דף כז עמוד א
* נשבע לבטל את המצוה ולא ביטל - פטור מקרבן שבועת ביטוי (ובברייתא מובא המקור לכך).
* נשבע לקיים את המצוה ולא קיים - לדעת חכמים פטור מקרבן שבועת ביטוי (ובברייתא מובא המקור לכך); ולדעת רבי יהודה בן בתירא חייב (ובמשנה מובא טעמו וטעם חכמים החולקים עליו).
* הנשבע להיטיב לאחרים ועבר על שבועתו - חייב, אף שלא מתקיים בו הכתוב "להרע או להיטיב", ודין זה נלמד מהמילה "או" שבפסוק "להרע או להיטיב".

דף כז עמוד ב
* לדעת רבא: "שבועה שלא אוכל ככר זו" - כיון שאכל ממנה כזית חייב, "שבועה שלא אוכלנה" - אינו חייב עד שיאכל כולה.
* לדעת רבא: אם נשבע פעמיים בזה אחר זה את אותה השבועה (והשבועה הראשונה מעכבת את השניה מלחול) - אם נשאל לחכם על השבועה הראשונה והתירה לו, חלה השבועה השניה תחתיה.

דף כח עמוד א
* לדעת רבא (בסוף העמוד הקודם): אם נשבע על ככר שלא יאכלנה ואכלה, אם אכל את כולה אינו יכול להישאל עליה וחייב על אכילתו, ולדעת אמימר יכול להישאל עליה ולהתיר את שבועתו.
* נשבע ואמר "שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל ככר זו" - רבא מפרט מה הדין במקרים השונים (שוגג או מזיד, בככר אחת או בשתיהן).

דף כח עמוד ב
* נשבע ואמר "שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל את זו, ולא אוכל את זו אם אוכל את זו" - רבא מפרט מה הדין במקרים השונים.
* הגמרא מביאה 3 מחלוקות של עיפא ואבימי במקרים בהם יש לדון מצד אין שבועה חלה על שבועה.

דף כט עמוד א
* שבועת שוא זה כאשר נשבע לשנות את הידוע לאדם (כגון שאמר על עמוד של אבן שהוא של זהב), וזה רק כאשר ניכר הדבר לפחות לשלשה בני אדם.
* חמורה עבודת כוכבים שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה.
* שקולה מצות ציצית כנגד כל המצות כולן.
* למסקנת הגמרא: אין כוונת הנשבע מועילה לשנות ממשמעות דיבורו.

דף כט עמוד ב
* שבועת ביטוי ושבועת שוא נוהגות באנשים ונשים, בקרובים ורחוקים, בכשרים ופסולים, בפני בית דין, ושלא בפני בית דין אם נשבע מעצמו, ואם עבר במזיד על שבועות אלו חייב מכות, ואם עבר בשוגג - על שבועת ביטוי חייב קרבן עולה ויורד ועל שבועת שוא פטור.
* לדעת שמואל: כל העונה אמן אחר שבועה - כמוציא שבועה בפיו דמי.
* רב פפא משמיה דרבא מוכיח דין זה מיישוב סתירה בין משנה וברייתא, ורבינא משמיה דרבא מוכיח זאת מדיוק מהמשנה בעמוד זה.

דף ל עמוד א
* פרק חמישי, המתחיל בתחילת עמוד זה, עוסק בפרטי הדינים של שבועת העדות.
* הגמרא מביאה 3 ברייתות שונות המלמדות (בדרכים שונות) שהפסוק "ועמדו שני האנשים" עוסק בעדים ולא בבעלי דינין, ולכן נשים פסולות לעדות.
* לדעת חכמים: מצוה לבעלי דינין (=תובע ונתבע) שיעמדו, ולדעת רבי יהודה: אם רצו בית דין להושיב את שניהם מושיבין.
* "בצדק תשפוט עמיתך" - (1) שלא יהא אחד יושב ואחד עומד אחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו קצר דבריך. (2) הוי דן את חבירך לכף זכות. (3) אם באו שני דינים לפני הדיין, מצוה על הדיין להקדים את דינו של התלמיד חכם.

דף ל עמוד ב
* לדעת עולא: מחלוקת חכמים ורבי יהודה היא רק בנוגע לבעלי דינין, אך העדים לדברי הכל בעמידה (אא"כ העד הוא תלמיד חכם).
* לדעת רב הונא: מחלוקת חכמים ורבי יהודה היא בשעת משא ומתן, אבל בשעת גמר דין דברי הכל דיינין בישיבה ובעלי דינין בעמידה.
* תלמיד חכם אינו צריך להתבזות ולבוא לבית דין שחשיבותו פחותה כשעדותו היא לענין ממון, אבל בדבר איסור חייב לבוא ולהעיד.
* הברייתא מביאה 4 דינים, שנלמדו מהפסוק "מדבר שקר תרחק", בנוגע לדיינים.

דף לא עמוד א
* הגמרא מביאה 9 הלכות הנלמדות מהפסוק "מדבר שקר תרחק".
* שבועת העדות - לדעת רב פפא: אינה נוהגת במלך, לדעת רב אחא בר יעקב: אינה נוהגת אף במשחק בקוביא.
* הגמרא מבררת את טעמי מחלוקת רבי מאיר וחכמים, שנחלקו במשנה לגבי הנשבע שבועת העדות מפי עצמו אם חייב גם כאשר כפר שלא בבית דין.

דף לא עמוד ב
* למסקנת הגמרא יסוד מחלוקתם הוא האם אומרים "דון מינה ומינה" או "דין מינה ואוקי באתרה".
* הנשבע שבועת העדות במזיד חייב קרבן, כי התורה לא כתבה בשבועת העדות "ונעלם".
* לדעת שמואל: אם ראו העדים את התובע רץ אחריהם, ונשבעו מעצמם ("שאין אנו יודעים לך עדות") ונמצאו כפרנים - פטורים, כי אין העדים חייבים עד שישמעו מפיו של התובע בואו והעידוני.

דף לב עמוד א
* אביי מביא את המקור לכך שאין העדים חייבים על שבועת העדות אלא אם כפרו בבית דין (ולא מחוץ לבית דין).
* במשנה מבואר שאין לחייב את שני העדים אלא אם היתה כפירתם בבת אחת - רב חסדא מבאר שהמשנה היא כדעת רבי יוסי הגלילי הסובר ש"אפשר לצמצם", ורבי יוחנן מבאר שהמשנה אפילו כחכמים החולקים עליו אלא שמדובר שכפרו שניהם בתוך כדי דיבור.
* רבי אלעזר ברבי שמעון חולק על חכמים (=המשנה שלנו) ומחייב עד אחד בשבועת העדות (כי לדעתו "דבר הגורם לממון כממון דמי").

דף לב עמוד ב
* אביי ורב פפא מביאים כמה מקרים בהם לא נחלקו חכמים ורבי אלעזר ברבי שמעון.
* הגמרא מבארת שכוונת המשנה (שאמרה "כפר אחד והודה אחד הכופר חייב") היא למקרה בו כפרו בהתחלה שניהם יחד, ותוך כדי דיבור חזר בו אחד מהם מכפירתו והודה שאכן יודע הוא עדות.

דף לג עמוד א
* עדים שכפרו בעדות המחייבת קנס - לדעת רבי אלעזר ברבי שמעון: חייבים בשבועת העדות, ולדעת חכמים: הגמרא מסתפקת אם חייבים בשבועת העדות (וזאת אם נאמר שחכמים סוברים שדבר הגורם לממון לאו כממון דמי).
* הגמרא מנסה לפשוט ספק זה 3 פעמים (2 פעמים ממשנתנו ופעם נוספת מברייתא), ודוחה את הנסיונות הללו.

דף לג עמוד ב
* אם השביע את העדים שיבואו להעיד ש"מנה לפלוני ביד פלוני" וכפרו - חייבים, אם זה שהשביעם היה מורשה מטעם התובע (שהתובע מינהו לאפוטרופוס על תביעה זו).
* בברייתא מובאות 4 דעות שונות של תנאים למקור מהתורה לכך שדין שבועת העדות הוא רק בעדות על תביעת ממון.

דף לד עמוד א
* הגמרא דנה ומבארת את 4 דעות התנאים (למקור מהתורה לכך שדין שבועת העדות הוא רק בעדות על תביעת ממון) שהובאו בברייתא בסוף העמוד הקודם.
* לדעת ר' אחא: גמל האוחר (=בועט ברגליו) בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצידו - בידוע שזה הרגו.
* הגמרא מדייקת מדברי רבי יוסי הגלילי שהוא סובר שהמשביע עדים על תביעת קנס וכפרו - פטורים.

דף לד עמוד ב
* "כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש - עביד לה ולאו אדעתיה".
* הגמרא מביאה ש"מחכו עלה במערבא" על דעתו של רבי שמעון (שבברייתא בסוף הדף הקודם), והגמרא מנסה לברר בכמה אופנים מדוע שחקו חכמים על דברי רבי שמעון, ולמסקנה לא מוצאת את הטעם לכך.

דף לה עמוד א
* המשנה מביאה מקרים שונים בהם אין חייבים משום שבועת העדות, והגמרא מביאה ברייתות עם המקורות לדינים אלו.
* אם עמד בבית הכנסת ואמר "משביעני עליכם שאם אתם יודעים לי עדות שתבואו ותעידוני" הרי אלו פטורים, אף אם עמדו בפניו העדים בזמן שהשביע את הקהל.
* אלו שמות שאין נמחקין: אל אלהיך אלהים אלהיכם אהיה אשר אהיה אלף דלת ויוד הי שדי צבאות, ואלו נמחקין: הגדול הגבור הנורא האדיר והחזק והאמיץ העזוז חנון ורחום ארך אפים ורב חסד.

דף לה עמוד ב
* כל הטפל לשם בין מלפניו ובין מלאחריו - הרי זה נמחק (לדוגמא: ליי' - ל' נמחק), ולדעת אחרים (והלכה כמותם): לאחריו אינו נמחק, שכבר קדשו השם.
* "ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך" - נחלקו הדעות אם "אדני" שבפסוק זה הוא חול או קודש.
* גדולה הכנסת אורחין יותר מהקבלת פני שכינה.
* הגמרא מביאה מקומות נוספים בתנ"ך שנחלקו הדעות לגבי שמות מסויימים אם הם קודש או חול.
* שבועת העדות - לדעת רבי חנינא בר אידי (=הברייתא) צריך שישביע את העדים דוקא בשם, ולדעת חכמים (=משנתנו) גם אם השביע באחד מכל הכינויים חייב.

דף לו עמוד א
* למשמעות אמירת "ארור" יש 3 אפשרויות: נידוי, קללה, שבועה.
* למשמעות אמירת "אמן" יש 3 אפשרויות: שבועה, קבלת דברים, האמנת דברים.
* המחזק את דבריו בלשון "לאו לאו" או "הן הן" הרי הוא כשבועה.
* המקלל עצמו או חבירו בכינוי - לדברי הכל חייב (אף לדעת חכמים שחייבו במקלל את ה' ומקלל אביו רק בשם המיוחד).
* השונה את המשניות, ואף הדורש את המקראות, צריך לשנות את הלשון לכינוי כשהוא לשון גנאי.

דף לו עמוד ב
* פרק חמישי, המתחיל בעמוד זה, עוסק בפרטי הדינים של שבועת הפקדון.
* שבועת הפקדון נוהגת באנשים ובנשים ברחוקים ובקרובים בכשרים ובפסולים (ואף שהדבר פשוט, המשנה ציינה זאת מאחר שבפרק הקודם עסקה בשבועת העדות ושבועת העדות לא נוהגת בכולם - רש"י).

דף לז עמוד א
* רב כהנא שאל מה הדין במקרה בו הנתבע הזיד בשבועת הפקדון (בשעת כפירתו ידע שממון חבירו מצוי בידו ושאסור להשבע לשקר) והתרו בו.
* בגמרא מובאים כמה נסיונות לענות על שאלת רב כהנא, אך הנסיונות נדחו.
* לדעת רבה: הכופר בממון של חבירו שיש עליו עדים שראו שחבירו מסר לו ונשבע לשקר - פטור מקרבן (כי כפירתו ושבועתו לא פטרוהו מממון).

דף לז עמוד ב
* הגמרא הביאה 5 הוכחות מברייתות ומשניות (2 בעמוד הקודם, ו-3 בעמוד זה) לדחות את דעתו של רבה, ודחתה את 4 ההוכחות הראשונות, אך לאחר ההוכחה החמישית סיימה ב"תיובתא דרבה תיובתא".
* לדעת רבי יוחנן: הכופר בממון של חבירו שיש עליו עדים שהוא של חבירו ונשבע לשקר - חייב קרבן, אבל הכופר בממון של חבירו שיש עליו שטר - פטור מקרבן.
* המשביע עדים שיבואו להעיד לו עדות על קרקע השייכת לו ונשבעו לשקר שאינם יודעים לו עדות - נחלקו רבי יוחנן ורבי אלעזר אם חייבים קרבן שבועה.

דף לח עמוד א
* לדעת שמואל (וכך דייק מברייתא): "ולא לך ולא לך" - 'כלל' לדעת רבי מאיר, 'פרט' לדעת רבי יהודה; "לא לך לא לך" - 'פרט' לדעת רבי מאיר, 'כלל' לדעת רבי יהודה. [ושניהם נחשבים 'פרט' לדעת רבי].
* לדעת רבי יוחנן (וכך דייק מהמשנה): "ולא לך ולא לך" - 'פרט' לדעת רבי מאיר ולדעת רבי יהודה; "לא לך לא לך" - 'פרט' לדעת רבי מאיר, 'כלל' לדעת רבי יהודה; "שבועה שאין לכם בידי" - 'כלל' לדעת כולם.
* "שבועה שאין לך בידי חטין ושעורין וכוסמין" - נחלקו האמוראים אם חייב 4 או 3.

דף לח עמוד ב
* המשביע את חבירו שלא אנס ופיתה את בתו - לדעת רבי שמעון תביעתו היא על הקנס (ולכן לא חייב קרבן שבועה), ולדעת חכמים תביעתו היא על הבושת ופגם (ולכן חייב קרבן שבועה).
* המשנה הפותחת את פרק שישי ("שבועת הדיינין"), המתחיל בעמוד זה, עוסקת בשבועה מן התורה שבית דין מחייבים בה את הנתבע - שבועת מודה במקצת.
* לכתחילה צריך הנשבע לאחוז דוקא ספר תורה (ולא חפץ קדוש אחר) בזמן שנשבע, אך תלמיד חכם יכול גם לאחוז תפילין.
* הנשבע צריך לעמוד בשעה שנשבע, אך תלמיד חכם נשבע כשהוא יושב.
* רש"י: בדורותינו בטלו הראשונים שבועה דאורייתא לפי שענשה גדול ותקנו לגזור עליו ארור בעשרה.
* שבועת הדיינין נאמרת בכל לשון שהנשבע מבין.