דף ד עמוד א * לדעת רבא: ת"ק סובר שהולכים לפי השיעור, ורבי יוחנן בן נורי סובר שהולכים לפי המראה (ולכן נחלקו במקרה שהיה שיעור המים השאובים שלושה לוגים ונפל לתוכם מעט יין ונשתנה מראיהם למראה היין, וכן במקרה שהיה שיעור המים השאובים פחות משלושה לוגים מים שאובים ונפל לתוכם מעט חלב ולא שינה את מראיתן - אם פוסלים את המקוה או לא). * רב יוסף חלה ושכח תלמודו, והיה אביי מזכירו מה שקיבל הימנו (רש"י). * חבית מליאה יין שנפלה לים הגדול - הטובל שם לא עלתה לו טבילה. דף ד עמוד ב * לדעת חכמים: אם אדם עבר עבירה שעונשה מלקות וממון, אי אפשר להענישו אלא באחד מהם, ולכן הם סוברים שעדים זוממים (שהעידו לדוגמא באיש פלוני שחייב לחברו מאתים זוז) משלמים ולא לוקים. * עולא מבאר שרבי מאיר לומד ממוציא שם רע שניתן ללקות ולשלם, ולכן סובר רבי מאיר שעדים זוממים (שהעידו לדוגמא באיש פלוני שחייב לחברו מאתים זוז) לוקים ומשלמים. * רבי יהודה חולק על רבי עקיבא וסובר שלוקים על לאו שאין בו מעשה, ולומד זאת מן 'הצד השוה' של עדים זוממים ומוציא שם רע. * חכמים לומדים מהפסוק "לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר" אזהרה לעדים זוממים, ורבי מאיר לומד זאת מהפסוק "וְלֹא יֹסִיפוּ... עוֹד".
דף ה עמוד א * הגמרא מביאה שתי דעות של אמוראים למקור לדין המשנה ש"אין משלשין במכות" (=אם העדים רצו לחייב מישהו מלקות והוזמו, כל אחד מהם לוקה שלושים ותשע מלקות). * הגמרא מביאה שתי דעות למקור לדין המשנה "אין העדים נעשים זוממין עד שיזימו את עצמן" (באמירת "עמנו הייתם במקום פלוני"). * הגמרא מביאה כמה דינים שאמר רבא בנוגע לעדים זוממים. דף ה עמוד ב * הגמרא מתקשה בביאור דברי רבי יהודה שאמר במשנה (בעמוד הקודם) "איסטטית היא זו ואינו נהרג אלא כת הראשונה בלבד". * במקרה בו אשה הביאה עדים לבית דין שיעידו לטובתה בענין מסוים והוכחשו העדים וחזרה והביאה עדים נוספים ואף הם הוכחשו וחזרה והביאה כת שלישית של עדים ולא הוכחשו - נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש אם עדים אלו נאמנים (ומבארת הגמרא שהם לא נחלקו בהכרח במחלוקת חכמים ורבי יהודה שבמשנה שבעמוד הקודם). * לדעת חכמים: עדים זוממים נענשים רק אם קודם שהוזמו נגמר דינו של הנידון בבית הדין ובתנאי שעדיין לא בוצע גזר הדין (ובניגוד לדעת הצדוקים שסוברים שהעדים הזוממים נענשים רק אם בוצע גזר הדין). * הגמרא מביאה את המקור לכך שאין עונשין מן הדין ואין מזהירין מן הדין. * "עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלֹשָׁה עֵדִים יוּמַת הַמֵּת" - במשנה מובאות שלוש דעות של תנאים מדוע נאמר בפסוק זה "שְׁלֹשָׁה עֵדִים" ("אם מתקיימת העדות בשנים למה פרט הכתוב בשלשה?").
דף ו עמוד א * במשנה (בעמוד הקודם) מבואר שיש לדון את כל העדים כעדות אחת (שאינם נעשים זוממים עד שיזומו כולם, וכן אם נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדות כולם בטלה) - ומחדש רבא (בעמוד זה) שדין זה הוא רק אם כל אחד מהעדים העיד בתוך כדי דיבור של חברו. * רק העדים (שעל פיהם מתקיים הדבר בבית דין) הוקשו זה לזה לענין שאם נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדות כולם בטילה. * האמוראים נחלקו אם הלכה כרבי יוסי (1- בדיני ממונות אם נמצא אחד מן העדים קרוב או פסול אינו מבטל את העדות כולה, 2- אף אם לא התרו הקרובים או הפסולים בנידון הם מבטלים את העדות כולה) או כרבי החולק עליו. דף ו עמוד ב * עדות מיוחדת (שכל אחד מהעדים רואה ממקום אחר ואינם רואים זה את זה) פסולה, ודין זה נלמד מהפסוק "לֹא יוּמַת עַל פִּי עֵד אֶחָד", אך אם היו רואים את המתרה או שהיה המתרה רואה אותם מצטרפים לעדות אחת. * אף אם ראו העדים מאותו מקום אך בזה אחר זה - אין הם מצטרפים לעדות אחת. * לדעת רב נחמן: עדות מיוחדת כשירה בדיני ממונות ופסולה רק בדיני נפשות, אך רב זוטרא מקשה על דבריו.
דף ז עמוד א * סנהדרין ההורגת אחד בשבוע נקראת חובלנית, רבי אליעזר בן עזריה אומר: אחד לשבעים שנה, רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים: אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם, רשב''ג אומר: אף הן מרבין שופכי דמים בישראל. * מי שנגמר דינו וברח - ברח מארץ לחוצה לארץ: אין סותרין את דינו, מחוצה לארץ לארץ: סותרין את דינו, מפני זכותה של ארץ ישראל. * סנהדרין נוהגת בארץ ובחוץ לארץ - בארץ אתה מושיב בתי דינים בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר, ובחוץ לארץ אתה מושיב בכל פלך ופלך ואי אתה מושיב בכל עיר ועיר. * פרק שני, המתחיל בסוף עמוד זה, עוסק בדין ההורג בשגגה. דף ז עמוד ב * "וַיַּפֵּל עָלָיו וַיָּמֹת" - אינו גולה אלא על הריגה שהיא בדרך ירידה. * לדעת רבא: אם הרג את חברו במזיד, אלא שסבור היה שאין איסור בכך ("אומר מותר") - אין דינו כהורג בשגגה ולכן לא גולה לעיר מקלט. * התכוון להרוג בהמה והרג אדם, כותי והרג את ישראל, נפל והרג בן קיימא - לא גולה לעיר מקלט, כי קרוב למזיד הוא, כי היה לו להיזהר במעשיו. * גם על הריגה בדרך של ירידה שהיא צורך עליה חייב גלות. * רבי אבהו מסתפק מה הדין במקרה של אדם שהיה עולה בסולם ונשמטה אחת ממדרגות הסולם מתחתיו והרגה אדם (האם נחשב לדרך עליה ולכן אינו גולה, או לדרך ירידה ולכן גולה). (והגמרא דנה בנושא זה). * הגמרא מבררת את טעם מחלוקת רבי וחכמים שבמשנה (נשמט הברזל מקתו והרג - לדעת רבי לא גולה וחכמים חולקים, מן העץ המתבקע - לדעת רבי גולה וחכמים חולקים).
דף ח עמוד א * רבי ורבי יהודה בן רועץ ובית שמאי ורבי שמעון ורבי עקיבא - כולם סוברים "יש אם למקרא". * הזורק אבן לרשות הרבים והרג אדם - נחשב להורג במזיד, ואת דברי המשנה שאמרה שדינו שחייב גלות כדין הורג בשגגה מעמידה הגמרא במקרה מיוחד. * מהמילה "וּמָצָא" לומדת הברייתא שרק באופן שהיה הנהרג במקום ההריגה קודם לכן, ולאחר מכן נשל הברזל מן העץ ומצאו והרגו, גולה ההורגו, אך במקרה בו הגיע למקום ההריגה לאחר שכבר נזרקה האבן או הברזל פטור מגלות. * "וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר לַחְטֹב עֵצִים..." - הגמרא מביאה שני הסברים לכך שמדובר בחטיבת עצים של רשות ולא של חובה. דף ח עמוד ב * טבול יום או מחוסר כיפורים שנכנס למקדש - חייב כרת. * בעמוד זה מובאת לישנא שניה (בניגוד ללישנא שבעמוד א) כלפי מה נאמרה שאלת "ההוא מרבנן" ותשובת רבא והסוגיה שלאחריה. * בן שלמד אומנות וכעת אביו מלמדו אומנות אחרת והכהו על שאינו לומד כראוי והרגו בשגגה - גולה. * במשנה נאמר שבן ההורג את אביו בשוגג חייב גלות, והגמרא מקשה על כך מברייתא, ומביאה שני תירוצים. * עבד כנעני וכותי שהרגו ישראל בשוגג או שהרגם ישראל בשוגג - ההורג חייב גלות.
דף ט עמוד א * הכה את חברו הכאה שאין בה שוה פרוטה - לוקה. * גר תושב שהרג בשוגג גר תושב - חייב גלות, גר תושב שהרג בשוגג ישראל - אינו גולה (כי לא די לו בעונש גלות). * לדעת רבא: גר תושב שסבור שמותר לו להרוג גר תושב - נידון כמזיד ונהרג ("אומר מותר קרוב למזיד הוא"), אך לדעת רב חסדא ואביי נחשב כאנוס ולא נהרג ("אומר מותר אנוס הוא"). דף ט עמוד ב * רבי יהודה ורבי מאיר נחלקו אם סומא שהרג בשוגג גולה או לא, והגמרא מבררת את טעמיהם. * נחלקו התנאים במשנה אם שונא שהרג (וטוען שהרג בשגגה) גולה, והתנא הסובר שלא גולה אלא נהרג, וזאת על אף שלא התרו בו, הוא רבי יוסי בר יהודה הסובר שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד, ושונא ודאי הרג במזיד ולא בשוגג. * בעבר הירדן היו שלוש ערי מקלט (כמו בארץ ישראל שהיו בה שלוש ערי מקלט), וזאת מכיוון שבגלעד (שבעבר הירדן) היו מצויים רוצחים.
דף י עמוד א * בשכם מצויים רוצחים. * שש ערי מקלט: קולטות בין לדעת בין שלא לדעת, ארבעים ושתים ערי הלווים: לדעת קולטות שלא לדעת אינן קולטות. * אסור למכור בערי מקלט כלי נשק לפי דעת רבי נחמיה, אך חכמים מתירים. * תלמיד שגלה - מגלים את רבו עמו, ומכאן המלצה שלא ישנה אדם לתלמיד שאינו הגון. * הרב שגלה - מגלים את ישיבתו עמו. * מפני מה זכה ראובן להימנות בהצלה תחלה? מפני שהוא פתח בהצלה תחלה שנאמר "וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם". * "וּמִי אֹהֵב בֶּהָמוֹן לֹא תְבוּאָה" - ארבעה פירושים מובאים בגמרא על מי נאמר פסוק זה. * אמר רבי: הרבה תורה למדתי מרבותי ומחברי יותר מהם ומתלמידי יותר מכולן. * "עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלָ͏ִם" - מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה? שערי ירושלם שהיו עוסקים בתורה. * הקב"ה אמר לדוד: טוב לי יום אחד שאתה עוסק בתורה לפני מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח. דף י עמוד ב * 'מקלט' היה כתוב על פרשת דרכים כדי שיכיר הרוצח ויפנה לשם. * מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים - בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכים אותו. * לדעת רב הונא: אם מצא גואל הדם את הרוצח בדרכו לעיר מקלט והרגו - פטור (לדעתו המילים "וְלוֹ אֵין מִשְׁפַּט מָוֶת" מוסבות על גואל הדם, ונחלקו בכך התנאים, ויש מי שסובר שזה מוסב על הרוצח בשגגה). * נחלקו התנאים אם ההורגים במזיד מצווים מהתורה לברוח תחילה לערי מקלט (ולאחר מכן בית דין שבמקומם שולחים ומביאים אותם משם). * עיר שרובה רוצחים אינה קולטת. * עיר שאין בה זקנים - נחלקו רבי אמי ורבי אסי אם קולטת רוצח בשגגה ואם נעשה בה בן סורר ומורה ואם מביאה עגלה ערופה.
דף יא עמוד א * הטעם לכך שפרשת רוצחים נאמרה בלשון עזה ("וידבר") - נחלקו רבי יהודה וחכמים אם זה בגלל שלא הפרישם מיד לאחר שחלקו את הארץ עד שנאמר לו מפי הקב"ה או בגלל שזו מצוה הכתובה בתורה. * "וַיִּכְתֹּב יְהוֹשֻׁעַ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּסֵפֶר תּוֹרַת אֱלֹהִים" - נחלקו רבי יהודה ורבי נחמיה אם הכוונה היא לשמונה פסוקים אחרונים שבתורה או הכוונה היא לערי מקלט. * ספר תורה שתפרו בפשתן - נחלקו רבי יהודה ורבי מאיר אם כשר או פסול. * המשנה מבארת מתי חוזר הרוצח בשגגה מעיר המקלט לביתו, והגמרא מביאה את המקור לכך. * קללת חכם אפילו בחנם היא באה. * קללת חכם אפילו על תנאי היא באה. דף יא עמוד ב * נידוי על תנאי צריך הפרה. * כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר עצמותיו של יהודה היו מגולגלות בארון עד שעמד משה וביקש עליו רחמים. * נגמר דינו של רוצח בשגגה ומת הכהן הגדול (לפני שגלה הרוצח לעיר מקלט) - אינו גולה לעיר מקלט (והגמרא מבארת את המקור לכך). * אם עד שלא נגמר דינו של הרוצח בשגגה מת הכהן הגדול ומינו אחר תחתיו ולאחר מכן נגמר דינו - חוזר במיתתו של שני (והגמרא מבארת את המקור לכך). * נגמר דינו של רוצח בשגגה ומת - מוליכים את עצמותיו לעיר המקלט. * מת הרוצח בשגגה (שגלה לעיר מקלט) ואחר כך מת הכהן הגדול - מוליכים עצמותיו של הרוצח על קברי אבותיו. * נגמר דינו של הרוצח בשגגה ונעשה הכהן הגדול בן גרושה או בן חלוצה - נחלקו האמוראים אם דינו כמו רוצח שנגמר דינו ומת הכהן הגדול (שאינו גולה) או דינו כמו רוצח שנגמר דינו בלא כהן גדול (גולה לעיר מקלט ואינו חוזר משם לעולם).
דף יב עמוד א * המזבח קולט את הרוצח שעולה על גגו של מזבח (ולא את מי שרק תופס בקרנותיו של המזבח), ורק מזבח שבבית המקדש קולט, ולפי אביי אינו קולט אלא רק לכהן העומד שם ועבודה בידו (ובכל הדברים הללו טעה יואב). * ערי מקלט לא ניתנו ללויים הדרים בהם לקבורה. * הרוצח בשגגה אינו רשאי לדור בתחום של עיר המקלט, ואפילו לא במחילות שתחת קרקע התחום. * רוצח שיצא מעיר מקלט - רבי יוסי הגלילי: מצוה ביד גואל הדם להרוג אותו, רבי עקיבא: רשות, רבי אליעזר: אסור לו להרוג אותו ואם הרגו חייב מיתה. (והגמרא מביאה את טעמי המחלוקת). * רוצח שיצא בשוגג מעיר מקלט - נחלקו התנאים אם רשאי גואל הדם להורגו. * אין אדם רשאי להכות את אביו אף באופן שיש מצוה בהכאה זו. דף יב עמוד ב * הגמרא (מסוף העמוד הקודם) דנה בדעת חכמים ובדעת רבי יהודה האם הולכים "לפי הנוף" או "לפי העיקר" בנוגע למעשר שני ובנוגע לערי מקלט. * משה נתבשר שעוד בחייו יזכה למצוה זו של הבדלת שלוש ערי מקלט. * בן לוי הדר בעיר מקלט, שהרג אדם בשגגה, גולה לעיר מקלט אחרת, אך אם גלה באותה העיר משכונה לשכונה זה גם בסדר.
דף יג עמוד א * בשש ערי המקלט - הרוצח בשגגה שגלה לעיר מקלט לא היה משלם על שכירות בית, אך בארבעים ושתים ערי הלווים - נחלקו התנאים אם היו משלמים שכירות או לא. * עבד עברי שנשתחרר, וכן רוצח בשגגה ששב מעיר המקלט לאחר מות הכהן הגדול - נחלקו רבי יהודה ורבי מאיר אם היה חוזר לשררה שהיה בה קודם לכן. * המשנה הראשונה בפרק שלישי, המתחיל בעמוד זה, מונה רשימה של עבירות שלוקים עליהן (ומבאר רש"י שהתנא מנה רשימה חלקית בלבד - של עבירות שיש בהן חידוש או טעם אחר). דף יג עמוד ב * לדעת רבי ישמעאל: אחד חייבי כריתות ואחד חייבי מיתות בית דין ישנן בכלל מלקות ארבעים, לדעת רבי עקיבא (וכך דעת המשנה): רק חייבי כריתות ישנן בכלל מלקות ארבעים, אך לא חייבי מיתות בית דין, לדעת רבי יצחק: גם על חייבי כריתות לא לוקים. * לאורך כל העמוד הגמרא מבררת את דעתם וטעמיהם של רבי ישמעאל ורבי עקיבא. * כל מקום שנאמר 'השמר' 'פן' ו'אל' - אינו אלא לא תעשה.
דף יד עמוד א * הגמרא מבררת לאורך כל העמוד את טעמו של רבי יצחק (הסובר שגם על חייבי כריתות לא לוקים) ואת טעמם של חכמים החולקים עליו. * מהפסוק "וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ" לומדים לגבי איסורי עריות שאם עשאם כולם בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת קרבן. * הבא על אחותו שהיא אחות אביו שהיא אחות אמו (ומציאות כזו אפשרית במקרה של "רשיעא בר רשיעא") - חייב על כל איסור ואיסור בפני עצמו. דף יד עמוד ב * כל מקום שאתה מוצא שני לאוין וכרת אחד חלוקין הן לקרבן. * נחלקו האמוראים מהיכן לומדים אזהרה לטמא שאכל את הקודש - לדעת ריש לקיש (והגמרא מביאה ברייתא כמותו): מהפסוק "בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע", לדעת רבי יוחנן: מגזירה שוה מדין הבא אל המקדש טמא. * טמא שנגע בקודש - לדעת ריש לקיש לוקה, ולדעת רבי יוחנן לא לוקה. * טמא שאכל בשר קודש לפני זריקת דמים - לדעת ריש לקיש לוקה, ולדעת רבי יוחנן לא לוקה.
דף טו עמוד א * הגמרא דנה בחידושו של רבי יוחנן (המובא בסוף העמוד הקודם) ש"כל לא תעשה שקדמו עשה (=שניתן לקיים את העשה קודם שעובר על הלאו) - לוקין עליו". * אונס שנשא את האנוסה כפי שציותה התורה ואחר כך גירש אותה - אם הוא ישראל עליו להחזיר אותה ואינו לוקה על כך שגירשה, ואם הוא כהן הרי הוא לוקה על כך שגירשה ואינו יכול להחזירה. דף טו עמוד ב * לדעת רבי יוחנן חיוב המלקות בלאו הניתק לעשה תלוי בביטול העשה, ולדעת ריש לקיש תלוי באם אינו מקיים העשה. * הגמרא מבארת ששורש מחלוקתם הוא האם "התראת ספק שמה התראה" או לא (רבי יוחנן סובר שכן וריש לקיש חולק) * הנשבע שיאכל ככר זה היום ועבר היום ולא אכלה - לדעת רבי יוחנן וריש לקיש אינו לוקה (והטעם מבואר בעמוד הבא - לדעת רבי יוחנן: כי זהו לאו שאין בו מעשה, ולדעת ריש לקיש: כי ההתראה היתה התראת ספק).
