דף כב עמוד א
* במשנה בתחילת הפרק מובא שרבי עקיבא אמר שלא מצינו "מדבר ומביא קרבן" חוץ מבשבועה - והגמרא בסוגייתנו מקשה על כך כמה קושיות ומתרצת.
* רבא מבאר שמחלוקת חכמים ורבי עקיבא (במשנה בתחילת הפרק) היא דוקא בנשבע 'סתם' (שנשבע שלא יאכל ולא פירש כמה), אבל ב'מפרש' בשבועתו שלא יאכל אף כל שהוא - לדברי הכל חייב אף בכל שהוא.
* רבא מבאר שהמחלוקת הנ"ל היא דווקא בנשבע "שלא אוכל", אבל בנשבע "שלא אטעום" - לדברי הכל חייב בכל שהוא.
* רב פפא מבאר שהמחלוקת הנ"ל היא דווקא בשבועות, אבל בקונמות (שאמר "קונם עלי כיכר זו") - לדברי הכל חייב בכל שהוא.

דף כב עמוד ב
* לדעת רבא: אמר "שבועה שלא אוכל" ואכל עפר - פטור.
* אמר "שבועה שלא אוכל עפר" או "שבועה שלא אוכל חרצן" - הגמרא מסתפקת אם חייב בכזית או בכל שהוא.
* נזיר שאמר "שבועה שלא אוכל חרצן" - דעתו על כזית.
* אמר "שבועה שלא אוכל", ושתה - חייב.

דף כג עמוד א
* כהן שאכל דבילה קעילית או שתה דבש או חלב ונכנס למקדש ועבד - חייב (כי דברים אלו משכרים).
* רב אחא בר יעקב מביא מקור לכך ששתיה בכלל אכילה.
* רבא הביא ראיה ממשנתנו ששתיה בכלל אכילה, ורב אשי הביא דיוק ממשנתנו ששתיה בכלל אכילה אך הגמרא דחתה ראייתו.

דף כג עמוד ב
* הגמרא מבררת את דין המשנה "שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש ושתה חייב על כל אחת ואחת".
* למסקנת הגמרא: הנשבע שלא יאכל פת חטין פת שעורין ופת כוסמין - לדעת כולם אין עליו שבועה כוללת אלא 3 שבועות פרטיות על כל מין ומין (ולכן מתחייב על 3 שבועות ולא 4).
* במשנה (כב ע"ב) נאמר ש"שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים חייב", וזאת למרות שמושבע על כך מהר סיני, מכיוון שמדובר לדעת רבי יוחנן "בכולל דברים המותרין עם דברים האסורין", ולדעת ריש לקיש מדובר במקרה שמשמעות השבועה היתה שלא יאכל אפילו פחות מכזית.

דף כד עמוד א
* ריש לקיש סובר שאומרים איסור חל על איסור ב'איסור כולל' רק באיסור הבא מאליו אך לא באיסור הבא על ידי עצמו (כמו שבועה).
* לדעת רבי שמעון אין איסור חל על איסור ב'איסור כולל', ולכן האוכל נבילה ביוה"כ פטור.
* הגמרא חוזרת בה מהביאור שבעמוד הקודם, ומבארת שגם הסיפא של המשנה ("שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטרפות שקצים ורמשים חייב") עוסקת ב'סתם' (שנשבע 'סתם' שלא יאכל ולא פירש נבילה).
* לדעת רבא: "שבועה שלא אוכל" ואכל עפר - פטור.

דף כד עמוד ב
* רבא מסביר מדוע יש מי שסובר שאומרים איסור חל על איסור גם ב'איסור כולל' (בנוסף ל'איסור מוסיף') ומדוע יש שחולקים על כך.
* רבא מחדש שמי שסובר שאומרים איסור חל על איסור ב'איסור כולל' הרי שזה גם באיסור הבא מעצמו ולא רק באיסור הבא מאליו, ורבא בריה דרבה מקשה על כך ממשנה בכריתות והגמרא מביאה 7 תירוצים.

דף כה עמוד א
* המשנה מבארת באלו אופנים נוהגת שבועת ביטוי, וכן מביאה שנחלקו רבי ישמעאל ורבי עקיבא אם יש חיוב קרבן בשבועת ביטוי לשעבר.
* נדרים חלים על דבר מצוה משא"כ בשבועות, ושבועות חלות על דבר שאין בו ממש משא"כ בנדרים.
* "שבועה שזרק/שלא זרק פלוני צרור לים" - נחלקו רב ושמואל אם חייב קרבן אם היה שוגג או לא (שמואל פוטר כי לדעתו כל שבועה שאינה בלהבא, גם בלשעבר אינה).

דף כה עמוד ב
* בגמרא מובאות 2 קושיות שהקשו אמוראים ממשניות על דעת שמואל, ותירוציהם.
* אף בשבועה שאינה בלהבא אלא רק בלשעבר - שמואל מודה שאם היה מזיד הרי שחייב מלקות.
* אביי סובר (בתחילת הסוגיה, אך יתכן שחזר בו לבסוף) שרב מודה באומר לחבירו "שבועה שאני יודע לך עדות" ונמצא שלא ידע, שפטור מקרבן שבועה.

דף כו עמוד א
* רבי עקיבא דרש את התורה ב"ריבוי מיעוט וריבוי", ולכן לדעתו חיוב קרבן בשבועת ביטוי הוא גם על שבועה לשעבר; ורבי ישמעאל דרש את התורה ב"כלל ופרט וכלל", ולכן לדעתו חיוב קרבן בשבועת ביטוי אינו אלא על שבועה להבא.
* אם היתה לו טעות בשעת השבועה (שסבר שהיה הדבר כמו שהוא נשבע), נחשב אונס ופטור מחיוב שבועה.
* לדעת רב יוסף שייך אופן של העלם חפץ בלא העלם שבועה, ועליו לימדה הברייתא לפטור מקרבן; אך לדעת רבי אלעזר ואביי לא שייך העלם חפץ ללא העלם שבועה, והברייתא משובשת היא.

דף כו עמוד ב
* איזו היא שגגת שבועת ביטוי לשעבר שחייב עליה קרבן? באומר יודע אני ששבועה זו אסורה, אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן.
* לדעת שמואל: בשבועה - גמר בליבו שיחול עליו איסור שבועה, צריך שיוציא בשפתיו (ואם לא הוציא בשפתיו אינה שבועה), אך בתרומת מלאכת המשכן ובקדשים - חל גם אם גמר בליבו ולא הוציא בשפתיו.

דף כז עמוד א
* נשבע לבטל את המצוה ולא ביטל - פטור מקרבן שבועת ביטוי (ובברייתא מובא המקור לכך).
* נשבע לקיים את המצוה ולא קיים - לדעת חכמים פטור מקרבן שבועת ביטוי (ובברייתא מובא המקור לכך); ולדעת רבי יהודה בן בתירא חייב (ובמשנה מובא טעמו וטעם חכמים החולקים עליו).
* הנשבע להיטיב לאחרים ועבר על שבועתו - חייב, אף שלא מתקיים בו הכתוב "להרע או להיטיב", ודין זה נלמד מהמילה "או" שבפסוק "להרע או להיטיב".

דף כז עמוד ב
* לדעת רבא: "שבועה שלא אוכל ככר זו" - כיון שאכל ממנה כזית חייב, "שבועה שלא אוכלנה" - אינו חייב עד שיאכל כולה.
* לדעת רבא: אם נשבע פעמיים בזה אחר זה את אותה השבועה (והשבועה הראשונה מעכבת את השניה מלחול) - אם נשאל לחכם על השבועה הראשונה והתירה לו, חלה השבועה השניה תחתיה.

דף כח עמוד א
* לדעת רבא (בסוף העמוד הקודם): אם נשבע על ככר שלא יאכלנה ואכלה, אם אכל את כולה אינו יכול להישאל עליה וחייב על אכילתו, ולדעת אמימר יכול להישאל עליה ולהתיר את שבועתו.
* נשבע ואמר "שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל ככר זו" - רבא מפרט מה הדין במקרים השונים (שוגג או מזיד, בככר אחת או בשתיהן).

דף כח עמוד ב
* נשבע ואמר "שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל את זו, ולא אוכל את זו אם אוכל את זו" - רבא מפרט מה הדין במקרים השונים.
* הגמרא מביאה 3 מחלוקות של עיפא ואבימי במקרים בהם יש לדון מצד אין שבועה חלה על שבועה.

דף כט עמוד א
* שבועת שוא זה כאשר נשבע לשנות את הידוע לאדם (כגון שאמר על עמוד של אבן שהוא של זהב), וזה רק כאשר ניכר הדבר לפחות לשלשה בני אדם.
* חמורה עבודת כוכבים שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה.
* שקולה מצות ציצית כנגד כל המצות כולן.
* למסקנת הגמרא: אין כוונת הנשבע מועילה לשנות ממשמעות דיבורו.

דף כט עמוד ב
* שבועת ביטוי ושבועת שוא נוהגות באנשים ונשים, בקרובים ורחוקים, בכשרים ופסולים, בפני בית דין, ושלא בפני בית דין אם נשבע מעצמו, ואם עבר במזיד על שבועות אלו חייב מכות, ואם עבר בשוגג - על שבועת ביטוי חייב קרבן עולה ויורד ועל שבועת שוא פטור.
* לדעת שמואל: כל העונה אמן אחר שבועה - כמוציא שבועה בפיו דמי.
* רב פפא משמיה דרבא מוכיח דין זה מיישוב סתירה בין משנה וברייתא, ורבינא משמיה דרבא מוכיח זאת מדיוק מהמשנה בעמוד זה.

דף ל עמוד א
* פרק חמישי, המתחיל בתחילת עמוד זה, עוסק בפרטי הדינים של שבועת העדות.
* הגמרא מביאה 3 ברייתות שונות המלמדות (בדרכים שונות) שהפסוק "ועמדו שני האנשים" עוסק בעדים ולא בבעלי דינין, ולכן נשים פסולות לעדות.
* לדעת חכמים: מצוה לבעלי דינין (=תובע ונתבע) שיעמדו, ולדעת רבי יהודה: אם רצו בית דין להושיב את שניהם מושיבין.
* "בצדק תשפוט עמיתך" - (1) שלא יהא אחד יושב ואחד עומד אחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו קצר דבריך. (2) הוי דן את חבירך לכף זכות. (3) אם באו שני דינים לפני הדיין, מצוה על הדיין להקדים את דינו של התלמיד חכם.

דף ל עמוד ב
* לדעת עולא: מחלוקת חכמים ורבי יהודה היא רק בנוגע לבעלי דינין, אך העדים לדברי הכל בעמידה (אא"כ העד הוא תלמיד חכם).
* לדעת רב הונא: מחלוקת חכמים ורבי יהודה היא בשעת משא ומתן, אבל בשעת גמר דין דברי הכל דיינין בישיבה ובעלי דינין בעמידה.
* תלמיד חכם אינו צריך להתבזות ולבוא לבית דין שחשיבותו פחותה כשעדותו היא לענין ממון, אבל בדבר איסור חייב לבוא ולהעיד.
* הברייתא מביאה 4 דינים, שנלמדו מהפסוק "מדבר שקר תרחק", בנוגע לדיינים.

דף לא עמוד א
* הגמרא מביאה 9 הלכות הנלמדות מהפסוק "מדבר שקר תרחק".
* שבועת העדות - לדעת רב פפא: אינה נוהגת במלך, לדעת רב אחא בר יעקב: אינה נוהגת אף במשחק בקוביא.
* הגמרא מבררת את טעמי מחלוקת רבי מאיר וחכמים, שנחלקו במשנה לגבי הנשבע שבועת העדות מפי עצמו אם חייב גם כאשר כפר שלא בבית דין.

דף לא עמוד ב
* למסקנת הגמרא יסוד מחלוקתם הוא האם אומרים "דון מינה ומינה" או "דין מינה ואוקי באתרה".
* הנשבע שבועת העדות במזיד חייב קרבן, כי התורה לא כתבה בשבועת העדות "ונעלם".
* לדעת שמואל: אם ראו העדים את התובע רץ אחריהם, ונשבעו מעצמם ("שאין אנו יודעים לך עדות") ונמצאו כפרנים - פטורים, כי אין העדים חייבים עד שישמעו מפיו של התובע בואו והעידוני.

דף לב עמוד א
* אביי מביא את המקור לכך שאין העדים חייבים על שבועת העדות אלא אם כפרו בבית דין (ולא מחוץ לבית דין).
* במשנה מבואר שאין לחייב את שני העדים אלא אם היתה כפירתם בבת אחת - רב חסדא מבאר שהמשנה היא כדעת רבי יוסי הגלילי הסובר ש"אפשר לצמצם", ורבי יוחנן מבאר שהמשנה אפילו כחכמים החולקים עליו אלא שמדובר שכפרו שניהם בתוך כדי דיבור.
* רבי אלעזר ברבי שמעון חולק על חכמים (=המשנה שלנו) ומחייב עד אחד בשבועת העדות (כי לדעתו "דבר הגורם לממון כממון דמי").

דף לב עמוד ב
* אביי ורב פפא מביאים כמה מקרים בהם לא נחלקו חכמים ורבי אלעזר ברבי שמעון.
* הגמרא מבארת שכוונת המשנה (שאמרה "כפר אחד והודה אחד הכופר חייב") היא למקרה בו כפרו בהתחלה שניהם יחד, ותוך כדי דיבור חזר בו אחד מהם מכפירתו והודה שאכן יודע הוא עדות.

דף לג עמוד א
* עדים שכפרו בעדות המחייבת קנס - לדעת רבי אלעזר ברבי שמעון: חייבים בשבועת העדות, ולדעת חכמים: הגמרא מסתפקת אם חייבים בשבועת העדות (וזאת אם נאמר שחכמים סוברים שדבר הגורם לממון לאו כממון דמי).
* הגמרא מנסה לפשוט ספק זה 3 פעמים (2 פעמים ממשנתנו ופעם נוספת מברייתא), ודוחה את הנסיונות הללו.

דף לג עמוד ב
* אם השביע את העדים שיבואו להעיד ש"מנה לפלוני ביד פלוני" וכפרו - חייבים, אם זה שהשביעם היה מורשה מטעם התובע (שהתובע מינהו לאפוטרופוס על תביעה זו).
* בברייתא מובאות 4 דעות שונות של תנאים למקור מהתורה לכך שדין שבועת העדות הוא רק בעדות על תביעת ממון.