דף לז עמוד א * רב כהנא שאל מה הדין במקרה בו הנתבע הזיד בשבועת הפקדון (בשעת כפירתו ידע שממון חברו מצוי בידו ושאסור להישבע לשקר) והתרו בו - האם חייב קרבן או מלקות או שניהם. * בגמרא מובאים כמה ניסיונות לענות על שאלת רב כהנא, אך הניסיונות נדחו. * לדעת רבה: הכופר בממון של חברו, שיש עליו עדים שראו שחברו מסר לו, ונשבע לשקר - פטור מקרבן (כי כפירתו ושבועתו לא פטרוהו מממון). דף לז עמוד ב * הגמרא מביאה חמש הוכחות מברייתות ומשניות (שתים בעמוד הקודם, ושלוש בעמוד זה) לדחות את דעתו של רבה, ודוחה את ארבע ההוכחות הראשונות, אך לאחר ההוכחה החמישית הגמרא מסיימת במילים ב"תיובתא דרבה תיובתא". * לדעת רבי יוחנן: הכופר בממון של חברו, שיש עליו עדים שהוא של חברו, ונשבע לשקר - חייב קרבן, אבל הכופר בממון של חברו, שיש עליו שטר, ונשבע לשקר - פטור מקרבן. * המשביע עדים שיבואו להעיד לו עדות על קרקע השייכת לו ונשבעו לשקר שאינם יודעים לו עדות - רבי יוחנן ורבי אלעזר חולקים אם חייבים קרבן שבועה.
דף לח עמוד א * לדעת שמואל (וכך דייק מברייתא): "ולא לך ולא לך" - 'כלל' לדעת רבי מאיר, 'פרט' לדעת רבי יהודה; "לא לך לא לך" - 'פרט' לדעת רבי מאיר, 'כלל' לדעת רבי יהודה. [ושניהם נחשבים 'פרט' לדעת רבי]. * לדעת רבי יוחנן (וכך דייק מהמשנה): "ולא לך ולא לך" - 'פרט' לדעת רבי מאיר ולדעת רבי יהודה; "לא לך לא לך" - 'פרט' לדעת רבי מאיר, 'כלל' לדעת רבי יהודה; "שבועה שאין לכם בידי" - 'כלל' לדעת כולם. * "שבועה שאין לך בידי חטין ושעורין וכוסמין" - נחלקו רב אחא ורבינא אם חייב ארבע חטאות או שלוש חטאות. דף לח עמוד ב * היו חמשה תובעין אותו ואמרו לו תן לנו פקדון תשומת יד וגזל ואבידה שיש לנו בידך אמר לאחד מהן שבועה שאין לך בידי פקדון תשומת יד גזל ואבידה ולא לך ולא לך ולא לך ולא לך - חייב עשרים חטאות. * המשביע את חברו שלא אנס ופיתה את בתו - לדעת רבי שמעון תביעתו היא על הקנס (ולכן לא חייב קרבן שבועה), ולדעת חכמים תביעתו היא אף על הבושת ופגם (ולכן חייב קרבן שבועה). * המשנה הפותחת את פרק שישי ("שבועת הדיינין"), המתחיל בעמוד זה, עוסקת בשבועה מן התורה שבית דין מחייבים בה את הנתבע - שבועת מודה במקצת. * הנשבע צריך לעמוד בשעה שנשבע, אך תלמיד חכם נשבע כשהוא יושב. * לכתחילה צריך הנשבע לאחוז דוקא ספר תורה (ולא חפץ קדוש אחר) בזמן שנשבע, אך תלמיד חכם צריך לכתחילה לאחוז תפילין (מפני כבודו). * רש"י: בדורותינו בטלו הראשונים שבועה דאורייתא לפי שענשה גדול ותקנו לגזור עליו ארור בעשרה. * שבועת הדיינין נאמרת בכל לשון שהנשבע מבין.
דף לט עמוד א * הגמרא מביאה ברייתא המפרטת את הנוסח שאומרים הדיינים לבעל דין כדי לאיים עליו כדי שלא ישבע לשקר. * כל העולם כולו נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה בסיני "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא". * הברייתא מבארת את חומרת שבועת שקר משאר עבירות ומונה ארבעה הבדלים. * כל ישראל ערבים זה בזה. דף לט עמוד ב * "שְׁבֻעַת ה' תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם" - מלמד שחלה שבועה על שניהם (עונש השבועה חל גם על הבעל דין שהשביע את חברו, ואף אם טען המשביע אמת, וזה בגלל שלא מסר את ממונו לידי אדם נאמן). * שבועת מודה במקצת - לדעת רב: הכפירה שכופר הנתבע צריכה להיות לכל הפחות שתי מעות כסף, וההודאה פרוטה, ולכן סך התביעה הוא לכל הפחות שתי מעות כסף ופרוטה, ולדעת שמואל: סך התביעה הוא לכל הפחות שתי מעות כסף, והכפירה וההודאה של הנתבע הן לפחות פרוטה. * הגמרא מביאה ראיות לשיטות השונות ודנה בהם.
דף מ עמוד א * הגמרא מביאה ברייתא כדי להוכיח כשיטת רב (שדין שבועת מודה במקצת זה אם כפר לכל הפחות בשתי מעות כסף) ודוחה את הראיה, ואחר כך רבי חייא מביא ברייתא המסייעת לשיטת רב. * לדעת שמואל: כשהלווה כופר לגמרי אבל יש עד אחד שמעיד שהוא חייב והדין הוא שהוא חייב שבועה כדי להכחיש את העד - דין זה הוא אפילו אם לא טען התובע אלא פרוטה והנתבע כפר בה. * לדעת שמואל (וכן דעת רבי יוחנן ע"פ רבי יצחק, וכך דעת אדמון): טענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן - חייב שבועת מודה במקצת. דף מ עמוד ב * לדעת רבי יוחנן ע"פ ר' חייא בר אבא: טענו חטין ושעורין והודה לו באחת מהן - פטור משבועת מודה במקצת. * טענו שתי מחטין והודה לו באחת מהן - חייב שבועת מודה במקצת (אע"פ ששווי המחטין הוא כלשהו). * הכופר בכל ("מנה לי בידך, אין לך בידי") - פטור משבועה מהתורה, ונחלקו הלישנות בגמרא אם חייב שבועה מדרבנן ("שבועת היסת").
דף מא עמוד א * הגמרא מבררת מה ההבדל בין שבועה מהתורה (שבועת מודה במקצת) לבין שבועה מדרבנן (שבועת היסת), ומעלה כמה אפשרויות בהתאם לדעות השונות. * מלווה שהוציא שטר חוב על הלווה והלווה טוען ששילם את החוב - הלווה לא נאמן וצריך לשלם, אך יכול לדרוש מהמלווה להישבע שלא שילם לו (אך אם המלווה תלמיד חכם אין נזקקים לדינו). * רב אסי סובר שהמלווה את חברו בעדים צריך לפורעו בעדים, ושמואל חולק. דף מא עמוד ב * לפי רב יוסף: רב אסי סובר שהמלווה את חברו בעדים אינו צריך לפורעו בעדים ואם אמר אל תפרעני אלא בעדים צריך לפורעו בעדים, ושמואל חולק (וסובר שיכול לומר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים). * הגמרא מביאה כמה מעשים בעניין זכותו של הלווה לומר שפרע את החוב/שאינו חייב. * לדעת רבא "כל האומר לא לוויתי כאומר לא פרעתי דמי".
דף מב עמוד א * הגמרא ממשיכה גם בעמוד זה להביא כמה מעשים בענין זכותו של הלווה לומר שפרע את החוב. * מלווה הטוען "סטראי" (שקיבל את הפירעון עבור חוב אחר) - מכריעה הגמרא להלכה שלא נאמן בטענתו זו, אלא אם כן פרעו הלווה בינו לבינו. * רב מבאר שכוונת המשנה ש"נשבעין לקטן", היינו כאשר הקטן בא בטענת אביו (שתובע הקטן את הנתבע בטענה שאביו מסר פיקדון בידו של הנתבע). דף מב עמוד ב * רבה מסביר את הטעם לכך שאמרה תורה 'מודה מקצת הטענה ישבע'. * שמואל מבאר שכוונת המשנה ש"נשבעין לקטן", היינו שצריכים להישבע כדי להיפרע מנכסי יתום קטן (צריך להישבע שלא פרעו אביו את החוב קודם מותו). * המשנה מפרטת דברים מסוימים שאין נשבעים עליהם. * הגמרא מביאה את המקור לכך שאין חיוב כפל ותשלומי ארבעה וחמשה בעבדים שטרות קרקעות והקדשות.
דף מג עמוד א * הגמרא מביאה את המקור לכך ששומר חינם אינו נשבע ושומר שכר אינו משלם על עבדים שטרות קרקעות והקדשות (אם טוען שנגנבו או אבדו). * רבי מאיר וחכמים נחלקו אם ענבים העומדות להיבצר נחשבות כבצורות או לא. * לדעת רבא: שבועת מודה במקצת - לעולם אינו חייב עד שיטעננו בדבר שבמדה שבמשקל ושבמנין ויודה לו בדבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין. * המשנה מפרטת ארבעה מקרים בנוגע למשכון שאבד. דף מג עמוד ב * הגמרא מביאה שתי אפשרויות לבאר את כוונת והקשר דברי המשנה "מי נשבע מי שהפקדון אצלו". * שמואל סובר שהמלווה מקבל על עצמו שאם יאבד את המשכון הוא יפסיד את כל החוב (וחולקים שמואל ורב נחמן ונהרדעי באיזה סוג משכון לא חל דין זה).
דף מד עמוד א * הגמרא דוחה את האפשרות שדינו של שמואל (הסובר שהמלווה מקבל על עצמו שאם יאבד המשכון יפסיד את כל החוב) שנוי במחלוקת תנאים, ומסיקה שהתנאים לא סוברים כמותו. * אמר רבי יצחק: מנין לבעל חוב שקונה משכון? שנאמר: "וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה" - אם אינו קונה משכון, צדקה מנין לו? מכאן לבעל חוב שקונה משכון. * שומר אבדה - רבה ורב יוסף חולקים אם דינו כשומר חנם או כשומר שכר. דף מד עמוד ב * הגמרא מציעה כאפשרות שדינו של שמואל שנוי במחלוקת תנאים, אך דוחה הצעה זו. * פרק שביעי, המתחיל בעמוד זה, עוסק ב"שבועת המשנה" (שבועות שתקנו חכמי המשנה). * כל הנשבעין שבתורה - נשבעין ולא משלמין. (והמשנה מפרטת את אלו שנשבעין ונוטלין).
דף מה עמוד א * הגמרא לומדת את המקור לכך שכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין מהפסוק "וְלָקַח בְּעָלָיו וְלֹא יְשַׁלֵּם". * שכיר שטוען שבעל הבית לא שילם לו את שכרו - למסקנת הגמרא, הסיבה שחכמים תיקנו שישבע השכיר שבעל הבית לא שילם לו ויטול את שכרו, הוא בגלל שבעל הבית טרוד בפועליו ויתכן שסובר בטעות שכן שילם. דף מה עמוד ב * אומן אומר "שתים קצצת לי" והלה אומר "לא קצצתי לך אלא אחת" - המוציא מחבירו עליו הראיה. * עבר זמנו וטוען השכיר שלא נתן לו בעל הבית את שכרו - הרי זה אינו נשבע ונוטל, חזקה אין בעל הבית עובר בבל תלין וחזקה שאין שכיר משהה שכרו אלא תובעו מיד. * לדעת שמואל רבי יוחנן ורב: אם שכר בעל הבית את השכיר שלא בעדים - מתוך שיכול לומר לו לא שכרתיך מעולם, יכול לומר לו שכרתיך ונתתי לך שכרך, ולכן במקרה זה השכיר לא "נשבע ונוטל" (ורב ששת ניסה להוכיח מברייתא שלא כדבריהם ורב נחמן בר יצחק דחה דבריו). * רבא ורמי בר חמא סוברים שהמפקיד אצל חבירו בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים, אך המפקיד אצל חבירו בשטר צריך להחזיר לו בעדים (או שיתבע את השטר).
דף מו עמוד א * שכיר ובעל הבית החולקים לגבי גובה דמי השכירות (המגיע לשכיר) שסיכמו ביניהם - לדעת שמואל: ישבע בעל הבית ויפסיד השכיר (או שיביא השכיר ראיה ויטול). * למסקנת הגמרא, דברי שמואל הם כדעת חכמים ולא כדעת רבי יהודה (דברייתא) החולק עליהם (וסובר שהאומן נשבע ונוטל). * אם העידו עדים על אדם שנכנס לבית חברו ונטל כלים מביתו, ובעל הבית טוען שנטל גם כלים קטנים שהסתירם בבגדו - למסקנת הגמרא, על כך אמרה המשנה שבעל הבית נשבע ונוטל. (ע"פ תוס') דף מו עמוד ב * ראו אדם שנכנס לבית חברו והטמין כלים תחת בגדיו ויצא וטוען שקנה את הכלים ובעל הבית טוען שלא מכר לו אלא רק השאיל לו אותם - הנוטל אינו נאמן וחייב להשיב לבעל הבית (והגמרא מפרטת באריכות באיזה אופן בדיוק נאמרה הלכה זו). * שומר המופקד על שמירת הבית יכול להישבע מה גזל הגזלן מהבית ונוטל בעל הבית מהגזלן על פי שבועתו. * אם אדם נכנס לרשות חברו שלם ויצא משם חבול - אם נחבל במקום שלא יכול לחבל בעצמו (כגון: בגבו), נוטל דמי הנזק מחברו גם בלא שבועה. * העובר על שבועת ביטוי שלהבא (כגון: שנשבע שיאכל ולבסוף לא אכל) - לא נעשה בכך חשוד להוציא שבועה מפיו מתחילה לשקר. (ע"פ רש"י).
דף מז עמוד א * אם שני בעלי הדין חשודים על השבועה - למסקנת הגמרא, האמוראים סוברים שרבי יוסי הוא זה שאומר יחלוקו (ולא כאמור במשנה), והלכה כמותו. * האמוראים נחלקו מה כוונת הדעה הסוברת שבמקרה הנ"ל "חזרה שבועה למקומה" - לדעת רב ושמואל: חזרה שבועה לסיני, ואין בית דין יכולים להטיל שבועה או חיוב ממון על אחד הצדדים, ולדעת רבי אבא: חזרה השבועה להיות מוטלת על המחוייב בה (על הנתבע) ומתוך שאינו יכול להישבע, משלם. דף מז עמוד ב * הגמרא מביאה שלוש דרשות של שמעון בן טרפון (בנוסף לדרשה הראשונה שלו הקשורה לסוגייתנו). * "עבד מלך כמלך" - אף לעבדו של מלך יש חשיבות כעין חשיבותו של המלך (ולכן נהר פרת, שהוא קטן, נקרא בפסוק, בו הוא מוזכר בגבולות ארץ ישראל, "הנהר הגדול"). * שתי כתות עדים המכחישות זו את זו - לדעת רב הונא: כל אחת מהן כשרה לבוא ולהעיד בעדות אחרת, ולדעת רב חסדא: הן פסולות גם לעדויות אחרות. (והגמרא מבארת באיזה אופן שייכת מחלוקתם).
דף מח עמוד א * לדעת רב ושמואל: יתומי המלווה גובים מיתומי הלוה בשבועה - רק אם מת המלווה לפני הלווה; אך אם הלווה מת לפני המלווה - כבר התחייב המלווה שבועה לבני הלווה ואין אדם מוריש שבועה לבניו. * רבי אלעזר חולק על שמואל (ולדעתו יורשי המלווה ישבעו שבועת יורשים, כגון שבועה שלא פקדנו אבא, ונוטלים). * הגמרא מקשה על שמואל משלוש משניות וברייתא, ומתרצת. דף מח עמוד ב * רב נחמן סובר שאין להוסיף על דברי רב ושמואל, ולכן שבועות אחרות אדם כן מוריש לבניו. * רב חמא סובר, שכיון שלא נפסקה הלכה כרב ושמואל או כרבי אלעזר, מי שעושה כאחת מהדעות מה שעשה עשוי. * במשנה (מה ע"א) מובאת רשימה של "אלו שנשבעין שלא בטענה", ומבארת הגמרא שהכוונה היא שהתובע לא טוען טענת ודאי אלא רק טענת שמא, והטעם שהם נשבעים הוא בגלל שהם מורים לעצמם היתר ליטול מממונו של בעל הבית כיון שהם טורחים בנכסיו. * למסקנת הגמרא: "מגלגלין שבועה" אף בשבועה דרבנן.
