סקר
כמה לומדי דף יומי יש במשפחתך הקרובה?






 
מספר צפיות: 5
דף לד עמוד א
* הגמרא דנה ומבארת את 4 דעות התנאים (למקור מהתורה לכך שדין שבועת העדות הוא רק בעדות על תביעת ממון) שהובאו בברייתא בסוף העמוד הקודם.
* לדעת ר' אחא: גמל האוחר (=בועט ברגליו) בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצידו - בידוע שזה הרגו.
* הגמרא מדייקת מדברי רבי יוסי הגלילי שהוא סובר שהמשביע עדים על תביעת קנס וכפרו - פטורים.

דף לד עמוד ב
* "כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש - עביד לה ולאו אדעתיה".
* הגמרא מביאה ש"מחכו עלה במערבא" על דעתו של רבי שמעון (שבברייתא בסוף הדף הקודם), והגמרא מנסה לברר בכמה אופנים מדוע שחקו חכמים על דברי רבי שמעון, ולמסקנה לא מוצאת את הטעם לכך.
מספר צפיות: 4
דף לה עמוד א
* המשנה מביאה מקרים שונים בהם אין חייבים משום שבועת העדות, והגמרא מביאה ברייתות עם המקורות לדינים אלו.
* אם עמד בבית הכנסת ואמר "משביעני עליכם שאם אתם יודעים לי עדות שתבואו ותעידוני" הרי אלו פטורים, אף אם עמדו בפניו העדים בזמן שהשביע את הקהל.
* אלו שמות שאין נמחקין: אל אלהיך אלהים אלהיכם אהיה אשר אהיה אלף דלת ויוד הי שדי צבאות, ואלו נמחקין: הגדול הגבור הנורא האדיר והחזק והאמיץ העזוז חנון ורחום ארך אפים ורב חסד.

דף לה עמוד ב
* כל הטפל לשם בין מלפניו ובין מלאחריו - הרי זה נמחק (לדוגמא: ליי' - ל' נמחק), ולדעת אחרים (והלכה כמותם): לאחריו אינו נמחק, שכבר קדשו השם.
* "ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך" - נחלקו הדעות אם "אדני" שבפסוק זה הוא חול או קודש.
* גדולה הכנסת אורחין יותר מהקבלת פני שכינה.
* הגמרא מביאה מקומות נוספים בתנ"ך שנחלקו הדעות לגבי שמות מסויימים אם הם קודש או חול.
* שבועת העדות - לדעת רבי חנינא בר אידי (=הברייתא) צריך שישביע את העדים דוקא בשם, ולדעת חכמים (=משנתנו) גם אם השביע באחד מכל הכינויים חייב.
מספר צפיות: 4
דף לו עמוד א
* למשמעות אמירת "ארור" יש 3 אפשרויות: נידוי, קללה, שבועה.
* למשמעות אמירת "אמן" יש 3 אפשרויות: שבועה, קבלת דברים, האמנת דברים.
* המחזק את דבריו בלשון "לאו לאו" או "הן הן" הרי הוא כשבועה.
* המקלל עצמו או חבירו בכינוי - לדברי הכל חייב (אף לדעת חכמים שחייבו במקלל את ה' ומקלל אביו רק בשם המיוחד).
* השונה את המשניות, ואף הדורש את המקראות, צריך לשנות את הלשון לכינוי כשהוא לשון גנאי.

דף לו עמוד ב
* פרק חמישי, המתחיל בעמוד זה, עוסק בפרטי הדינים של שבועת הפקדון.
* שבועת הפקדון נוהגת באנשים ובנשים ברחוקים ובקרובים בכשרים ובפסולים (ואף שהדבר פשוט, המשנה ציינה זאת מאחר שבפרק הקודם עסקה בשבועת העדות ושבועת העדות לא נוהגת בכולם - רש"י).
מספר צפיות: 4
דף לז עמוד א
* רב כהנא שאל מה הדין במקרה בו הנתבע הזיד בשבועת הפקדון (בשעת כפירתו ידע שממון חבירו מצוי בידו ושאסור להשבע לשקר) והתרו בו.
* בגמרא מובאים כמה נסיונות לענות על שאלת רב כהנא, אך הנסיונות נדחו.
* לדעת רבה: הכופר בממון של חבירו שיש עליו עדים שראו שחבירו מסר לו ונשבע לשקר - פטור מקרבן (כי כפירתו ושבועתו לא פטרוהו מממון).

דף לז עמוד ב
* הגמרא הביאה 5 הוכחות מברייתות ומשניות (2 בעמוד הקודם, ו-3 בעמוד זה) לדחות את דעתו של רבה, ודחתה את 4 ההוכחות הראשונות, אך לאחר ההוכחה החמישית סיימה ב"תיובתא דרבה תיובתא".
* לדעת רבי יוחנן: הכופר בממון של חבירו שיש עליו עדים שהוא של חבירו ונשבע לשקר - חייב קרבן, אבל הכופר בממון של חבירו שיש עליו שטר - פטור מקרבן.
* המשביע עדים שיבואו להעיד לו עדות על קרקע השייכת לו ונשבעו לשקר שאינם יודעים לו עדות - נחלקו רבי יוחנן ורבי אלעזר אם חייבים קרבן שבועה.
מספר צפיות: 3
דף לח עמוד א
* לדעת שמואל (וכך דייק מברייתא): "ולא לך ולא לך" - 'כלל' לדעת רבי מאיר, 'פרט' לדעת רבי יהודה; "לא לך לא לך" - 'פרט' לדעת רבי מאיר, 'כלל' לדעת רבי יהודה. [ושניהם נחשבים 'פרט' לדעת רבי].
* לדעת רבי יוחנן (וכך דייק מהמשנה): "ולא לך ולא לך" - 'פרט' לדעת רבי מאיר ולדעת רבי יהודה; "לא לך לא לך" - 'פרט' לדעת רבי מאיר, 'כלל' לדעת רבי יהודה; "שבועה שאין לכם בידי" - 'כלל' לדעת כולם.
* "שבועה שאין לך בידי חטין ושעורין וכוסמין" - נחלקו האמוראים אם חייב 4 או 3.

דף לח עמוד ב
* המשביע את חבירו שלא אנס ופיתה את בתו - לדעת רבי שמעון תביעתו היא על הקנס (ולכן לא חייב קרבן שבועה), ולדעת חכמים תביעתו היא על הבושת ופגם (ולכן חייב קרבן שבועה).
* המשנה הפותחת את פרק שישי ("שבועת הדיינין"), המתחיל בעמוד זה, עוסקת בשבועה מן התורה שבית דין מחייבים בה את הנתבע - שבועת מודה במקצת.
* לכתחילה צריך הנשבע לאחוז דוקא ספר תורה (ולא חפץ קדוש אחר) בזמן שנשבע, אך תלמיד חכם יכול גם לאחוז תפילין.
* הנשבע צריך לעמוד בשעה שנשבע, אך תלמיד חכם נשבע כשהוא יושב.
* רש"י: בדורותינו בטלו הראשונים שבועה דאורייתא לפי שענשה גדול ותקנו לגזור עליו ארור בעשרה.
* שבועת הדיינין נאמרת בכל לשון שהנשבע מבין.
מספר צפיות: 5
דף לט עמוד א
* הגמרא מביאה ברייתא המפרטת את הנוסח שאומרים הדיינים לבעל דין כדי לאיים עליו כדי שלא ישבע לשקר.
* כל העולם כולו נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה בסיני "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא".
* הברייתא מבארת את חומרת שבועת שקר משאר עבירות ומונה 4 הבדלים.
* כל ישראל ערבים זה בזה.

דף לט עמוד ב
* "שבועת ה' תהיה בין שניהם" - מלמד שחלה שבועה על שניהם (עונש השבועה חל גם על הבעל דין שהשביע את חבירו, ואף אם טען המשביע אמת, בגלל שלא מסר את ממונו לידי אדם נאמן).
* שבועת מודה במקצת - לדעת רב: הכפירה שכופר הנתבע צריכה להיות לכל הפחות 2 מעות כסף, וההודאה פרוטה, ולכן סך התביעה הוא לכל הפחות 2 מעות כסף ופרוטה, ולדעת שמואל: סך התביעה הוא לכל הפחות 2 מעות כסף, והכפירה וההודאה של הנתבע לפחות פרוטה.
* הגמרא מביאה ראיות לשיטות השונות ודנה בהם.
מספר צפיות: 4
דף מ עמוד א
* הגמרא מביאה ברייתא כדי להוכיח כשיטת רב (שדין שבועת מודה במקצת זה אם כפר לכל הפחות ב-2 מעות כסף) ודוחה את הראיה, ואח"כ רבי חייא מביא ברייתא המסייעת לשיטת רב.
* לדעת שמואל: כשהלוה כופר לגמרי אבל יש עד אחד שמעיד שהוא חייב והדין שחייב שבועה כדי להכחיש את העד - דין זה הוא אפילו אם לא טען התובע אלא פרוטה והנתבע כפר בה.
* לדעת שמואל (וכן דעת רבי יוחנן ע"פ רבי יצחק, וכך דעת אדמון): טענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן - חייב שבועת מודה במקצת.

דף מ עמוד ב
* לדעת רבי יוחנן ע"פ ר' חייא בר אבא: טענו חטין ושעורין והודה לו באחת מהן - פטור משבועת מודה במקצת.
* טענו שתי מחטין והודה לו באחת מהן - חייב שבועת מודה במקצת (אע"פ ששווי המחטין כלשהו).
* הכופר בכל - פטור משבועה מהתורה, ונחלקו הלישנות בגמרא אם חייב שבועה מדרבנן (שבועת היסת).
מספר צפיות: 2
דף מא עמוד א
* הגמרא מבררת מה ההבדל בין שבועה מהתורה (שבועת מודה במקצת) לבין שבועה מדרבנן (שבועת היסת), ומעלה כמה אפשרויות בהתאם לדעות השונות.
* מלוה שהוציא שטר חוב על הלוה - לא יכול הלוה לומר שכבר שילם לו את החוב, אך יכול לדרוש מהמלוה להישבע שלא שילם לו [אך אם המלוה תלמיד חכם אין נזקקים לדינו].
* רב אסי סובר שהמלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים, ושמואל חולק.

דף מא עמוד ב
* לפי רב יוסף: רב אסי סובר שהמלוה את חבירו בעדים אינו צריך לפורעו בעדים ואם אמר אל תפרעני אלא בעדים צריך לפורעו בעדים, ושמואל חולק (וסובר שיכול לומר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים).
* הגמרא מביאה כמה מעשים בענין זכותו של הלוה לומר שפרע את החוב/שאינו חייב.
* לדעת רבא "כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי".
מספר צפיות: 8
דף מב עמוד א
* הגמרא ממשיכה גם בעמוד זה להביא כמה מעשים בענין זכותו של הלוה לומר שפרע את החוב.
* מלוה הטוען "סטראי" (שקיבל את הפירעון עבור חוב אחר) - מכריעה הגמרא להלכה שלא נאמן בטענתו זו, אא"כ פרעו הלוה בינו לבינו.
* רב מבאר שכוונת המשנה ש"נשבעין לקטן", היינו כאשר הקטן בא בטענת אביו (שתובע הקטן את הנתבע בטענה שאביו מסר פיקדון בידו של הנתבע).

דף מב עמוד ב
* רבה מסביר באריכות את הטעם לכך שאמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע.
* שמואל מבאר שכוונת המשנה ש"נשבעין לקטן", היינו שצריכים להישבע כדי להיפרע מנכסי יתום קטן (צריך להישבע שלא פרעו אביו את החוב קודם מותו).
* המשנה מפרטת דברים מסוימים שאין נשבעים עליהם.
* הגמרא מביאה את המקור לכך שאין חיוב כפל ותשלומי ארבעה וחמשה בעבדים שטרות קרקעות והקדשות.
מספר צפיות: 5
דף מג עמוד א
*הגמרא מביאה את המקור לכך ששומר חינם אינו נשבע ושומר שכר אינו משלם על עבדים שטרות קרקעות והקדשות (אם טוען שנגנבו או אבדו).
* רבי מאיר וחכמים נחלקו אם ענבים העומדות להיבצר נחשבות כבצורות או לא.
* לדעת רבא: שבועת מודה במקצת - לעולם אינו חייב עד שיטעננו בדבר שבמדה שבמשקל ושבמנין ויודה לו בדבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין.
* המשנה מפרטת 4 מקרים בנוגע למשכון שאבד.

דף מג עמוד ב
* בגמרא עולות 2 אפשרויות לבאר את כוונת והקשר דברי המשנה "מי נשבע מי שהפקדון אצלו".
* שמואל סובר שהמלוה מקבל על עצמו שאם יאבד המשכון יפסיד כל החוב (אלא ששמואל ורב נחמן ונהרדעי נחלקו באיזה סוג משכון לא חל דין זה).
מספר צפיות: 5
דף מד עמוד א
* הגמרא דוחה את האפשרות שדינו של שמואל (הסובר שהמלוה מקבל על עצמו שאם יאבד המשכון יפסיד כל החוב) שנוי במחלוקת תנאים, ומסיקה שהתנאים לא סוברים כמותו.
* אמר רבי יצחק: מנין לבעל חוב שקונה משכון? שנאמר: "ולך תהיה צדקה" - אם אינו קונה משכון, צדקה מנין לו? מכאן לבעל חוב שקונה משכון.
* שומר אבדה - נחלקו רבה ורב יוסף אם דינו כשומר חנם או כשומר שכר.

דף מד עמוד ב
* הגמרא מציעה כאפשרות שדינו של שמואל שנוי במחלוקת תנאים, אך דוחה הצעה זו.
* פרק שביעי, המתחיל בעמוד זה, עוסק ב"שבועת המשנה" (שבועות שתקנו חכמי המשנה).
* כל הנשבעין שבתורה - נשבעין ולא משלמין.
מספר צפיות: 4
דף מה עמוד א
* הגמרא לומדת את המקור לכך שכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין מהפסוק "ולקח בעליו ולא ישלם".
* שכיר שטוען שבעל הבית לא שילם לו את שכרו - למסקנת הגמרא, הסיבה שחכמים תיקנו שישבע שבעל הבית לא שילם לו ויטול את שכרו, הוא בגלל שבעל הבית טרוד בפועליו ויתכן שסובר בטעות שכן שילם.

דף מה עמוד ב
* אומן אומר "שתים קצצת לי" והלה אומר "לא קצצתי לך אלא אחת" - המוציא מחבירו עליו הראיה.
* עבר זמנו וטוען השכיר שלא נתן לו בעל הבית את שכרו - הרי זה אינו נשבע ונוטל, חזקה אין בעל הבית עובר בבל תלין.
* לדעת שמואל רבי יוחנן ורב: אם שכר בעל הבית את השכיר שלא בעדים - מתוך שיכול לומר לו לא שכרתיך מעולם, יכול לומר לו שכרתיך ונתתי לך שכרך, ולכן במקרה זה השכיר לא "נשבע ונוטל" (ורב ששת ניסה להוכיח מברייתא שלא כדבריהם ורב נחמן בר יצחק דחה דבריו).
1 2
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר