דף י עמוד א
* הגמרא מבררת את המקור לשיטת רבי מאיר, הסובר שכל השעירים כפרתן שוה על טומאת מקדש וקדשיו.
* ראש חודש נקרא 'מועד'.
* רבי מאיר מודה ששעיר הנעשה בפנים לא נכלל בכלל הנ"ל והוא לא מכפר על מה שהם מכפרים והם לא מכפרים על מה שהוא מכפר.
* הגמרא מבררת את המקור לשיטת רבי שמעון, הסובר שכל שעיר מכפר על דבר אחד אחר ולא יותר.

דף י עמוד ב
* הגמרא מבררת את המקור לשיטת רבי שמעון בן יהודה משמו של רבי שמעון, הסובר ששעיר ראש חודש מכפר על טהור שאכל את הטמא, ושעיר הרגלים מכפר גם על שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, ושעיר החיצון מכפר גם על שאין בה ידיעה בתחילה ויש בה בסוף.
* לדעת רבי יוחנן: תמידין שלא היו צריכים להקריבם עד סוף השנה שעברה - נפדים אף שהם תמימים ויוצאים לחולין, ורב חסדא תמה על כך.

דף יב עמוד א
* רבי יוחנן סובר שתמידין שלא היו צריכים להקריבם עד סוף שנה שעברה - לדעת רבי שמעון אין נפדים ומקריבים אותם לקיץ המזבח (ובסוף העמוד הגמרא מביאה ברייתא המסייעת לרבי יוחנן).
* רב שמואל בר יצחק סובר שמודה רבי שמעון ששעירי חטאת שנותרו שאין מקריבים את הבהמה עצמה לקיץ המזבח אלא ירעו הבהמות עד שיפול בהם מום וימכרו ובדמים שלהם קונים עולה לקיץ המזבח (ואביי ורבא ורבינא מביאים לכך ראיות).

דף יב עמוד ב
* אין מביאים עולת העוף לקיץ המזבח.
*שמואל סובר כרבי יוחנן (שתמידין שלא היו צריכים להקריבם עד סוף שנה שעברה - לדעת רבי שמעון מקריבים אותם לקיץ המזבח).
* הגמרא מביאה ברייתא ובה המקור לכך ששעיר פנימי של יום הכיפורים מכפר על חטא טומאת מקדש וקדשיו הנעשה במזיד.
* עבר על מצות עשה ועשה תשובה - לא זז משם עד שמוחלין לו.

דף יג עמוד א
* לדעת רבי: על כל עבירות שבתורה - בין עשה תשובה בין לא עשה תשובה יום הכפורים מכפר, חוץ מפורק עול ומגלה פנים בתורה ומפר ברית בבשר - שאם עשה תשובה יום הכפורים מכפר, ואם לאו אין יום הכפורים מכפר. (והגמרא מביאה ברייתא ובה המקור לדעתו).
* רבי יהודה היה רבו של רבי.
* 'סתם ספרא' היא רבי יהודה - ולדעת אביי: רבי יהודה סובר שיום הכיפורים אינו מכפר בלא תשובה.
* לדעת רבא: רבי מודה בחיובי כרת שחלו עליו מחמת יום הכיפורים עצמו, שאינו מתכפר אלא אם עשה תשובה.

דף יג עמוד ב
* הפר מכפר על הכהנים על טומאת מקדש וקדשיו, ושעיר הפנימי מכפר על ישראל על טומאת מקדש וקדשיו.
* לדעת רבי יהודה: שעיר המשתלח מכפר על 'שאר עבירות' של ישראל ושל הכהנים, לדעת רבי שמעון: על 'שאר עבירות' של הכהנים מכפר וידויו של פר. (והגמרא מביאה את המקורות לדעתם).

דף יד עמוד א
* הכהן הגדול צריך להביא את הפר (ביום כיפור) מממון שלו, ולא משל ציבור, ולא משל אחיו הכהנים, ואף לא בדיעבד.
* כך היא מדת הדין נוהגת: מוטב יבוא זכאי ויכפר על החייב ואל יבוא חייב ויכפר על החייב.
* פרק שני, המתחיל בעמוד זה, מבאר את פרטי הדינים של "ידיעות הטומאה".

דף יד עמוד ב
* רב פפא מבאר מדוע המשנה נקטה "ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע" ולא "שתים שהן שמונה" (הגמרא מביאה שתי לישנות מה היה ביאורו של רב פפא).
* הגמרא מביאה ספק של רב פפא וספק של רבי ירמיה בנוגע לרמת ה"ידיעה בתחילה" הנצרכת (שבלעדיה אין חיוב קרבן). (הספק של רב פפא: כגון שנגע בכעדשה ולא ידע אם עדשה מטמאה או לא, הספק של רבי ירמיה: בן בבל שעלה לארץ ישראל ונעלם ממנו מקום מקדש).
* הגמרא מבררת את המקור לדין המשנה (שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך ונביא ואורים ותומים וסנהדרין של שבעים ואחד ובשתי תודות ובשיר ובית דין מהלכין ושתי תודות אחריהן וכל ישראל אחריהם).

דף טו עמוד א
* כל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן, מכאן ואילך עבודתן מחנכתן (והגמרא מבררת את המקור לכך).
* שתי התודות שאמרו חכמים במשנה (יד ע"א) שמקיפים איתן את המקום שמקדשים - ההקפה נעשית עם שני לחמי תודה ולא עם בשרן של הבהמות שהוקדשו לקרבן תודה. (והגמרא מבררת את המקור לכך).
* אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין את לבו לאביו שבשמים.
* לדעת רמי בר חמא: קידוש העזרה נעשה על ידי שמקיפים אותה עם חלות של שיירי מנחה.

דף טו עמוד ב
* אין בנין בית המקדש דוחה יום טוב, ואין בנין בית המקדש בלילה.
* הברייתא מבארת מה היה השיר שנאמר בעת קידוש העיר והעזרה.
* רבי יהושע בן לוי היה אומר "שיר של פגעים" (יושב בסתר עליון) כשהיה הולך לישון בלילה.
* אסור להתרפאות בדברי תורה.
* האמוראים נחלקו מהו סדר ההליכה עם שני לחמי התודה (כשמוסיפים על העיר והעזרה): זו כנגד זו או זו אחר זו. (ובית דין הולכים אחרי לחמי התודה).

דף טז עמוד א
* רב הונא ורב נחמן חולקים אם יש צורך בכל התנאים המוזכרים במשנה (מלך, נביא, אורים ותומים, סנהדרין של שבעים ואחד, בשתי תודות ובשיר) כדי להוסיף על העיר או על העזרה, או שמספיק באחד מהתנאים. (ושורש מחלוקתם הוא אם קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולעתיד לבוא או לא קידשה לעתיד לבוא).
* הגמרא מסיקה שאף התנאים נחלקו במחלוקת הנ"ל (אם קדושה ראשונה קידשה לעתיד לבוא או לא, ומי שסובר שלא קידשה סובר שדי באחד התנאים המוזכרים במשנה).

דף טז עמוד ב
* הגמרא מבררת את המקור לדין לכך שמי שנטמא בעזרה חייב.
* המשכן נקרא 'מקדש', והמקדש נקרא 'משכן'.
* מי שנטמא בעזרה והשתחווה כלפי פנים (בזמן שהיה עליו לצאת) חייב אף אם לא שהה.
* 'קידה' - על אפים, 'כריעה' - על ברכים, 'השתחואה' - זו פישוט ידים ורגלים.

דף יז עמוד א
* הגמרא דנה ומסתפקת בכמה שאלות בנוגע לדין שהייה (למי שנטמא בעזרה).
* מי שנטמא בעזרה ויצא החוצה בדרך הקצרה (בלי להשתחוות ובלי לשהות במקום) - פטור, ואפילו אם יצא בנחת ובקצב איטי מאוד.
* נטמא בעזרה ויצא החוצה בדרך הארוכה - חייב, ואפילו אם יצא במהירות עד שלא שהה בדרכו החוצה אלא כשיעור ההליכה בדרך הקצרה.

דף יז עמוד ב
* זר (שאינו כהן) שהפך בצינורא (הפך את אחד האיברים הנשרפים על המזבח במזלג שהיה בידו ובכך קירב את עיכולו) - חייב מיתה בידי שמים.
* נכנס לבית המנוגע דרך אחוריו ואפילו כולו חוץ מחוטמו טהור, כי דרך ביאה אסרה תורה, אך אם נכנס כולו חייב (כדין כלים שבבית שנטמאים).
* הגמרא מבארת שדברי משנתנו ("זו היא מצות עשה" וכו') מוסבים על משנה ממסכת הוריות.
* אביי ורבא אמרו שהפורש מן הנדה בקישוי חייב שתיים, והגמרא מבררת במי ובמה המדובר.

דף יח עמוד א
* רבא מביא משנה שבה מבואר דין 'פרישה' (היה משמש עם טהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש באבר חי חייב חטאת) ומשנה שבה מבואר לדעתו דין 'כניסה' (שימשו סמוך לוסתה והתברר ששימשו בטומאה חייבים חטאת).
* רבא מוכיח מהמשנה (שבתחילת הפרק) שהמשמש באבר מת בעריות פטור, ואביי דוחה את ההוכחה.

דף יח עמוד ב
* "וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם" - אמר רבי יאשיה: מיכן אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן, וכמה? אמר רבה: עונה.
* כל שאינו פורש מאשתו סמוך לוסתה - אפילו היו לו בנים כבני אהרן, מתים.
* כל הפורש מאשתו סמוך לוסתה - יהיו לו בנים זכרים / בנים ראויין להוראה.
* כל המבדיל על היין במוצאי שבתות - יהיו לו בנים זכרים / בנים ראוין להוראה.
* כל המקדש את עצמו בשעת תשמיש (דרך צניעות) - יהיו לו בנים זכרים.
* חזקיה ועולא מבארים שרבי אליעזר סובר שאין אדם מתחייב קרבן עולה ויורד אלא אם היתה לו ידיעה בתחילה במה בדיוק נטמא ורבי עקיבא סובר שאין צורך שידע זאת (ומספיק אם היתה לו ידיעה שנטמא).

דף יט עמוד א
* לדעת "תנא דבי רבי ישמעאל": כל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה.
* לדעת רבי יוחנן (בניגוד לדעת חזקיה ועולא שבעמוד הקודם): רבי אליעזר ורבי עקיבא שבמשנה (שבדף יד ע"ב) לא נחלקו.
* לשיטת רבי אליעזר ורבי עקיבא הסוברים שאין חייבים על העלם מקדש: אם נעלמו ממנו גם טומאתו וגם מקום המקדש - לדעת רבינא (ע"פ רש"י): פטור.

דף יט עמוד ב
* נחלקו התנאים (בסוף העמוד הקודם) איזו 'ידיעה בתחילה' נצרכת כדי להתחייב קרבן, ומבאר רבא שת"ק בדעת רבי שמעון סובר שמקצת ידיעה הרי היא כידיעה שלמה ורבי שמעון בן יהודה בדעת רבי שמעון חולק.
* לדעת רבי יוחנן: ב'ידיעה בתחילה' הנצרכת בטומאת מקדש וקדשיו - עשו ספק ידיעה כידיעה (בניגוד לכל התורה כולה).
* מתחילת פרק שלישי, המתחיל בסוף עמוד זה, ועד סוף המסכת, עוסקות המשניות בדיני שבועות.
* פרק שלישי עוסק בדיני שבועת ביטוי ושבועת שוא.

דף כ עמוד א
* הגמרא (בסוף העמוד הקודם) מקשה על המשנה שבתחילת הפרק ממשנה במסכת נדרים, ומביאה שני תירוצים.
* אביי ורבא חולקים כיצד לבאר את דברי הברייתא "איסר - שבועה, איסור איסר - אם אתה אומר איסר שבועה חייב ואם לאו פטור" (וחולקים אם האומר "איסר" כוונתו להתפיס בשבועה או להישבע).
* מתפיס בשבועה (האומר "איסר עלי כיכר זו" וחזר ואמר על כיכר אחרת "הרי זו כזו") - לדעת אביי: נחשב כמוציא שבועה מפיו וחייב על השנייה כאילו נשבע עליה בפירוש, לדעת רבא: לא נחשב כמוציא שבועה מפיו.

דף כ עמוד ב
* רבי יוחנן סובר כדעת רבא, ש"איסור" שהוציאו בלשון שבועה נחשב לשבועה.
* לדעת רב דימי בשם רבי יוחנן: נשבע ש"אוכל" או ש"לא אוכל" - אם עבר על שבועתו הרי זו שבועת שקר, נשבע ש"אכלתי" או ש"לא אכלתי" - אם אין דבריו אמת הרי זו שבועת שוא.
* זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, מה שאין יכול הפה לדבר ומה שאין האוזן יכולה לשמוע.
* לדעת רב אדא בר אהבה: נשים חייבות בקידוש היום דבר תורה ("כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה").

דף כא עמוד א
* לדעת רבין בשם רבי יוחנן: נשבע ש"אכלתי" או ש"לא אכלתי" - אם אין דבריו אמת הרי זו שבועת שקר, נשבע ש"אוכל" או ש"לא אוכל" - הרי זה ב"לא יחל דברו", נשבע לשנות את הידוע לאדם - הרי זו שבועת שוא.
* כל לא תעשה שבתורה: לאו שיש בו מעשה - לוקין עליו, ושאין בו מעשה - אין לוקין עליו, חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חברו בשם.
* "שבועה שאוכל ככר זו היום", ועבר היום ולא אכלה - אינו לוקה (והטעם לכך - לדעת רבי יוחנן: כי לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, לדעת ריש לקיש: כי ההתראה היא התראת ספק ולא נחשבת להתראה).

דף כא עמוד ב
* במשנה בתחילת הפרק מובא שרבי עקיבא סובר שהאומר "שבועה שלא אוכל" ואכל כל שהוא חייב - ולמסקנת הגמרא בסוגייתנו, רבי עקיבא סובר בכל שאר איסורי אכילה שבתורה כדעת חכמים שאינו מתחייב על פחות מכזית (ושלא כדעת רבי שמעון).
* חכמים מודים שהאוכל בריה קטנה בשלמותה (כמו נמלה) חייב מלקות אף שהיא פחותה מכזית.
* חכמים מודים שהאוכל הקדש חייב אף אם אכל פחות מכזית ובלבד שיהיה שוה פרוטה.