דף מה עמוד א
* הנוכרים העובדים את ההרים ואת הגבעות - הם מותרים ומה שעליהם אסורים.
* כאשר הנוכרי עובד את ההר - לדעת ריש לקיש: תנא קמא ורבי יוסי הגלילי נחלקו מה דין צפוי ההר (לדעת ת"ק צפוי הר אינו כהר ולכן נאסר ורבי יוסי הגלילי חולק), אך לדעת רב ששת: כולם סוברים שצפוי הר אינו כהר.

דף מה עמוד ב
* לדעת רב ששת: תנא קמא ורבי יוסי הגלילי נחלקו מה דין אילן שנטעו ולבסוף עבדו (לדעת ת"ק מותר ולדעת רבי יוסי הגלילי אסור).
* גם רבי יוסי ברבי יהודה סובר שאילן שנטעו ולבסוף עבדו אסור (והגמרא מבררת את טעמו).
* גידועי עבודת כוכבים קודמים לכיבוש ארץ ישראל, כיבוש ארץ ישראל קודם לביעור עבודת כוכבים.

דף מו עמוד א
* העכו"ם העובדים את ההרים ואת הגבעות - הם מותרים ועובדיהם בסייף, ואת הזרעים ואת הירקות - הם אסורים ועובדיהם בסייף.
* אבני הר שנדלדלו (שנעקרו מאליהם) ועבד אותם הגוי - נחלקו האמוראים אם נאסרו בהנאה או לא. (והגמרא מבררת את טעמיהם).
* ישראל שזקף לבינה להשתחוות לה ובא עובד כוכבים והשתחוה לה - אסורה.

דף מו עמוד ב
* לדעת רבא: "יש נעבד במחובר אצל גבוה" (=דבר המחובר לקרקע שעבדו אותו עבודה זרה - אסור להקריב ממנו לגבוה, למרות שהוא מותר להדיוט).
* "קולא וחומרא - לחומרא פרכינן" (כשאפשר לדרוש מקל וחומר לקולא או לחומרא - לומדים להחמיר ולא להקל).
* רמי בר חמא מסתפק (אם נאמר שיש נעבד במחובר אצל גבוה) אם "יש שינוי בנעבד" או לא (=מחובר שנעבד ונאסר לגבוה, ואח"כ נשתנה מכמות שהיה בשעה שנעבד - האם הותר איסורו או לא).

דף מז עמוד א
* המשתחוה לדקל (באופן שאינו נאסר להדיוט) - ריש לקיש (לפי הלישנא הראשונה) מסתפק אם הלולב כשר למצות ארבעת המינים.
* אשירה של גוי שביטלה הגוי - ריש לקיש (לפי רב דימי) מסתפק אם מותר לקחת ממנה לולב למצות ארבעת המינים או לא (והספק הוא אם יש דחוי אצל מצות או לא).
* בהמה שנעבדה לעבודה זרה - רב פפא מסתפק האם מותר לעשות מהקרניים ומהשוקיים ומהמעיים שלה כלי נגינה עבור ניגון בשעת הקרבת קורבנות ציבור (לדעה הסוברת שעיקר שירה של הלויים היא בפה).
* המשתחוה למעין - רבה מסתפק מה דין מימיו לנסכים, והגמרא עוסקת ומבררת את שאלתו.

דף מז עמוד ב
* במשנה (בעמוד א) מבואר שמי שהיה ביתו סמוך לעבודת כוכבים ונפל אסור לבנותו אלא כונס בתוך שלו ארבע אמות ובונה - והגמרא מבארת את האופן בו ינהג בארבע אמות אלו כדי שהעבודה זרה לא תרוויח מכך שמרחיב את שטחה.
* איזהו צנוע? מי שנפנה בלילה בצניעות כדרך שנפנה ביום.
* המשתחוה לבית אסור בהנאה כדין עבודה זרה, וכן אם בנאו לשם עבודה זרה אע"פ שלא השתחוה לו הבית נאסר.
* סייד וכייד בגופה של אבן לשם עבודת כוכבים - ברגע שנוטל את מה שחידש האבן מותרת (כי שם עבודת כוכבים חל רק על החידוש).

דף מח עמוד א
* הבריך והרכיב באילן לשם עבודה זרה ויצאו מכך גידולים חדשים - אם הסיר מהאילן את הענפים החדשים שנוספו, האילן הותר.
* לדעת שמואל: המשתחוה לאילן שנטעו שלא לשם עבודה זרה - התוספת שהאילן הוסיף מהרגע שהשתחוה לו והלאה, אסורה.
* לפי הלישנא הראשונה - דברי שמואל הם רק כדעת רבי יוסי בר יהודה, ולפי רב אשי - דברי שמואל הם ככולי עלמא.
* עץ שהעמידו תחתיו עבודת כוכבים - לדעת חכמים: אסור (ונחשב לאשרה), לדעת רבי שמעון: מותר.

דף מח עמוד ב
* לכתחילה - לא ישב אדם לא בצילה של האשירה ולא בצל צילה, ובדיעבד - אם ישב בצילה של האשירה או בצל צילה, טהור (ובלבד שלא ישב תחת הצל ממש).
* המשנה סוברת כדעת רבי יהודה בן בתירא שתקרובת עבודת כוכבים מטמאה באוהל. (ולכן אם עבר תחת אשירה טמא כי האשירה מן הסתם מאהילה גם על תקרובת עבודת כוכבים).
* אשירה שענפיה נוטים לרשות הרבים - אם אין דרך אחרת לעבור, מותר לכתחילה לעבור תחתיה (אא"כ הוא אדם חשוב ואז צריך לרוץ תחתיה), ואם יש דרך אחרת לעבור, אז לכתחילה אסור לעבור תחתיה.
* מהמשנה עולה שרבי יוסי סובר ש"זה וזה גורם אסור" ולדעת חכמים "זה וזה גורם מותר", והגמרא מקשה ודנה בשיטתם.

דף מט עמוד א
* הגמרא ממשיכה לעסוק בבירור דעת רבי יוסי בנוגע לדין "זה וזה גורם".
* רבי אליעזר סובר ש"זה וזה גורם אסור".
* למסקנת הגמרא: רבי יוסי סובר ש"זה וזה גורם מותר", ושמואל פסק כמותו.

דף מט עמוד ב
* הלכה כרבי אליעזר, שבמקרים המובאים במשנה די בהשלכת דמי ההנאה האסורה לים המלח, ונחלקו האמוראים אם דין זה הוא גם במקרה של חבית יין נסך שהתערבה בחביות היתר אחרות.
* עובד כוכבים ששיפה עבודת כוכבים: לצרכו - היא ושפאיה מותרין, לצרכה - היא אסורה ושפאיה מותרין, וישראל ששיפה עבודת כוכבים: בין לצרכה בין לצרכו - היא ושפאיה אסורין.
* עבודת כוכבים שנשתברה - לדעת רב: צריך לבטל כל קיסם וקיסם, ושמואל חולק. (והגמרא מבררת את טעמיהם).
* המשנה הראשונה בפרק רביעי, המתחיל בסוף עמוד זה, עוסקת בדין אבנים המונחות בסמוך ל'מרקוליס'.

דף נ עמוד א
* רבי יוחנן מבאר שרבי ישמעאל וחכמים נחלקו במשנה (שבעמוד הקודם) אם דרכם של עובדי המרקוליס לעשות מרקוליס קטן בצד מרקוליס גדול או לא.
* הגמרא דנה לגבי אבנים שנשרו מהמרקוליס או נמצאו לידו.
* רבי מנחם ברבי סימאי מכונה "בנן של קדושים".
* תקרובת עבודת כוכבים אין לה בטילה עולמית.
* נחלקו הדעות לגבי הנאה מאבני מרקוליס - אם ניתן להנות מהם או לא.

דף נ עמוד ב
* רב יוסף בר אבא אמר שרבה בר ירמיה הביא ברייתא העוסקת בשביעית ובמועד ובברייתא זו יש קושי בלתי אפשרי להבנה - רבינא מביא ודוחה ארבע אפשרויות לבאר את הקושי, ולבסוף רב סמא בנו של רב אשי מבאר את הקושי.
* עבודת כוכבים שעובדים אותה במקל - אם שבר מקל בפניה חייב, אך אם זרק מקל בפניה פטור.

דף נא עמוד א
* הגמרא דוחה את האפשרות שהתנאים נחלקו אם צריך "כעין זביחה" או "כעין פנים" כדי להתחייב משום עבודה זרה.
* לדעת רב: עבודת כוכבים שעובדים אותה במקל: שבר מקל בפניה - חייב ונאסרת, זרק מקל לפניה - חייב (אם עבודתה בזריקת מקל - רש"י) ואינה נאסרת.
* רבי יוחנן מביא את המקור לכך שזובח בהמה בעלת מום לעבודת כוכבים פטור.
* רבי אלעזר מביא את המקור לכך שבעל חי מחוסר אבר אסור בהקרבה לבני נח.
* רבי אלעזר מביא את המקור לכך שהשוחט בהמה למרקוליס חייב.

דף נא עמוד ב
* כל מקום שנאמר 'השמר' ו'פן' ו'אל' - אינו אלא בלא תעשה.
* המשנה דנה בדברים שונים שנמצאו אצל המרקוליס, אם אסורים משום תקרובת עבודה זרה או לא, והגמרא מביאה המקור לכך.
* המשנה (האחרונה בעמוד) היא כדעת רבי עקיבא, הסובר שעבודת כוכבים של עובד כוכבים אסורה מיד ושל ישראל עד שתיעבד, ולא כרבי ישמעאל הסובר שהדין הפוך.

דף נב עמוד א
* הגמרא ממשיכה לברר באריכות את המקור לדעת רבי ישמעאל (הסובר שעבודת כוכבים של עובד כוכבים אינה אסורה עד שתיעבד ושל ישראל אסורה מיד) ואת המקור לדעת רבי עקיבא (הסובר שעבודת כוכבים של עובד כוכבים אסורה מיד ושל ישראל אינה אסורה עד שתיעבד).
* עבודת כוכבים של ישראל טעונה גניזה.
* כל המעמיד דיין שאינו הגון - כאילו נוטע אשרה בישראל, ובמקום תלמידי חכמים - כאילו נטעו אצל מזבח.
* למסקנת הגמרא: רב המנונא מסתפק האם יש דין "טומאה ישנה" בכלי שהיה טמא טומאת עבודה זרה ושברו כדי לטהרו וחזר וריתכו לעבודת כוכבים ועדיין לא נשתמשו בו.

דף נב עמוד ב
* הגמרא נשארת בספק אם מועיל ביטול כדי לטהר את הטומאה שבמאכלים שהקריבום לעבודה זרה.
* לדעת רבי: כלים ששימשו בהם להקריב קורבנות במזבח שבבית חוניו אסור להשתמש בהם לכלי שרת בבית המקדש.
* רבי סבר בילדותו שעובד כוכבים יכול לבטל עבודה זרה של ישראל (שיש לו בה שותפות), אך חזר בו מכך בזקנותו.

דף נג עמוד א
* הגמרא מביאה את המקור לדברי המשנה שאם גוי ירק בפניה (בפני העבודה זרה) או השתין בפניה וכו' - אינה בטילה בכך מלהיות עבודה זרה.
* במשנה נאמר שאם מכר את העבודה זרה נחלקו רבי וחכמים אם ביטל אותה בכך, ונחלקו האמוראים אם מדובר דוקא כשמכר לצורף עובד כוכבים או (אף) לצורף ישראל.

דף נג עמוד ב
* אם הניחו הבעלים את העבודה זרה והלכו למדינת הים - אם היו סבורים בשעת יציאתם שהם עתידים לחזור, לא בטלה.
* ישראל שזקף לבינה שלו כדי להשתחוות לה ולא השתחווה לה, ובא עובד כוכבים והשתחווה לה - אסר אותה בכך, אף שאינה שלו.
* "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל" - מלמד שאוו (=רצו) לעבוד לאלוהות הרבה ולא רק לעגל.
* המגדל שבנו אנשי דור הפלגה לעבודה זרה - הרי הוא כעבודת כוכבים שהניחוה עובדיה בשעת שלום, ומותר.
* 'בימוס' שנפגם - לדעת רב ושמואל: אסור בהנאה, ולדעת רבי יוחנן וריש לקיש: מותר בהנאה. (ומזבח שמקריבים עליו לעבודת כוכבים שנפגם - אסור עד שינתץ רובו).

דף נד עמוד א
* בברייתא מובא שאם עבד בעל חיים של חברו, הבעל חיים מותר אף לגבוה, והגמרא מקשה על כך מברייתא שממנה משתמע שאסור, והגמרא מביאה שני תירוצים (של רמי בר חמא ושל חזקיה).
* לדעת רבא: עבודה זרה בפרהסיא - אסורה אפילו באונס.
* אף על פי שאמרו שהמשתחווה לבהמת חברו - לא אסרה, אבל אם עשה בה מעשה (כדי לעובדה) - אסרה.

דף נד עמוד ב
* אף על פי שאמרו המשתחווה לקרקע עולם - לא אסרה, אבל אם חפר בה בורות שיחין ומערות (לעבודה זרה) - אסרה.
* אף על פי שאמרו המשתחווה לבעלי חיים - לא אסרן, אבל אם עשאן חליפין לעבודת כוכבים - אסרן (ונחלקו האמוראים אם גם חליפי חליפין אסורים, והגמרא מבררת את טעמיהם).
* ערלה וכלאי הכרם - אם מכרם וקידש אשה בדמיהם, מקודשת.
* במשנה ובברייתא מבואר מדוע אין הקב"ה מאבד את העבודה הזרה מן העולם.
* אמר הקב"ה: לא דיין לרשעים שעושין סלע שלי פומבי, אלא שמטריחין אותי ומחתימין אותי בעל כרחי.

דף נה עמוד א
* יסורים - בשעה שמשגרים אותם על האדם, משביעים אותם "שלא תלכו אלא ביום פלוני ולא תצאו אלא ביום פלוני ובשעה פלונית ועל ידי פלוני ועל ידי סם פלוני".
* "אֲשֶׁר חָלַק ה' אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים" - מלמד שהחליקן בדברים כדי לטורדן מן העולם.
* "אִם לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ וְלַעֲנָוִים יִתֶּן חֵן" - בא לטמא פותחין לו, בא לטהר מסייעין אותו.

דף נה עמוד ב
* ישראל שעושה פירותיו בטומאה - לא דורכים ולא בוצרים עמו.
* לפי משנה ראשונה (וכך המשנה אצלנו): היין שבגת אינו נקרא יין לענין יין נסך עד שירד לבור ואף שהתחיל להמשך, ולכן מותר לדרוך עם העובד כוכבים בגת, ולפי משנה אחרונה (וכך אמר רב הונא): היין נקרא יין לענין יין נסך משהתחיל להמשך בגת ואף קודם שירד לבור, ולכן אסור לדרוך עם העובד כוכבים בגת.
* לפי משנה ראשונה: אין בוצרים עם העובד כוכבים בגת, מפני שאסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל, ולפי משנה אחרונה: מותר.

דף נו עמוד א
* גמר המלאכה של יין לענין חיוב במעשר - לפי הברייתא של רבי אושעיא ששנה רב זביד: חכמים סוברים ששם יין עליו משירד לבור ויקפה (משיצופו על היין חרצני הענבים שמהם נסחט היין), ורבי עקיבא סובר ששם יין עליו משישלה היין מן הבור להינתן בחביות.
* לפי דעה זו של רב זביד: ביין נסך החמירו חכמים, וכבר משעה שירד לבור הוא נקרא יין.

דף נו עמוד ב
* לדעת רבא: ביין נסך לא החמירו חכמים, אלא שיש תנא שלישי (המשנה שבדף הקודם) הסובר שלענין חיוב במעשר (ולענין יין נסך) שם יין עליו משירד מן הגת לבור.
* מה ששנינו במשנה, שאם היין ירד לבור מה שבבור אסור והיין הנשאר בגת מותר אף אם נגע בו נוכרי, זה רק אם לא החזיר לגת את הסל הקשור לצינור המוליך את היין מהגת לבור.
* ניסוך ברגל אינו נחשב לניסוך.