דף ב עמוד א * מסכת שבועות עוסקת בדיני טומאת מקדש וקדשיו (פרקים א-ב) ובדיני שבועות (פרקים ג-ח). * כל המשניות של הפרק הראשון מובאות לאורך כל דף זה, ובסוף הדף מובאות שתי שורות גמרא בלבד. * המשנה מביאה ארבעה דינים שיש בהם שני פרטים הכתובים בתורה במפורש, ושני פרטים שאינם כתובים בתורה במפורש אלא נלמדים מפסוק ("שתים שהן ארבע"): שבועות, ידיעות הטומאה, יציאות השבת, נגעים. דף ב עמוד ב * במשנה (החל מאמצע עמוד א) מובאות ארבע דעות של תנאים שנחלקו על מה מכפרים שעירי יום כיפור, שעירי הרגלים, ושעירי ראשי חודשים. * ת"ק ורבי שמעון נחלקו מה מכפר על "שאר עבירות שבתורה" של הכהנים - שעיר המשתלח או וידויו של הפר. * הגמרא מבררת מדוע מסכת שבועות באה לאחר מסכת מכות.
דף ג עמוד א * הגמרא מבררת מדוע דוקא במסכת שבועות (במשנה הראשונה) כתוב את כל הדינים שיש בהן "שתים שהן ארבע". * הגמרא מסבירה, שלמרות שהמשנה הראשונה פתחה ב"שבועות שתים שהן ארבע" ורק אח"כ ב"ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע", הרי שהמשנה מבארת קודם את דיני "ידיעות הטומאה" לפני דיני "שבועות" מכיוון שדיני ידיעות הטומאה מועטים. * הגמרא מבררת כאיזו דעה סוברת המשנה, כי לכאורה המשנה לא כדעת רבי ישמעאל (הסובר שבשבועת שקר אינו חייב קרבן אלא על העתיד) ולא כדעת רבי עקיבא (הסובר שאינו חייב קרבן על העלם מקדש). דף ג עמוד ב * הגמרא מבארת (בשלב זה) שהמשנה היא כדעת רבי ישמעאל, ואמנם רבי ישמעאל לא מחייב קרבן על הנשבע בשוגג לשקר לשעבר, אך כן מחייבו מלקות אם התרו בו ונשבע על שקר, ובכך המשנה עוסקת. * רבי יוחנן סובר שלאו שאין בו מעשה לא לוקים עליו, ולכן מי שנשבע ש"אוכל ככר זו היום" ועבר היום ולא אכלה אינו לוקה (ולדעת ריש לקיש אינו לוקה במקרה זה כי זו התראת ספק). * המותיר בקרבן פסח טהור אינו לוקה - לדעת רבי יהודה: כי זה לאו הניתק לעשה, ולדעת רבי יעקב: כי זה לאו שאין בו מעשה.
דף ד עמוד א * כל מקום שנאמר 'השמר' 'פן' ו'אל' - אינו אלא לא תעשה. * לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד - אין לוקין עליו, ורבי ישמעאל חולק. * הגמרא דוחה את הביאור (שהובא בעמוד הקודם) שהמשנה מדברת במזיד ולענין מלקות. * רב יוסף מעמיד את המשנה באופן שעבר בשוגג ולענין קרבן, והמשנה היא כדעת רבי (הסובר ב'ידיעות הטומאה' כרבי ישמעאל וב'שבועות' כרבי עקיבא). דף ד עמוד ב * רבי סובר כרבי ישמעאל שחייבים קרבן בין על העלם טומאה ובין על העלם מקדש או קודש. * לגבי פדיון הבן - לדעת רבי: דורשים ריבוי מיעוט וריבוי, ולדעת חכמים: דורשים כלל ופרט וכלל (ולכן לדעת רבי: בכל פודין בכור אדם חוץ מן השטרות, ולדעת חכמים: בכל פודין בכור אדם חוץ מעבדים ושטרות וקרקעות). * רבי דורש (בכל שאר המקרים חוץ מפדיון הבן) כלל ופרט וכלל ורבי יוסי בר' יהודה דורש ריבוי מיעוט וריבוי (ולכן לדעת רבי: הרציעה היא רק בכלי מתכות, ולדעת רבי יוסי בר' יהודה: הרציעה היא גם בכלי עץ).
דף ה עמוד א * אמרי במערבא: כל מקום שאתה מוצא שתי כללות הסמוכות זה לזה - הטל פרט ביניהן ודונם בכלל ופרט. * למסקנת הגמרא: רבי סתם את המשנה בנוגע לדין שבועות כדעת רבי עקיבא (המחייב קרבן גם בשבועה על העבר) למרות שלא סובר כמותו בדין זה (אלא סובר שחייבים קרבן רק בשבועה על העתיד). * לדעת רבי: ידיעת בית רבו (היינו עצם הידיעה שכאשר אדם נוגע בטומאה הוא טמא) נחשבת ידיעה, ורבי ממעט מ'ונעלם' שאם אין לו אפילו ידיעת בית רבו (היינו בתינוק שנשבה לבין הנכרים) אינו חייב קרבן. * הגמרא מבררת מדוע במסכת שבת נאמר "יציאות שבת שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ" ואצלנו נאמר רק "יציאות שבת שתים שהן ארבע". דף ה עמוד ב * רבינא מדייק מהמשנה במסכת שבת כדעת רב אשי שהתנא קורא להכנסה 'יציאה'. * לדעת רבא: "יציאות השבת" - אין הכוונה להוצאה והכנסה אלא לרשויות. * סדר הלובן של מראות נגעים: 'בהרת' שהוא כשלג, 'שאת' שהוא כצמר לבן, סיד ההיכל, קרום ביצה, ולדעת רבי עקיבא כל מראה מצטרף רק למראה הסמוך לו. * המשנה בנגעים (הסוברת שסיד ההיכל הוא תולדה של בהרת) היא לא כרבי עקיבא (הסובר שלבהרת אין תולדה).
דף ו עמוד א * הגמרא מבררת לאורך רוב העמוד היכן מבואר בדברי רבי עקיבא שכל מראה יכול להצטרף רק עם מראה הסמוך לו במעלת הלובן ("זו למעלה מזו"). * רבי עקיבא אמר לרבי יהושע, שהטעם שהמשנה פירטה את ארבעת המראות, הוא כדי לומר לך שכל כהן שאינו בקי בהן ובשמותיהן אינו רואה את הנגעים. דף ו עמוד ב * הגמרא מבררת מהו המקור לכך שיש "טפילה" גם לבהרת (ולא רק לשאת), ומביאה שתי דעות לכך. * הגמרא מביאה ארבעה משלים לבאר את סדר צירוף המראות לשיטת חכמים. * הגמרא מביאה ברייתא המבארת מנין שאין הפסוק העוסק בקרבן עולה ויורד מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו.
דף ז עמוד א * הגמרא מבררת באריכות מנין לנו שהפסוק העוסק בקרבן עולה ויורד עוסק בטומאת מקדש וקדשיו. * לדעת רבי אבהו: מי שאוכל בטומאה קדשים שאינם ראויים לאכילה חייב כרת (ורבי שמעון חולק). * לדעת רבי שמעון: מי שאוכל בטומאה חטאת פנימית חייב כרת. דף ז עמוד ב * הגמרא מביאה ברייתא ארוכה המבארת מנין ששעיר הנעשה בפנים תולה על טומאת מקדש וקדשיו שיש בה ידיעה בתחילה ואין בה ידיעה בסוף. * לדעת רבי יהודה הלימוד לכך שהפסוק "וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל..." עוסק בטומאת מקדש וקדשיו הוא באמצעות בנין אב (במה מצינו), ולדעת רבי שמעון "ממקומו הוא מוכרע" ואין צריך ללמוד בבנין אב ממקום אחר.
דף ח עמוד א * לאורך כל העמוד הגמרא מבארת את הברייתא שהובאה בעמוד הקודם (המבארת מנין ששעיר הנעשה בפנים תולה על טומאת מקדש וקדשיו שיש בה ידיעה בתחילה ואין בה ידיעה בסוף). * הגמרא מקשה שאולי העוון שהשעיר הפנימי מכפר עליו הוא עבודה זרה או יולדת או מצורע או נזיר טמא (ולא טומאת מקדש וקדשיו), ומתרצת. * לדעת ר' שמואל בר נחמני: על שבעה דברים נגעים באים. * לדעת ר' אלעזר הקפר: נזיר חוטא הוא (שציער עצמו מן היין). דף ח עמוד ב * הגמרא ממשיכה לאורך רוב העמוד לבאר את הברייתא הנ"ל. * השעיר הפנימי תולה על טומאת מקדש וקדשיו שיש בה ידיעה בתחילה ואין בה ידיעה בסוף - ומבאר רבא שהשעיר תולה להגן עליו מן היסורין. * הגמרא מבארת מדוע למרות שהוקשו שני השעירים זה לזה הרי שכל אחד מכפר רק על הכפרה שלו ולא על של חבירו.
דף ט עמוד א * רבי ישמעאל סובר כרבי מאיר שכל השעירים של המוספין (שעיר הנעשה בחוץ ביום כיפור, שעירי הרגלים, שעירי ראשי חודשים) כפרתן שווה על טומאת מקדש וקדשיו (מכפרים על טומאה שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף). * הגמרא מבררת את טעמו של רבי יהודה הסובר ששעירי הרגלים וראשי חודשים מכפרים על טומאה שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף. * מה נשתנה שעיר של ר"ח שנאמר בו לה'? אמר הקב"ה: שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח (גליון: זהו סוד מסודות הקבלה ואין להבינו כמשמעו ח"ו כי כל כבודה בת מלך פנימה). דף ט עמוד ב * לדעת רבי יהודה שעירי הרגלים וראשי חודשים מכפרים על טומאה שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף ואף אם סופו ליוודע. * הגמרא מבררת את המקור לדעת רבי שמעון הסובר ששעירי ראשי חודשים מכפרים על הטהור שאכל את הטמא, וכן את המקור לכך שלדעתו שעירי הרגלים מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו על שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף.
דף י עמוד א * הגמרא מבררת את המקור לשיטת רבי מאיר, הסובר שכל השעירים כפרתן שוה על טומאת מקדש וקדשיו. * ראש חודש נקרא 'מועד'. * רבי מאיר מודה ששעיר הנעשה בפנים לא נכלל בכלל הנ"ל והוא לא מכפר על מה שהם מכפרים והם לא מכפרים על מה שהוא מכפר. * הגמרא מבררת את המקור לשיטת רבי שמעון, הסובר שכל שעיר מכפר על דבר אחד אחר ולא יותר. דף י עמוד ב * הגמרא מבררת את המקור לשיטת רבי שמעון בן יהודה משמו של רבי שמעון, הסובר ששעיר ראש חודש מכפר על טהור שאכל את הטמא, ושעיר הרגלים מכפר גם על שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, ושעיר החיצון מכפר גם על שאין בה ידיעה בתחילה ויש בה בסוף. * לדעת רבי יוחנן: תמידין שלא היו צריכים להקריבם עד סוף השנה שעברה - נפדים אף שהם תמימים ויוצאים לחולין, ורב חסדא תמה על כך.
דף יב עמוד א * רבי יוחנן סובר שתמידין שלא היו צריכים להקריבם עד סוף שנה שעברה - לדעת רבי שמעון אין נפדים ומקריבים אותם לקיץ המזבח (ובסוף העמוד הגמרא מביאה ברייתא המסייעת לרבי יוחנן). * רב שמואל בר יצחק סובר שמודה רבי שמעון ששעירי חטאת שנותרו שאין מקריבים את הבהמה עצמה לקיץ המזבח אלא ירעו הבהמות עד שיפול בהם מום וימכרו ובדמים שלהם קונים עולה לקיץ המזבח (ואביי ורבא ורבינא מביאים לכך ראיות). דף יב עמוד ב * אין מביאים עולת העוף לקיץ המזבח. *שמואל סובר כרבי יוחנן (שתמידין שלא היו צריכים להקריבם עד סוף שנה שעברה - לדעת רבי שמעון מקריבים אותם לקיץ המזבח). * הגמרא מביאה ברייתא ובה המקור לכך ששעיר פנימי של יום הכיפורים מכפר על חטא טומאת מקדש וקדשיו הנעשה במזיד. * עבר על מצות עשה ועשה תשובה - לא זז משם עד שמוחלין לו.
דף יג עמוד א * לדעת רבי: על כל עבירות שבתורה - בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יום הכפורים מכפר, חוץ מפורק עול ומגלה פנים בתורה ומפר ברית בבשר - שאם עשה תשובה יום הכפורים מכפר, ואם לאו אין יום הכפורים מכפר. (והגמרא מביאה ברייתא ובה המקור לדעתו). * רבי יהודה היה רבו של רבי. * 'סתם ספרא' היא רבי יהודה - ולדעת אביי: רבי יהודה סובר שיום הכיפורים אינו מכפר בלא תשובה. * לדעת רבא: רבי מודה בחיובי כרת שחלו עליו מחמת יום הכיפורים עצמו, שאינו מתכפר אלא אם עשה תשובה. דף יג עמוד ב * הפר מכפר על הכהנים על טומאת מקדש וקדשיו, ושעיר הפנימי מכפר על ישראל על טומאת מקדש וקדשיו. * לדעת רבי יהודה: שעיר המשתלח מכפר על 'שאר עבירות' של ישראל ושל הכהנים, לדעת רבי שמעון: על 'שאר עבירות' של הכהנים מכפר וידויו של פר. (והגמרא מביאה את המקורות לדעתם).
