דף יח עמוד א
* רבא מביא משנה שבה מבואר דין 'פרישה' (היה משמש עם טהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש באבר חי חייב חטאת) ומשנה שבה מבואר לדעתו דין 'כניסה' (שימשו סמוך לוסתה והתברר ששימשו בטומאה חייבים חטאת).
* רבא מוכיח ממשנתנו שהמשמש באבר מת בעריות פטור, ואביי דוחה את ההוכחה.

דף יח עמוד ב
* "והזרתם את בני ישראל מטומאתם" - אמר רבי יאשיה: מיכן אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן, וכמה? אמר רבה: עונה.
* כל שאינו פורש מאשתו סמוך לוסתה - אפילו היו לו בנים כבני אהרן, מתים.
* כל הפורש מאשתו סמוך לוסתה - יהיו לו בנים זכרים / בנים ראויין להוראה.
* כל המבדיל על היין במוצאי שבתות - יהיו לו בנים זכרים / בנים ראוין להוראה.
* כל המקדש את עצמו בשעת תשמיש (דרך צניעות) - יהיו לו בנים זכרים.
* חזקיה ועולא מבארים שרבי אליעזר סובר שאין אדם מתחייב קרבן עולה ויורד אלא אם היתה לו ידיעה בתחילה במה נטמא ורבי עקיבא סובר שאין צורך שידע זאת.

דף יט עמוד א
* לדעת "דבי רבי ישמעאל": כל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה.
* לדעת רבי יוחנן (בניגוד לדעת חזקיה ועולא שבעמוד הקודם): רבי אליעזר ורבי עקיבא שבמשנה לא נחלקו.
* לשיטת רבי אליעזר ורבי עקיבא הסוברים שאין חייבים על העלם מקדש: אם נעלמו ממנו גם טומאתו וגם מקום המקדש - לדעת רבינא (ע"פ רש"י): פטור.

דף יט עמוד ב
* נחלקו התנאים (בסוף העמוד הקודם) איזו 'ידיעה בתחילה' נצרכת כדי להתחייב קרבן, ולדעת רבא מבואר שת"ק בדעת רבי שמעון סבר שמקצת ידיעה הרי היא כידיעה שלמה ורבי שמעון בן יהודה בדעת רבי שמעון חולק.
* לדעת רבי יוחנן: ב'ידיעה בתחילה' הנצרכת בטומאת מקדש וקדשיו - עשו ידיעת ספק כידיעה (בניגוד לכל התורה כולה).
* מתחילת פרק שלישי, המתחיל בסוף עמוד זה, ועד סוף המסכת, עוסקות המשניות בדיני שבועות.
* פרק שלישי עוסק בדיני שבועת ביטוי ושבועת שוא.

דף כ עמוד א
* אביי ורבא נחלקו כיצד לבאר את דברי הברייתא "איסר - שבועה, איסור איסר - אם אתה אומר איסר שבועה חייב ואם לאו פטור" (ונחלקו אם האומר "איסר" כוונתו להתפיס בשבועה או להישבע).
* מתפיס בשבועה (האומר "איסר עלי כיכר זו" וחזר ואמר על כיכר אחרת "הרי זו כזו") - לדעת אביי: נחשב כמוציא שבועה מפיו וחייב על השנייה כאילו נשבע עליה בפירוש, לדעת רבא: לא נחשב כמוציא שבועה מפיו.

דף כ עמוד ב
* רב דימי בשם רבי יוחנן: נשבע ש"אוכל" או ש"לא אוכל" - אם עבר על שבועתו הרי זו שבועת שקר, נשבע ש"אכלתי" או ש"לא אכלתי" - אם אין דבריו אמת הרי זו שבועת שוא.
* זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, מה שאין יכול הפה לדבר ומה שאין האוזן יכול לשמוע.
* רב אדא בר אהבה: נשים חייבות בקידוש היום דבר תורה.

דף כא עמוד א
* רבין בשם רבי יוחנן: נשבע ש"אכלתי" או ש"לא אכלתי" - אם אין דבריו אמת הרי זו שבועת שקר, נשבע ש"אוכל" או ש"לא אוכל" - הרי זה ב"לא יחל דברו"
* כל לא תעשה שבתורה: לאו שיש בו מעשה - לוקין עליו, ושאין בו מעשה - אין לוקין עליו, חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם.
* "שבועה שאוכל ככר זו היום", ועבר היום ולא אכלה - אינו לוקה (ר' יוחנן: כי לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, ריש לקיש: כי ההתראה היא התראת ספק, ולא נחשבת להתראה).

דף כא עמוד ב
* במשנה בתחילת הפרק מובא שרבי עקיבא סובר שהאומר "שבועה שלא אוכל" ואכל כל שהוא חייב - ולמסקנת הגמרא בסוגייתנו, רבי עקיבא סובר בכל שאר איסורי אכילה שבתורה כרבנן שאינו מתחייב על פחות מכזית (ושלא כרבי שמעון).
* חכמים מודים שהאוכל בריה קטנה בשלמותה (כמו נמלה) חייב מלקות אף שהיא פחותה מכזית.
* חכמים מודים שהאוכל הקדש חייב אף אם אכל פחות מכזית ובלבד שיהיה שוה פרוטה.

דף כב עמוד א
* במשנה בתחילת הפרק מובא שרבי עקיבא אמר שלא מצינו "מדבר ומביא קרבן" חוץ מבשבועה - והגמרא בסוגייתנו מקשה על כך כמה קושיות ומתרצת.
* רבא מבאר שמחלוקת חכמים ורבי עקיבא (במשנה בתחילת הפרק) היא דוקא בנשבע 'סתם' (שנשבע שלא יאכל ולא פירש כמה), אבל ב'מפרש' בשבועתו שלא יאכל אף כל שהוא - לדברי הכל חייב אף בכל שהוא.
* רבא מבאר שהמחלוקת הנ"ל היא דווקא בנשבע "שלא אוכל", אבל בנשבע "שלא אטעום" - לדברי הכל חייב בכל שהוא.
* רב פפא מבאר שהמחלוקת הנ"ל היא דווקא בשבועות, אבל בקונמות (שאמר "קונם עלי כיכר זו") - לדברי הכל חייב בכל שהוא.

דף כב עמוד ב
* לדעת רבא: אמר "שבועה שלא אוכל" ואכל עפר - פטור.
* אמר "שבועה שלא אוכל עפר" או "שבועה שלא אוכל חרצן" - הגמרא מסתפקת אם חייב בכזית או בכל שהוא.
* נזיר שאמר "שבועה שלא אוכל חרצן" - דעתו על כזית.
* אמר "שבועה שלא אוכל", ושתה - חייב.

דף כג עמוד א
* כהן שאכל דבילה קעילית או שתה דבש או חלב ונכנס למקדש ועבד - חייב (כי דברים אלו משכרים).
* רב אחא בר יעקב מביא מקור לכך ששתיה בכלל אכילה.
* רבא הביא ראיה ממשנתנו ששתיה בכלל אכילה, ורב אשי הביא דיוק ממשנתנו ששתיה בכלל אכילה אך הגמרא דחתה ראייתו.

דף כג עמוד ב
* הגמרא מבררת את דין המשנה "שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש ושתה חייב על כל אחת ואחת".
* למסקנת הגמרא: הנשבע שלא יאכל פת חטין פת שעורין ופת כוסמין - לדעת כולם אין עליו שבועה כוללת אלא 3 שבועות פרטיות על כל מין ומין (ולכן מתחייב על 3 שבועות ולא 4).
* במשנה (כב ע"ב) נאמר ש"שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים חייב", וזאת למרות שמושבע על כך מהר סיני, מכיוון שמדובר לדעת רבי יוחנן "בכולל דברים המותרין עם דברים האסורין", ולדעת ריש לקיש מדובר במקרה שמשמעות השבועה היתה שלא יאכל אפילו פחות מכזית.

דף כד עמוד א
* ריש לקיש סובר שאומרים איסור חל על איסור ב'איסור כולל' רק באיסור הבא מאליו אך לא באיסור הבא על ידי עצמו (כמו שבועה).
* לדעת רבי שמעון אין איסור חל על איסור ב'איסור כולל', ולכן האוכל נבילה ביוה"כ פטור.
* הגמרא חוזרת בה מהביאור שבעמוד הקודם, ומבארת שגם הסיפא של המשנה ("שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטרפות שקצים ורמשים חייב") עוסקת ב'סתם' (שנשבע 'סתם' שלא יאכל ולא פירש נבילה).
* לדעת רבא: "שבועה שלא אוכל" ואכל עפר - פטור.

דף כד עמוד ב
* רבא מסביר מדוע יש מי שסובר שאומרים איסור חל על איסור גם ב'איסור כולל' (בנוסף ל'איסור מוסיף') ומדוע יש שחולקים על כך.
* רבא מחדש שמי שסובר שאומרים איסור חל על איסור ב'איסור כולל' הרי שזה גם באיסור הבא מעצמו ולא רק באיסור הבא מאליו, ורבא בריה דרבה מקשה על כך ממשנה בכריתות והגמרא מביאה 7 תירוצים.

דף כה עמוד א
* המשנה מבארת באלו אופנים נוהגת שבועת ביטוי, וכן מביאה שנחלקו רבי ישמעאל ורבי עקיבא אם יש חיוב קרבן בשבועת ביטוי לשעבר.
* נדרים חלים על דבר מצוה משא"כ בשבועות, ושבועות חלות על דבר שאין בו ממש משא"כ בנדרים.
* "שבועה שזרק/שלא זרק פלוני צרור לים" - נחלקו רב ושמואל אם חייב קרבן אם היה שוגג או לא (שמואל פוטר כי לדעתו כל שבועה שאינה בלהבא, גם בלשעבר אינה).

דף כה עמוד ב
* בגמרא מובאות 2 קושיות שהקשו אמוראים ממשניות על דעת שמואל, ותירוציהם.
* אף בשבועה שאינה בלהבא אלא רק בלשעבר - שמואל מודה שאם היה מזיד הרי שחייב מלקות.
* אביי סובר (בתחילת הסוגיה, אך יתכן שחזר בו לבסוף) שרב מודה באומר לחבירו "שבועה שאני יודע לך עדות" ונמצא שלא ידע, שפטור מקרבן שבועה.

דף כו עמוד א
* רבי עקיבא דרש את התורה ב"ריבוי מיעוט וריבוי", ולכן לדעתו חיוב קרבן בשבועת ביטוי הוא גם על שבועה לשעבר; ורבי ישמעאל דרש את התורה ב"כלל ופרט וכלל", ולכן לדעתו חיוב קרבן בשבועת ביטוי אינו אלא על שבועה להבא.
* אם היתה לו טעות בשעת השבועה (שסבר שהיה הדבר כמו שהוא נשבע), נחשב אונס ופטור מחיוב שבועה.
* לדעת רב יוסף שייך אופן של העלם חפץ בלא העלם שבועה, ועליו לימדה הברייתא לפטור מקרבן; אך לדעת רבי אלעזר ואביי לא שייך העלם חפץ ללא העלם שבועה, והברייתא משובשת היא.

דף כו עמוד ב
* איזו היא שגגת שבועת ביטוי לשעבר שחייב עליה קרבן? באומר יודע אני ששבועה זו אסורה, אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן.
* לדעת שמואל: בשבועה - גמר בליבו שיחול עליו איסור שבועה, צריך שיוציא בשפתיו (ואם לא הוציא בשפתיו אינה שבועה), אך בתרומת מלאכת המשכן ובקדשים - חל גם אם גמר בליבו ולא הוציא בשפתיו.

דף כז עמוד א
* נשבע לבטל את המצוה ולא ביטל - פטור מקרבן שבועת ביטוי (ובברייתא מובא המקור לכך).
* נשבע לקיים את המצוה ולא קיים - לדעת חכמים פטור מקרבן שבועת ביטוי (ובברייתא מובא המקור לכך); ולדעת רבי יהודה בן בתירא חייב (ובמשנה מובא טעמו וטעם חכמים החולקים עליו).
* הנשבע להיטיב לאחרים ועבר על שבועתו - חייב, אף שלא מתקיים בו הכתוב "להרע או להיטיב", ודין זה נלמד מהמילה "או" שבפסוק "להרע או להיטיב".

דף כז עמוד ב
* לדעת רבא: "שבועה שלא אוכל ככר זו" - כיון שאכל ממנה כזית חייב, "שבועה שלא אוכלנה" - אינו חייב עד שיאכל כולה.
* לדעת רבא: אם נשבע פעמיים בזה אחר זה את אותה השבועה (והשבועה הראשונה מעכבת את השניה מלחול) - אם נשאל לחכם על השבועה הראשונה והתירה לו, חלה השבועה השניה תחתיה.

דף כח עמוד א
* לדעת רבא (בסוף העמוד הקודם): אם נשבע על ככר שלא יאכלנה ואכלה, אם אכל את כולה אינו יכול להישאל עליה וחייב על אכילתו, ולדעת אמימר יכול להישאל עליה ולהתיר את שבועתו.
* נשבע ואמר "שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל ככר זו" - רבא מפרט מה הדין במקרים השונים (שוגג או מזיד, בככר אחת או בשתיהן).

דף כח עמוד ב
* נשבע ואמר "שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל את זו, ולא אוכל את זו אם אוכל את זו" - רבא מפרט מה הדין במקרים השונים.
* הגמרא מביאה 3 מחלוקות של עיפא ואבימי במקרים בהם יש לדון מצד אין שבועה חלה על שבועה.

דף כט עמוד א
* שבועת שוא זה כאשר נשבע לשנות את הידוע לאדם (כגון שאמר על עמוד של אבן שהוא של זהב), וזה רק כאשר ניכר הדבר לפחות לשלשה בני אדם.
* חמורה עבודת כוכבים שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה.
* שקולה מצות ציצית כנגד כל המצות כולן.
* למסקנת הגמרא: אין כוונת הנשבע מועילה לשנות ממשמעות דיבורו.

דף כט עמוד ב
* שבועת ביטוי ושבועת שוא נוהגות באנשים ונשים, בקרובים ורחוקים, בכשרים ופסולים, בפני בית דין, ושלא בפני בית דין אם נשבע מעצמו, ואם עבר במזיד על שבועות אלו חייב מכות, ואם עבר בשוגג - על שבועת ביטוי חייב קרבן עולה ויורד ועל שבועת שוא פטור.
* לדעת שמואל: כל העונה אמן אחר שבועה - כמוציא שבועה בפיו דמי.
* רב פפא משמיה דרבא מוכיח דין זה מיישוב סתירה בין משנה וברייתא, ורבינא משמיה דרבא מוכיח זאת מדיוק מהמשנה בעמוד זה.