אילפא מסתפק, לדעה הסוברת שלינה לא פוסלת בקידוש ידים ורגלים, אם מי הכיור עצמם נפסלים בלינה או לא (והגמרא מנסה להוכיח ממשנה במסכת יומא שמי הכיור נפסלים בלינה, אך דוחה את ההוכחה).
* רבי יוחנן אמר שאם קידש ידיו ורגליו (קודם עלות השחר) לתרומת הדשן, למחר אינו צריך לקדש שוב (ונחלקו אביי ורבא כשיטת מי אמר רבי יוחנן את דבריו: כדעת רבי הסובר שלינה פוסלת בקידוש ידים ורגלים, או כדעת רבי אלעזר ברבי שמעון החולק).

דף כ עמוד ב
* הגמרא מסתפקת אם יציאת כוהן מהעזרה פוסלת את קידוש הידים והרגלים (והגמרא מביאה ארבעה ניסיונות לפשוט את הספק, אך דוחה אותם).
* כוהן שקידש ידיו ורגליו ונטמא גופו - הגמרא מסתפקת אם הקידוש נפסל (אך אם נטמאו רק ידיו של הכוהן - הקידוש לא נפסל).

דף כא עמוד א
* הגמרא מסתפקת אם כוהן יכול לקדש ידיו ורגליו בתוך הכיור (שיכניס ידיו ורגליו לתוך המים שבכיור).
* לדעת רבי חייא בר יוסף: מי כיור נפסלים בשקיעת החמה (אם לא שיקע אותם לפני כן) אם בא לקדש בהם לצורך דברים שהם "מתירים", ונפסלים בעלות השחר (אם לא שיקע אותם לפני כן) אם בא לקדש בהם לצורך דברים שהם "איברים".
* לדעת רב חסדא: הפסול של מי כיור תלוי בזמן עלות השחר בלבד, הן ל"מתירים" והן ל"איברים", ולכן כדי שהמים לא ייפסלו יש לשקע את הכיור קודם עלות השחר, ולהעלותו לאחר עלות השחר.

דף כא עמוד ב
* הגמרא מבררת את דעתו של רבי יוחנן בנושא הנ"ל, ולמסקנה מבארת שבאופן עקרוני הוא סובר כדעת רב חסדא אלא שלדעתו מדברי חכמים יש לשקע את הכיור כל הלילה.
* גם קול הגלגל של הכיור וגם הכרזתו של גביני הכרוז - היו סימני היכר לכוהנים שהגיע הזמן לקום לעבודתם.

דף כב עמוד א
* כנו של הכיור (בסיס הכיור) - אינו מקדש את המים הניתנים בתוכו כדי שיהיו ראויים לקידוש ידים ורגלים.
* כל כלי שרת (אך לא כלי חול) כשר לקידוש ידים ורגלים.
* כל המשלים למי מקוה (כל נוזל שאינו מים, שמצטרף למי המקוה להשלים את שיעור המים שבו לארבעים סאה) - משלים גם למי כיור (לענין שיעור המים שבו, שצריך שיהא בהם כדי לקדש ידיהם ורגליהם של ארבעה כהנים), אבל לענין רביעית של נטילת ידים אינו משלים.
* לדעת ריש לקיש: מי מקוה - כשרים להשתמש בהם למי הכיור (לקדש בהם ידים ורגלים של הכהנים). (ובעמוד ב מבואר שנחלקו בכך התנאים).

דף כב עמוד ב
* הגמרא מביאה את המקור לכך, שכוהן ערל (ערל לב וערל בשר) אסור בעבודה, ואם עבר ועבד הרי שחילל את עבודתו.
* לדעת זקני דרום: כוהן טמא מת שעבר ועבד בקורבן יחיד - עבודתו כשירה בדיעבד. (וריש לקיש מקשה על דבריהם).
* לדעת זקני דרום: שוחטים וזורקים על יחיד טמא שרץ אף קודם שיטבול.