דף ה עמוד א * כל העושה מצוה אחת בעולם הזה - מקדמתו והולכת לפניו לעולם הבא, וכל העובר עבירה אחת - מלפפתו ומוליכתו ליום הדין. * אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף (רש"י: אוצר יש ושמו גוף ומבראשית נוצרו כל הנשמות העתידות להולד ונתנם לשם). * בואו ונחזיק טובה לאבותינו (עושי העגל), שאלמלא הן לא חטאו אנו כמי שלא באנו לעולם (רש"י: לפי שהן חיים לעולם וכל זמן שהן קיימין אין אנו חשובין כלום). (אך יש דעה חולקת הסוברת שגם אם לא היו חוטאים היו מתים). * התנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר: אם מקבלין ישראל את התורה מוטב ואם לאו אחזיר אתכם לתוהו ובוהו. * לא קיבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא תהא אומה ולשון שולטת בהן / אלא כדי שלא יהא מלאך המות שולט בהן. * ארבעה חשובים כמתים: עני סומא ומצורע ומי שאין לו בנים. * "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ" - אין אם אלא לשון תחנונים. דף ה עמוד ב * אין אדם עומד על סוף דעת רבו עד ארבעים שנה. * אשריהם ישראל בזמן שעוסקין בתורה ובגמילות חסדים, יצרם מסור בידם ואין הם מסורים ביד יצרם. * לעולם ישים אדם עצמו על דברי תורה כשור לעול וכחמור למשאוי. * אין אדם קונה שלושה ימים קודם אכילתו את צרכי סעודתו, אלא רק יום אחד מראש, אך אם הקניה היא של גוי עבור הקרבה לעבודה זרה צריך לחשוש ולא למכור לו שלושה ימים קודם יום אידם. * מחוסר אבר אסור בהקרבה לבני נח.
דף ו עמוד א * למסקנת הגמרא: "שלשה ימים" (האמורים במשנה בתחילת המסכת: " לפני אידיהן של עובדי כוכבים שלשה ימים אסור לשאת ולתת עמהם...") לא כוללים את יום האיד עצמו הן לדעת רבי ישמעאל והן לדעת חכמים. * הגמרא מסתפקת האם טעם האיסור לשאת ולתת עם עובדי כוכבים סמוך ליום אידם הוא משום הרווחה או משום "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל" (והנפקא מינה היא כאשר יש כבר לעובד כוכבים בהמה משל עצמו). דף ו עמוד ב * אם עבר ונשא ונתן עם העובד כוכבים קודם יום אידם - לדעת רבי יוחנן: המקח אסור בהנאה, ולדעת ריש לקיש (והגמרא מביאה ברייתא כמותו): המקח מותר בהנאה. * כשאמרו אסור לשאת ולתת עמהם לפני אידהן - לא אסרו אלא בדבר המתקיים עד יום אידיהן, אבל בדבר שאינו מתקיים לא. * הטעם לכך שאסור לשאול / ללוות / לפרוע מעובדי כוכבים סמוך ליום אידם - לדעת אביי: גזירה שמא ישאיל / ילווה / יפרע להם, לדעת רבא: שלא ילך העובד כוכבים להודות לעבודה זרה ביום אידו לפי ששמח שהישראל צריך אותו. * הגמרא מבררת את טעמו של רבי יהודה הסובר שמותר לפרוע מהן לפני אידיהן. * לדעת ר' יהושע בן קרחה (והלכה כמותו): מלוה בשטר - אין נפרעין מהן סמוך ליום אידם, מלוה על פה - נפרעין מהן, מפני שהוא כמציל מידם.
דף ז עמוד א * הלכה כרבי יהודה שכל המשנה ידו על התחתונה. * 'מחלוקת' ואחר כך 'סתם' - הלכה כ'סתם'. * לדעת רב הונא: לא אומרים "אין סדר למשנה" במסכת אחת. * רב יוסף סובר ש"כולה נזיקין חדא מסכתא היא". * מסוף העמוד הקודם ועד תחילת העמוד הבא - הגמרא מביאה ארבע מחלוקות בהן נפסקה ההלכה כדעת רבי יהושע בן קרחה. * הנשאל לחכם וטימא - לא ישאל לחכם ויטהר, לחכם ואסר - לא ישאל לחכם ויתיר. דף ז עמוד ב * הגמרא מעלה ארבע אפשרויות לבאר מה ההבדל בין חכמים שבמשנה שבעמוד זה לבין תנא קמא שבמשנה בתחילת המסכת. * הגמרא מביאה שלוש מחלוקות בהם חכמים אמרו על דעת נחום המדי: "נשתקע הדבר ולא נאמר". * לדעת רבי אליעזר: שואל אדם צרכיו ואח"כ יתפלל, לדעת רבי יהושע: יתפלל ואח"כ ישאל צרכיו, ולדעת חכמים (ונחום המדי): שואל אדם צרכיו בשומע תפלה.
דף ח עמוד א * אע"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה, אבל אם בא לומר בסוף כל ברכה וברכה מעין כל ברכה וברכה אומר. * אע"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה, אבל אם בא לומר אחר תפלתו אפילו כסדר יוה"כ אומר. * יום שנברא בו אדם הראשון כיון ששקעה עליו חמה אמר: אוי לי שבשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי ויחזור עולם לתוהו ובוהו וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים, היה יושב בתענית ובוכה כל הלילה וחוה בוכה כנגדו כיון שעלה עמוד השחר אמר: מנהגו של עולם הוא, עמד והקריב שור שקרניו קודמין לפרסותיו. * שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היתה לו במצחו. * רומי החוגגת את "קלנדא" - נחלקו רבי יהושע בן לוי ורבי יוחנן אם העיירות המשועבדות לה אסורות גם הן על ישראל במשא ומתן או לא. * ישראל שבחוצה לארץ - עובדי עבודת כוכבים בטהרה הן (רש"י: כלומר בלא כוונה ואין שמים על לב). דף ח עמוד ב * 32 קרבות עשו הרומאים נגד היוונים ולא הצליחו לנצחם עד ששיתפו את ישראל איתם. * 180 שנה קודם שנחרב הבית פשטה מלכות הרשעה על ישראל, 80 שנה עד לא חרב הבית גזרו טומאה על ארץ העמים ועל כלי זכוכית, 40 שנה עד לא חרב הבית גלתה סנהדרין וישבה לה בחנות (כדי לא לדון דיני נפשות).
דף ט עמוד א * מלכות פרס בפני הבית 34 שנה, מלכות יון בפני הבית 180 שנה, מלכות חשמונאי בפני הבית 103, מלכות בית הורדוס 103. * רב פפא מבאר (בחלק הראשון של דבריו) את שיטת החישוב למי שיודע רק את חשבון מאות השנים לחורבן אבל לא יודע כמה שנים עומד בתוך אותה מאה ומעוניין לדעת זאת. * 6000 שנה העולם יתקיים: שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה (התחלת מנין זה היא ממתי שאברהם היה בן 52 ונאמר "וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן"), שני אלפים ימות המשיח, בעונותינו שרבו יצאו מהן מה שיצאו מהן. * רב פפא (במימרה השניה) מבאר (בחלק הראשון של דבריו) את שיטת החישוב למי שיודע רק את חשבון מאות השנים לתחילת השנים הראויות למשיח אבל לא יודע כמה שנים עומד בתוך אותה מאה ומעוניין לדעת זאת. דף ט עמוד ב * רב הונא בריה דרב יהושע מבאר את שיטת החישוב למי שאינו יודע באיזו שנה בתוך השמיטה הוא עומד ומעוניין לדעת מתי תהיה שנת השמיטה. * רבי חנינא והברייתא נחלקו בענין המועד של סיום הגלות (קץ הגאולה), אם הוא כעבור 400 שנה מהחורבן או 403 שנה מהחורבן.
דף י עמוד א * שש שנים מלכו היוונים בעילם בלבד, ואחר כך פשטה מלכותן בכל העולם כולו. * בגולה אין מונין אלא למלכי יונים בלבד (ודבר זה הוא המכונה "מניין שטרות"), וכך מובא בברייתא, וכך מדייק רבינא מהמשנה במסכת ראש השנה. * על בני רומי נאמר: "הִנֵּה קָטֹן נְתַתִּיךָ בַּגּוֹיִם" - שאין מושיבין מלך בן מלך, "בָּזוּי אַתָּה מְאֹד" - שאין להן לא כתב ולא לשון. * "יום גינוסיא של מלכיהם" - הכוונה היא ליום שמעמידין בו עובדי כוכבים את מלכם. דף י עמוד ב * הגמרא מספרת באריכות על הקשר המיוחד של אנטונינוס ורבי (אנטונינוס למד תורה בסתר אצל רבי, וכן שימש האכיל והשקה את רבי). * אין משיבין על הקלקלה. * רבי אמר לאנטונינוס שיש לו חלק לעולם הבא. * כשם שאי אפשר לעולם בלא רוחות, כך אי אפשר לעולם בלא ישראל. * לאחר שהגמרא מתארת את מעשיו של קטיעא בר שלום מובא כך - "יצתה בת קול ואמרה: קטיעה בר שלום מזומן לחיי העוה"ב, בכה רבי ואמר: יש קונה עולמו בשעה אחת ויש קונה עולמו בכמה שנים". * אדרכן (שר שבעובדי כוכבים היה) שימש את רב.
דף יא עמוד א * אונקלוס התגייר, והקיסר שלח שלוש פעמים גדודי אנשים כדי להחזירו, אך אונקלוס גרם להם להתגייר. * מנהגו של עולם מלך בשר ודם יושב מבפנים ועבדיו משמרים אותו מבחוץ, ואילו הקב"ה עבדיו מבפנים והוא משמרם מבחוץ (ולכן המזוזה נמצא בדלת). * אנטונינוס ורבי - לא פסקו מעל שולחנם לא חזרת ולא קישות ולא צנון, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים. * לדעת חכמים: מיתה שאין בה שריפה, סימן הוא שמיתה זו לא חשובה להם ואינם עושים אותו יום איד ולא עובדים בה לעבודה זרה, ורבי מאיר חולק. * שורפים על המלכים ועל הנשיאים את מיטתם וכלי תשמישם ואין בכך משום דרכי האמורי. דף יא עמוד ב * שמואל מציין עוד איד נוסף שיש להם לרומיים שאינו שנוי במשנה שבדף ח ע"א. (אך המשנה לא מציינת איד זה כי הוא לא מתקיים בכל שנה אלא רק פעם בשבעים שנה). * במשנה בדף ח ע"א מפורטים ימי אידיהן של הרומיים, והגמרא בעמוד זה מפרטת את ימי אידיהן של הפרסיים ושל הבבליים. * האמוראים מפרטים רשימה של "בתי עבודת כוכבים קבועין". * אמר שמואל: בגולה אינו אסור אלא יום אידם בלבד (רש"י: אין אנו יכולים להעמיד עצמנו מלישא וליתן עמהם, שביניהם אנו יושבין ופרנסתנו מהן ועוד משום יראה). * מותר לשאת ולתת עם עטלוזא של עזה (ישוב שהיה סמוך לעזה, ועזה היא עיר של פלישתים והיה בה עבודה זרה).
דף יב עמוד א * הגמרא מביאה שלוש דעות של אמוראים בביאור התקלה העלולה לבוא בשפיתת הקדירות עליה אמר רבי חנינא שלא חשו לה חכמים, ועל הנלמד מכך לענין 'עטלוזא של עזה'. * הגמרא מביאה כמה דינים שהטעם לאיסור הוא מפני החשד (לדוגמא: ישב לו קוץ ברגלו כשעבר בפני עבודת כוכבים - לא ישחה ויטלנה מפני שנראה כמשתחוה לעבודת כוכבים, ואם אינו נראה כמשתחוה, כי פונה לכיוון אחר, מותר). * כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין - אפילו בחדרי חדרים אסור. דף יב עמוד ב * לא ישתה אדם מים לא מן הנהרות ולא מן האגמים לא בפיו ולא בידו אחת, ואם שתה דמו בראשו מפני סכנת עלוקה. * הבולע עלוקה החיה במים - מותר להחם לו בשבת מים חמים לשתות, כי זו סכנת נפשות. * הבולע צירעה - לא יחיה. * לא ישתה אדם מים בלילה, ואם שתה דמו בראשו מפני סכנת 'שברירי' (רש"י: שד הממונה על מכת סנוירים).
דף יג עמוד א * רשב"ל סובר שמותר להנות את העבודה זרה (וכך לדעתו סוברים חכמים החולקים על רבי נתן), ורבי יוחנן חולק (וכך לדעתו סוברים חכמים ורבי נתן). * לדעת רבי יוסי (החולק על רבי יהודה) מותר לכהן ליטמא ולצאת לחו"ל כדי ללמוד תורה אפילו בזמן שמוצא בארץ ממי ללמוד, לפי שאין אדם זוכה ללמוד מכל מלמדיו. דף יג עמוד ב * אם הקדיש בהמה בזמן הזה לא מנשר את פרסותיה מן הארכובה ולמטה - לדעת אביי: משום בזיון קדשים, לדעת רבא: מפני שנראה כמטיל מום בקדשים. * העובדי כוכבים והרועי בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין (ולכן אם קנה עבד גוי בשוק של עבודת כוכבים אסור לעוקרו שהרי בכך גורם למותו). * בברייתא בעמוד הקודם נאמר "הולכין ליריד של עובדי כוכבים ולוקחין מהם בהמה עבדים ושפחות", ומסקנת הגמרא היא שמדובר גם בעבד גוי. * למסקנת הגמרא, לדעת רבי יוחנן מותר לקנות אצל בעל הבית שלא גר כאן בקביעות, כי אין המוכסים גובים ממנו מכס (בניגוד לתגר ובניגוד לבעל הבית קבוע).
דף יד עמוד א * הגמרא מבררת את פירוש הנאמר במשנה (שבסוף העמוד הקודם): "אצטרובלין ובנות שוח ופטוטרות ולבונה". * אנחנו מצווים על "לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל", אך לא מצווים על "לפני דלפני" (=שלא לגרום לאדם שיכשיל אדם אחר בעבירה), ולכן מותר למכור לגוי כמות מרובה מהדברים המוזכרים במשנה שאסור למכור לגוי, על אף שהוא ימכור זאת לאחרים לצורך עבודה זרה. * גוי האומר "תרנגול למי" - מותר למכור לו תרנגול לבן, אך אם אומר "תרנגול לבן למי" - אסור למכור לו תרנגול לבן (כיון שניכר בכך שרצונו לקנות לצורך עבודה זרה), ולדעת רבי יהודה אם אמר לו "זה וזה" (תרנגול לבן ותרנגול שאינו לבן) - מותר למכור לו את שניהם יחד. דף יד עמוד ב * במקרה שהגוי אומר "תרנגול לבן קטוע למי" - רב אשי מסתפק האם מותר למכור לו תרנגול לבן שלם, וכן מסתפק במקרה שהגוי אומר "תרנגול לבן למי" ונתנו לו שחור ולקח ונתנו לו אדום ולקח, האם מותר כעת למכור לו לבן. * רב חסדא אומר שיש לנו מסורת שמסכת עבודת כוכבים של אברהם אבינו היתה 400 פרקים, ואילו המסכת שיש לנו היא רק 5 פרקים ובכל זאת אנחנו לא יודעים אותה. * הגמרא מבררת את פירוש הנאמר במשנה (שבדף הקודם): "דקל טב וחצב ונקלס". * מקום שנהגו למכור בהמה דקה לעובדי כוכבים - מוכרין, מקום שנהגו שלא למכור - אין מוכרין, ובכל מקום - אין מוכרין להם בהמה גסה.
דף טו עמוד א * לדעת רבי אלעזר (וכך דעת רב לאחר שחזר בו): עובד כוכבים חס על בהמתו מלרבעה כדי שלא תעקר. * למסקנת הגמרא: הטעם שאסור למכור בהמה גסה לגוי הוא גזירה משום שכירות/שאלה (=שמא יבוא להשכיר/להשאיל את בהמתו לגוי ויעבוד בה הגוי בשבת) וגזירה משום נסיוני (=ושמא ינסה הגוי לעבוד בה בשבת ותשמע הבהמה את קולו של ישראל ותלך מחמתו ונמצא מחמר אחר בהמתו טעונה בשבת). * לדעת רב אדא: מותר למכור בהמה לגוי באמצעות מתווך. * לדעת רב הונא: מותר למכור פרה לגוי, כי יתכן שקונה אותה לשחיטה ולא לעבוד בה, ולכן אין את החששות הנ"ל. דף טו עמוד ב * אין אדם מצווה על שביתת בהמתו (וכליו) בשביעית, אך כן מצווה על שביתת בהמתו בשבת. * רבה מכר חמור לישראל החשוד למכור לעובד כוכבים, ואביי הקשה על דבריו, וקיבל רבה את קושייתו. * אסור למכור כלי נשק לגוים, ולכותים, ולישראל ליסטים.
דף טז עמוד א * תוס' לומד מדברי הגמרא שמותר לנו למכור נשק לגויים כאשר זה מיועד לכך שיגנו עלינו. * הגמרא מבארת את טעמו של רבי יהודה הסובר שמותר למכור לגוי בהמה גסה שבורה. * רבי יוחנן פוסק כבן בתירא שמותר למכור סוס לגוי (ולא כדעת רבי שאוסר). (ובברייתא ובגמרא מבואר טעמי המחלוקת). * הגמרא מסתפקת האם מותר למכור לגוי שור שפיטמו אותו והוא שמן מאד ואינו ראוי למלאכה. * האמוראים נחלקו אם דין חיה גסה הוא כדין בהמה גסה או כדין בהמה דקה לענין מכירה לגוי.
דף טז עמוד ב * הגמרא מביאה בריייתא שממנה מוכח שדין חיה גסה כדין בהמה גסה (ולכן: כשם שאין מוכרים לגוי בהמה גסה כך אין מוכרים לגוי חיה גסה). * דין חיה גסה כדין בהמה דקה ל"פירכוס" (כך דעת רב וכך דעת שמואל). * האמוראים נחלקו אם מותר לבנות עם הגוים בנין העשוי למלכים (שדנים שם נפשות). * הגמרא מביאה מעשה אודות רבי אליעזר שנתפס למינות והעלו אותו לגרדום לידון וניצל מכך.
