דף סב עמוד א * פרק חמישי, המתחיל בעמוד זה, עוסק בדיני יין נסך וסתם יין של גוים, ובאיסורי הנאה אחרים, ובדיני טבילת כלים והכשרת כלים. * לדעת רבי יוחנן: האיסור להשתמש בשכר שהתקבל על מלאכה שנעשתה ביין נסך הוא בגלל קנס שקנסו חכמים. * אסור לאדם לפרוע את חובו מפירות שביעית (אא"כ נותן לו 'בצד היתר'). דף סב עמוד ב * גוי השוכר פועל ישראל לעשות עבורו מלאכה ב'סתם יינם' - השכר אסור בהנאה. * אם לווה פירות שביעית קודם זמן הביעור, ופרע והחזיר פירות בשנה השמינית - אין פירות אלו נחשבים לחליפי פירות שביעית ולא חלה עליהם קדושת שביעית (ובאופן דומה כך הדין גם לגבי 'אתנן').
דף סג עמוד א * אדם יכול להקדיש רק מה שברשותו. * נתן לאשה טלה באתננה ואמר לה שיהיה אצלה עד שעת ביאה ואם תצטרך לו תקנהו מעכשיו, והקדימה והקדישה את הטלה (אך לא הקריבה את הטלה) ואח"כ בא עליה - רב הושעיא מסתפק אם הטלה כשר להקרבה. * בא עליה ולא נתן לה אתנן מיד, ולא ייחד לה טלה בשעת ביאה (אלא רק אמר לה 'התבעלי לי בטלה סתם'), ורק אח"כ נתן לה טלה באתננה - הטלה מותר בהקרבה. דף סג עמוד ב * האומר לחברו "תן מנה לפלוני ויקנו כל נכסי לך" - קנה. * בברייתא מובא שאם אמר לפועליו "צאו ואכלו ואני פורע" חושש משום שביעית ומשום מעשר ומשום יין נסך, והטעם לכך למסקנת הגמרא הוא כי מדובר שהקדים לו בעל הבית לחנוני דינר או שמדובר שנטל בעל הבית את המאכלים מיד החנוני ונתן אותם ביד הפועלים. * גוי ששכר ישראל כדי לשבור חבית של יין נסך - שכרו מותר בהנאה.
דף סד עמוד א * הגמרא מביאה הוכחה מברייתא לכך שאם גוי שכר ישראל כדי לשבור חבית של יין נסך - שכרו מותר בהנאה. * כסף שקיבל גוי בתמורה למכירת עבודה זרה שלו - הכסף שלו מותר בהנאה לישראל ואין דינו כדין עבודה זרה. * ישראל שהיה נושה בעובד כוכבים מנה ואמר לו הגוי "המתן לי עד שאמכור עבודת כוכבים שיש לי ואביא לך את הכסף" - הכסף אסור בהנאה (כי הישראל רוצה בקיומו של העבודה זרה עד שהגוי ימכור אותה). דף סד עמוד ב * לדעת רב נחמן: גר תושב (אינו עובד עבודה זרה) - לא יכול לבטל עבודה זרה. * הגמרא מקשה משתי ברייתות על דין זה, ומתרצת. * בברייתא מובאות שלוש דעות של תנאים מי נחשב לגר תושב: שקיבל עליו בפני שלושה חברים שלא לעבוד עבודת כוכבים / שקיבל עליו שבע מצוות בני נח / שקיבל עליו כל מצות האמורות בתורה חוץ מאיסור נבילות. * ישראל מומר ששומר שבת בפרהסיא - אם שכח לערב עירובי חצירות, יכול הוא לבטל רשות שיש לו בחצר המשותפת, כדי שיוכלו לטלטל בתוכה כדין רשות היחיד.
דף סה עמוד א * מותר לשלוח דורון לגוי ביום אידם אם אנחנו יודעים שאינו עובד עבודה זרה (ואין צורך שיקבל בפני שלושה חברים שלא לעבוד עבודה זרה). * רבא אמר לגוי ששמו בר שישך שהתענוג שלנו בעולם הבא גדול מהתענוג שלהם בעולם הזה כי לא תהיה עלינו אימת מלכות. * השוכר את הפועל ולעיתותי ערב (=לאחר גמר העבודה) אמר לו "העבר חבית של יין נסך ממקום למקום" - שכרו מותר. * השוכר את הפועל ואמר לו "העבר לי מאה חביות במאה פרוטות" ונמצאת חבית של יין נסך ביניהן - שכרו אסור, "חבית חבית בפרוטה" ונמצאת חבית של יין נסך ביניהן - שכרו מותר. דף סה עמוד ב * יין נסך שנתערב במאכל - אם הוא נותן טעם לפגם, מותר. * ערימה של חיטים שנפל עליה יין נסך - בתחילה רבא התיר למכור את החיטים הללו לגוי, אך לאחר מכן חזר בו (שמא יקנה ממנו ישראל חיטים אלו וייכשל באכילתם) (אך התיר לטחון את החיטים ולאפות מהם פת ולמכור את הפת לגוי שלא בפני ישראל).
דף סז עמוד א * הדף הזה והדף הבא עוסקים בדיני "נותן טעם לפגם". * שמואל פוסק הלכה כדברי המשנה שנותן טעם לפגם - מותר. * הגמרא מביאה כמה אמוראים הסוברים שאם "השביח ולבסוף פגם" - אסור. * נותן טעם לפגם - אם הפגם בא בצירוף דבר אחר, ישנה מחלוקת לישנות בדעת ריש לקיש אם זה נחשב לנותן טעם לפגם ומותר, או לא. * אם נתערב מהאיסור בהיתר טעמו וממשו של האיסור - הכל אסור באכילה ולוקין עליו אם אכל מהתערובת כזית בכדי אכילת פרס. דף סז עמוד ב * אם נתערב מהאיסור בהיתר טעמו של האיסור אך לא ממשו של האיסור - אסור ואין לוקין עליו. * הגמרא מביאה מחלוקת תנאים האם נותן טעם לפגם אסור (רבי מאיר) או מותר (רבי שמעון), ומבארת את טעמיהם.
דף סח עמוד א * עולא (חולק על המבואר בעמוד הקודם ו)סובר שמחלוקת רבי מאיר ורבי שמעון אם נותן טעם לפגם אסור או מותר זה רק במקרה ש"השביח ולבסוף פגם", אבל "פגם מעיקרא" (=אם פגם האיסור את ההיתר כבר מלכתחילה כשנפל לתוכו) דברי הכל מותר. * רבי יוחנן חולק על עולא וסובר שמחלוקת רבי מאיר ורבי שמעון היא ב"פוגם מעיקרא" (ורב עמרם חיפש לכך מקור ממשנה/ברייתא), והגמרא מסתפקת אם רבי יוחנן סובר שנחלקו גם ב "השביח ולבסוף פגם". דף סח עמוד ב * לדעת רבי שמעון: איסור ואיסור (שני סוגים שונים של איסור) לא מצטרפים יחד כדי לאסור את התערובת. * רב אסר שכר שנפל לתוכו עכבר (ושהה שם יום או יומיים - תוס'), ורב ששת מבאר שלמרות שנותן טעם לפגם מותר, הרי שפה השכר אסור בגלל שאיסורו של העכבר הוא "חידוש", ורבא חולק ומבאר שהטעם הוא או כי רב סובר שנותן טעם לפגם אסור (ואין הלכה כמותו) או משום שסובר שהעכבר לא פוגם אלא משביח את השכר.
דף סט עמוד א * הגמרא מביאה דעות שונות מה הדין במקרה של יין שנפל לתוכו עכבר. * הגמרא מכריעה להלכה: כל איסורים שבתורה שהתערבו בהיתר (רש"י: מין בשאינו מינו) בטלים הם בששים (רש"י: חוץ מחמץ). * יין שנשאר עם גוי ללא ישראל - אם הוא בחזקת המשתמר (שלא הודיע הישראל לגוי שהוא מתרחק), מותר. דף סט עמוד ב * הגמרא מבארת מדוע המשנה (בעמוד א) הביאה שלוש דוגמאות לאותו עיקרון. * רבי יוחנן מבאר שמחלוקת ת"ק ורשב"ג (שבמשנה בעמוד א) היא "בשל סיד" (אך "בשל טיט" לא נחלקו). * רבא פוסק להלכה כדעת רשב"ג (שבמשנה בעמוד א) הסובר ששיעור הזמן שלאחריו יש לחשוש שנגע הגוי ביין (כשהישראל הודיע לו שהוא הולך) הוא בכדי שיפתח את כל מגופת החבית ולא רק נקב קטן, והטעם שכך פסק הוא בגלל שהמשנה בסופה סתמה כדעה זו. * הטעם שאנחנו אוסרים יין שביד עובד כוכבים הוא משום נקב קטן שעושים במגופת החבית על מנת להריח את היין וחוששים שמא יקדח שם במקצת ויטעם את היין.
דף ע עמוד א * הגמרא מביאה שמונה מקרים (ועוד מקרה נוסף בעמוד הבא) בהם יש פסק של רבא אודות יין המונח בקרבת גוי. * במקרים בהם הגוי חושש שהישראל יראה אותו נוגע ביין - היין מותר (כי סביר שלא נגע ביין). * איסור הגר אמר שכאשר היינו גוים היינו אומרים שהיהודים אינם שומרים שבת. * המוצא כיס (של מעות) בשבת - מותר להוליכו פחות מארבע אמות ולנוח וחוזר חלילה. דף ע עמוד ב * המוסר את מפתחות ביתו לעם הארץ - טהרותיו טהורות לפי שלא מסר לו אלא שמירת מפתח ולא את שמירת הבית. * חצר השייכת לחבר ולעם הארץ שחילקו אותה לשנים באמצעות מחיצה נמוכה - לדעת רב (וכדעת רשב"ג): טהרותיו טמאות (מחשש שעם הארץ עבר את המחיצה ונגע בהן), ולדעת רבי יוחנן (וכדעת חכמים): טהרותיו טהורות.
דף עא עמוד א * "לנסך - אין פנאי, לבעול - יש פנאי" - ולכן: אם נכנסו חיילים גוים לעיר בשעת מלחמה - היין מותר, אך נשות הכהנים שבתוכה פסולות לבעליהם מחשש שמא נאנסו. * מותר לאדם החייב ליתן יין למלך לומר לעובד כוכבים: צא ופייס את המלך ופרע בשבילי את החוב ואני אשלם לך, ואף שנותן הגוי למלך יין נסך. * לדעת אמימר: משיכה בגוי קונה (ישראל קונה מגוי בקנין משיכה, וכן גוי קונה מישראל בקנין משיכה), ורב אשי חולק וסובר שמשיכה לא קונה אלא מתן מעות קונה. דף עא עמוד ב * הגמרא מקשה על אמימר מברייתא, ומביאה את דברי אביי ורבא כדי לתרץ. * הגמרא מקשה מהמשנה (בעמוד א) על רב אשי, ורב אשי מתרץ. * הגמרא מקשה מדברי רבי יוחנן על רב אשי, ובכך מוכיחה סופית (בתחילת העמוד הבא) כדעת אמימר. * גוי שגזל מישראל אפילו פחות משוה פרוטה - נהרג, ואם גזל פחות משוה פרוטה אינו מחויב להשיב זאת לישראל.
דף עב עמוד א * אמר לחברו "אם אמכור קרקע זו, הרי שאמכור אותה לך", ולבסוף הלך ומכרה למישהו אחר - לדעת רב יוסף: הראשון קנה ולא השני, ואביי חולק (כי לא פסק הראשון דמים ולא סמך דעתו על כך). * אמר לחברו "אם אמכור קרקע זו, אמכור אותה לך ב-100 זוזים", ולבסוף הלך ומכרה למישהו אחר ב-120 זוזים - לדעת רב כהנא: הראשון קנה, ורב יעקב מנהר פקוד (וכך הלכה) חולק. * הגמרא מפרטת את הדינים השונים במקרים בהם אדם מוכר לחברו ואומר לו שהוא מוכר במחיר שיעריכו/יאמרו שלושה/ארבעה. * לדעת רב הונא: נצוק וקטפרס ומשקה טופח נחשבים לחיבור לענין יין נסך. דף עב עמוד ב * הגמרא (מסוף העמוד הקודם) מביאה הוכחות שונות (ממשניות ומברייתא) שניצוק נחשב לחיבור לעניין יין נסך, אך דוחה את ההוכחות. * הגמרא מביאה את הנחיית רב חסדא והנחיית רבא לאותם ישראלים המוכרים/שופכים יין לגוי, כיצד יזהרו שהיין שלהם (הנשאר אצלם) לא ייהפך ליין נסך. * הגמרא מפרטת את הדינים לגבי "גישתא ובת גישתא" ולגבי "קנישקנין".
דף עג עמוד א * בעמוד זה מובאות ארבע שמועות בשם רבי יוחנן אודות דין תערובת יין נסך. * לדעת רב דימי בשם רבי יוחנן: שפך יין נסך מחבית לבור מלא יין, אפילו כל היום כולו, היין מותר ("ראשון ראשון בטל"), ולדעת רב יצחק בר יוסף בשם רבי יוחנן הדין הוא כך רק אם שפך יין נסך מפך קטן (אך לא מחבית). * לדעת רבין בשם רבי יוחנן (וחולק על רב דימי): יין נסך שנפל לבור מלא יין, ואח"כ נפל לשם קיתון של מים - רואין את יין ההיתר כאילו אינו, ולגבי היין נסך המים מרובים ממנו ומבטלים אותו, ולדעת רב שמואל בר יהודה בשם רבי יוחנן בלישנא הראשונה הדין הוא כך רק אם קיתון המים נפל לבור לפני היין נסך. דף עג עמוד ב * יין נסך שנפל לבור של יין, ונפל שם קודם לכן קיתון של מים - לדעת חזקיה: אסור, ורבי יוחנן חולק (והגמרא מבררת במה נחלקו). * לדעת רב ושמואל: כל איסורין שבתורה - במינן במשהו, שלא במינן בנותן טעם, ולדעת רבי יוחנן וריש לקיש: כל איסורין שבתורה - בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם, חוץ מטבל ויין נסך - במינן במשהו, ושלא במינן בנותן טעם.
