דף יז עמוד א * הגמרא דנה ומסתפקת בכמה שאלות בנוגע לדין שהייה (למי שנטמא בעזרה). * מי שנטמא בעזרה ויצא החוצה בדרך הקצרה (בלי להשתחוות ובלי לשהות במקום) - פטור, ואפילו אם יצא בנחת ובקצב איטי מאוד. * נטמא בעזרה ויצא החוצה בדרך הארוכה - חייב, ואפילו אם יצא במהירות עד שלא שהה בדרכו החוצה אלא כשיעור ההליכה בדרך הקצרה. דף יז עמוד ב * זר (שאינו כהן) שהפך בצינורא (הפך את אחד האיברים הנשרפים על המזבח במזלג שהיה בידו ובכך קירב את עיכולו) - חייב מיתה בידי שמים. * נכנס לבית המנוגע דרך אחוריו ואפילו כולו חוץ מחוטמו טהור, כי דרך ביאה אסרה תורה, אך אם נכנס כולו חייב (כדין כלים שבבית שנטמאים). * הגמרא מבארת שדברי משנתנו ("זו היא מצות עשה" וכו') מוסבים על משנה ממסכת הוריות. * אביי ורבא אמרו שהפורש מן הנדה בקישוי חייב שתיים, והגמרא מבררת במי ובמה המדובר.
דף יח עמוד א * רבא מביא משנה שבה מבואר דין 'פרישה' (היה משמש עם טהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש באבר חי חייב חטאת) ומשנה שבה מבואר לדעתו דין 'כניסה' (שימשו סמוך לוסתה והתברר ששימשו בטומאה חייבים חטאת). * רבא מוכיח מהמשנה (שבתחילת הפרק) שהמשמש באבר מת בעריות פטור, ואביי דוחה את ההוכחה. דף יח עמוד ב * "וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם" - אמר רבי יאשיה: מיכן אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן, וכמה? אמר רבה: עונה. * כל שאינו פורש מאשתו סמוך לוסתה - אפילו היו לו בנים כבני אהרן, מתים. * כל הפורש מאשתו סמוך לוסתה - יהיו לו בנים זכרים / בנים ראויין להוראה. * כל המבדיל על היין במוצאי שבתות - יהיו לו בנים זכרים / בנים ראוין להוראה. * כל המקדש את עצמו בשעת תשמיש (דרך צניעות) - יהיו לו בנים זכרים. * חזקיה ועולא מבארים שרבי אליעזר סובר שאין אדם מתחייב קרבן עולה ויורד אלא אם היתה לו ידיעה בתחילה במה בדיוק נטמא ורבי עקיבא סובר שאין צורך שידע זאת (ומספיק אם היתה לו ידיעה שנטמא).
דף יט עמוד א * לדעת "תנא דבי רבי ישמעאל": כל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה. * לדעת רבי יוחנן (בניגוד לדעת חזקיה ועולא שבעמוד הקודם): רבי אליעזר ורבי עקיבא שבמשנה (שבדף יד ע"ב) לא נחלקו. * לשיטת רבי אליעזר ורבי עקיבא הסוברים שאין חייבים על העלם מקדש: אם נעלמו ממנו גם טומאתו וגם מקום המקדש - לדעת רבינא (ע"פ רש"י): פטור. דף יט עמוד ב * נחלקו התנאים (בסוף העמוד הקודם) איזו 'ידיעה בתחילה' נצרכת כדי להתחייב קרבן, ומבאר רבא שת"ק בדעת רבי שמעון סובר שמקצת ידיעה הרי היא כידיעה שלמה ורבי שמעון בן יהודה בדעת רבי שמעון חולק. * לדעת רבי יוחנן: ב'ידיעה בתחילה' הנצרכת בטומאת מקדש וקדשיו - עשו ספק ידיעה כידיעה (בניגוד לכל התורה כולה). * מתחילת פרק שלישי, המתחיל בסוף עמוד זה, ועד סוף המסכת, עוסקות המשניות בדיני שבועות. * פרק שלישי עוסק בדיני שבועת ביטוי ושבועת שוא.
דף כ עמוד א * הגמרא (בסוף העמוד הקודם) מקשה על המשנה שבתחילת הפרק ממשנה במסכת נדרים, ומביאה שני תירוצים. * אביי ורבא חולקים כיצד לבאר את דברי הברייתא "איסר - שבועה, איסור איסר - אם אתה אומר איסר שבועה חייב ואם לאו פטור" (וחולקים אם האומר "איסר" כוונתו להתפיס בשבועה או להישבע). * מתפיס בשבועה (האומר "איסר עלי כיכר זו" וחזר ואמר על כיכר אחרת "הרי זו כזו") - לדעת אביי: נחשב כמוציא שבועה מפיו וחייב על השנייה כאילו נשבע עליה בפירוש, לדעת רבא: לא נחשב כמוציא שבועה מפיו. דף כ עמוד ב * רבי יוחנן סובר כדעת רבא, ש"איסור" שהוציאו בלשון שבועה נחשב לשבועה. * לדעת רב דימי בשם רבי יוחנן: נשבע ש"אוכל" או ש"לא אוכל" - אם עבר על שבועתו הרי זו שבועת שקר, נשבע ש"אכלתי" או ש"לא אכלתי" - אם אין דבריו אמת הרי זו שבועת שוא. * זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, מה שאין יכול הפה לדבר ומה שאין האוזן יכולה לשמוע. * לדעת רב אדא בר אהבה: נשים חייבות בקידוש היום דבר תורה ("כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה").
דף כא עמוד א * לדעת רבין בשם רבי יוחנן: נשבע ש"אכלתי" או ש"לא אכלתי" - אם אין דבריו אמת הרי זו שבועת שקר, נשבע ש"אוכל" או ש"לא אוכל" - הרי זה ב"לא יחל דברו", נשבע לשנות את הידוע לאדם - הרי זו שבועת שוא. * כל לא תעשה שבתורה: לאו שיש בו מעשה - לוקין עליו, ושאין בו מעשה - אין לוקין עליו, חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חברו בשם. * "שבועה שאוכל ככר זו היום", ועבר היום ולא אכלה - אינו לוקה (והטעם לכך - לדעת רבי יוחנן: כי לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, לדעת ריש לקיש: כי ההתראה היא התראת ספק ולא נחשבת להתראה). דף כא עמוד ב * במשנה בתחילת הפרק מובא שרבי עקיבא סובר שהאומר "שבועה שלא אוכל" ואכל כל שהוא חייב - ולמסקנת הגמרא בסוגייתנו, רבי עקיבא סובר בכל שאר איסורי אכילה שבתורה כדעת חכמים שאינו מתחייב על פחות מכזית (ושלא כדעת רבי שמעון). * חכמים מודים שהאוכל בריה קטנה בשלמותה (כמו נמלה) חייב מלקות אף שהיא פחותה מכזית. * חכמים מודים שהאוכל הקדש חייב אף אם אכל פחות מכזית ובלבד שיהיה שוה פרוטה.
דף כב עמוד א * במשנה בתחילת הפרק מובא שרבי עקיבא אמר שלא מצינו "מדבר ומביא קרבן" חוץ מבשבועה - והגמרא בסוגייתנו מקשה על כך כמה קושיות ומתרצת. * רבא מבאר שמחלוקת חכמים ורבי עקיבא (במשנה בתחילת הפרק) היא דוקא בנשבע 'סתם' (שנשבע שלא יאכל ולא פירש כמה), אבל ב'מפרש' בשבועתו שלא יאכל אף כל שהוא - לדברי הכל חייב אף בכל שהוא. * רבא מבאר שהמחלוקת הנ"ל היא דווקא בנשבע "שלא אוכל", אבל בנשבע "שלא אטעום" - לדברי הכל חייב בכל שהוא. * רב פפא מבאר שהמחלוקת הנ"ל היא דווקא בשבועות, אבל בקונמות (שאמר "קונם עלי כיכר זו") - לדברי הכל חייב בכל שהוא. דף כב עמוד ב * לדעת רבא: אמר "שבועה שלא אוכל" ואכל עפר - פטור. * אמר "שבועה שלא אוכל עפר" או "שבועה שלא אוכל חרצן" - הגמרא מסתפקת אם חייב בכזית או בכל שהוא. * נזיר שאמר "שבועה שלא אוכל חרצן" - דעתו על כזית (ולא חלה שבועתו כי מושבע ועומד הוא מהר סיני). * אמר "שבועה שלא אוכל", ושתה - חייב.
דף כג עמוד א * רב אחא בר יעקב מביא מקור לכך ששתיה בכלל אכילה. * כהן שאכל דבילה קעילית או שתה דבש או חלב ונכנס למקדש ועבד - חייב (כי דברים אלו משכרים). * רבא מביא ראיה מהמשנה (שבעמוד הקודם) ששתיה בכלל אכילה. * רב אשי מדייק מהמשנה ששתיה בכלל אכילה, אך הגמרא דוחה את ראייתו. * הגמרא דנה בדין המשנה "שבועה שלא אוכל פת חטין ופת שעורין ופת כוסמין ואכל חייב על כל אחת ואחת". דף כג עמוד ב * הגמרא דנה בדין המשנה "שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש ושתה חייב על כל אחת ואחת". * למסקנת הגמרא: הנשבע שלא יאכל פת חטין פת שעורין ופת כוסמין - לדעת כולם אין עליו גם שבועה כוללת אלא יש עליו רק שלוש שבועות פרטיות על כל מין ומין (ולכן מתחייב על שלוש שבועות ולא על ארבע). * במשנה (בדף הקודם) נאמר ש"שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים חייב", וזאת למרות שמושבע על כך מהר סיני, מכיוון שמדובר לדעת רבי יוחנן "בכולל דברים המותרין עם דברים האסורין", ולדעת ריש לקיש מדובר במקרה שמשמעות השבועה היתה שלא יאכל אפילו פחות מכזית.
דף כד עמוד א * ריש לקיש סובר שאומרים איסור חל על איסור ב'איסור כולל' רק באיסור הבא מאליו אך לא באיסור הבא על ידי עצמו (כמו שבועה). * לדעת רבי שמעון אין איסור חל על איסור ב'איסור כולל', ולכן האוכל נבילה ביום כיפור פטור. * הגמרא חוזרת בה מהביאור שבעמוד הקודם, ומבארת שגם הסיפא של המשנה ("שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטרפות שקצים ורמשים חייב") עוסקת ב'סתם' (שנשבע 'סתם' שלא יאכל ולא פירש נבילה). * לדעת רבא: "שבועה שלא אוכל" ואכל עפר - פטור. דף כד עמוד ב * רבא מסביר מדוע יש מי שסובר שאומרים איסור חל על איסור גם ב'איסור כולל' (ולא רק ב'איסור מוסיף') ומדוע יש שחולקים על כך. * רבא מחדש שמי שסובר שאומרים איסור חל על איסור ב'איסור כולל' הרי שזה גם באיסור הבא מעצמו ולא רק באיסור הבא מאליו, ורבא בריה דרבה מקשה על כך ממשנה בכריתות והגמרא מביאה שבעה תירוצים.
דף כה עמוד א * המשנה מבארת באלו אופנים נוהגת שבועת ביטוי,שנחלקו רבי ישמעאל ורבי עקיבא אם יש חיוב קרבן בשבועת ביטוי לשעבר (או רק על העתיד). * נדרים חלים על דבר מצוה מה שאין כן בשבועות, ושבועות חלות על דבר שאין בו ממש מה שאין כן בנדרים. * האומר "שבועה שלא אישן ג' ימים" - מלקין אותו (משום שבועת שוא, כי זה דבר לא אפשרי) וישן לאלתר. * "שבועה שזרק/שלא זרק פלוני צרור לים" - לדעת רב: חייב, לדעת שמואל: פטור (שמואל פוטר כי לדעתו כל שבועה שאינה בלהבא גם בלשעבר אינה). * הגמרא דוחה את ההכרח ששורש מחלוקת רב ושמואל היא כמחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא או כמחלוקת רבי יהודה בן בתירא וחכמים. דף כה עמוד ב * הגמרא מביאה שתי קושיות שהקשו אמוראים ממשניות על דעת שמואל, ומתרצת. * אף בשבועה שאינה בלהבא אלא רק בלשעבר - שמואל מודה שאם היה מזיד הרי שחייב מלקות. * אביי סובר (בתחילת הסוגיה, אך יתכן שחזר בו לבסוף) שרב מודה באומר לחברו "שבועה שאני יודע לך עדות" ונמצא שלא ידע, שפטור.
דף כו עמוד א * רבי עקיבא דורש את התורה ב"ריבוי מיעוט וריבוי", ולכן לדעתו חיוב קרבן בשבועת ביטוי הוא גם על שבועה לשעבר; ורבי ישמעאל דורש את התורה ב"כלל ופרט וכלל", ולכן לדעתו חיוב קרבן בשבועת ביטוי אינו אלא על שבועה להבא. * אם היתה לו טעות בשעת השבועה (שסבר שהיה הדבר כמו שהוא נשבע), נחשב אונס ופטור מחיוב שבועה. * לדעת רב יוסף שייך אופן של העלם חפץ בלא העלם שבועה, ועליו לימדה הברייתא לפטור מקרבן; אך לדעת רבי אלעזר ואביי לא שייך העלם חפץ ללא העלם שבועה, והברייתא משובשת היא. * העלם זה וזה בידו (=העלם שבועה וחפץ) - פטור. דף כו עמוד ב * איזו היא שגגת שבועת ביטוי לשעבר שחייב עליה קרבן? באומר יודע אני ששבועה זו אסורה, אבל איני יודע אם חייבין עליה קרבן. * נשבע על ככר שלא יאכלנה והיה מצטער עליה (שסובל מרעב, והיה אוכל כיכר זו בכל מקרה) ואכלה בשגגת שבועה - פטור מקרבן. * לדעת שמואל: בשבועה - גמר בליבו שיחול עליו איסור שבועה, צריך שיוציא בשפתיו (ואם לא הוציא בשפתיו אינה שבועה), אך בתרומת מלאכת המשכן ובקדשים - חל גם אם גמר בליבו ולא הוציא בשפתיו.
דף כז עמוד א * נשבע לבטל את המצוה ולא ביטל - פטור מקרבן שבועת ביטוי (ובברייתא מובא המקור לכך). * נשבע לקיים את המצוה ולא קיים - לדעת חכמים פטור מקרבן שבועת ביטוי (ובברייתא מובא המקור לכך); ולדעת רבי יהודה בן בתירא חייב (ובמשנה מובא טעמו וטעם חכמים החולקים עליו). * הנשבע להיטיב לאחרים ועבר על שבועתו - חייב, אף שלא מתקיים בו הכתוב "להרע או להיטיב", ודין זה נלמד מהמילה "או" שבפסוק "להרע או להיטיב". דף כז עמוד ב * לדעת רבא: "שבועה שלא אוכל ככר זו" - כיון שאכל ממנה כזית חייב, "שבועה שלא אוכלנה" - אינו חייב עד שיאכל כולה. * לדעת רבא: אם נשבע פעמיים בזה אחר זה את אותה השבועה (והשבועה הראשונה מעכבת את השניה מלחול) - אם נשאל לחכם על השבועה הראשונה והתירה לו, חלה השבועה השניה תחתיה.
דף כח עמוד א * לדעת רבא (בסוף העמוד הקודם): אם נשבע על ככר שלא יאכלנה ואכלה, אם אכל את כולה אינו יכול להישאל עליה וחייב על אכילתו, ולדעת אמימר יכול להישאל עליה ולהתיר את שבועתו. * אדם שנידון למלקות - אם כפתוהו על העמוד להלקותו, ורץ וברח מבית דין, פטור מן המלקות. * נשבע ואמר "שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל ככר זו" - רבא מפרט מה הדין במקרים השונים (שוגג או מזיד, בככר אחת או בשתיהן). דף כח עמוד ב * נשבע ואמר "שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל את זו, ולא אוכל את זו אם אוכל את זו" - רבא מפרט מה הדין במקרים השונים. * הגמרא מביאה שלוש מחלוקות של עיפא ואבימי במקרים בהם יש לדון מצד 'אין שבועה חלה על שבועה'.
