דף כ עמוד א * לדעת רבי יוסי: מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמי. * לדעת רבה: אם נכנס מעשר שני לירושלים - חייבים מעתה מהתורה על אכילתו בגבולין, ומדרבנן אסור להוציאו מירושלים ולפדותו. * המשנה מונה חייבי מלקויות נוספים: הקורח קרחה בראשו על המת, המקיף פאת ראשו, המשחית פאת זקנו, והשורט שריטה אחת על המת. * הגמרא מביאה ברייתא לבאר את מקור דין הקורח קרחה על המת. * בברייתא נאמר שאם קרח ארבע או חמש קריחות חייב על כל קרחה וקרחה, והגמרא מבררת באיזה מקרה מדובר. דף כ עמוד ב * נחלקו הדעות מהו השיעור שצריך לקרוח כדי ללקות מחמת איסור קרחה: כדי שיראה בשר מראשו ללא שיער / כגודל גריס / כשתי שערות / בגודל של עדשה. * נחלקו התנאים מהו שיעור נטילת שיער בשבת כדי להתחייב משום גוזז - לדעת חכמים: שתי שערות, לדעת רבי אליעזר: שערה אחת. * אסור לאיש ללקט שערות לבנות מתוך שחורות, משום שנאמר: "לֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה". * בברייתא נאמר ש"אחד המקיף ואחד הניקף לוקה" - והגמרא מקשה מדוע הניקף לוקה והרי לא עשה דבר, ומביאה שלושה תירוצים. * לדעת ת"ק (בברייתא): המשרט חמש שריטות על מת אחד - חייב על כל אחת ואחת, ורבי יוסי מוסיף: המשרט שריטה אחת על ה' מתים - חייב על כל אחת ואחת.
דף כא עמוד א * לדעת שמואל (וכך דעת רבי יוסי): המשרט בשרו על המת בכלי - חייב. * לפי הברייתא שנשנתה לפני רבי יוחנן: השורט בבשרו על מת (מחמת צערו) - חייב מלקות בין אם עושה זאת ביד ובין אם עושה זאת בכלי, אך השורט בבשרו על עבודת כוכבים (כדי לעובדה) - חייב מיתה רק אם עושה זאת בכלי. * בברייתא מבואר המקור לדין המשנה (שבדף הקודם) שאינו חייב על השחתת זקן עד שיטלנו בתער. * הכותב כתובת קעקע - חייב מלקות רק אם כותב שם עבודת כוכבים (וכל כתיבה אחרת אסורה אך אינו חייב מלקות). * לדעת רב מלכיא בשם רב אדא בר אהבה (ולפי רב פפא בפירוש השני בריב"ן זו דעת רב מלכיו): אסור לו לאדם שיתן אפר מקלה על גבי מכתו מפני שנראית ככתובת קעקע, ורב אשי חולק. דף כא עמוד ב * במשנה (בעמוד א) נאמר ש"היה לבוש בכלאים כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תלבש אל תלבש והוא פושט ולובש חייב על כל אחת ואחת", וסובר רב אשי שאפילו לא שהה אלא כדי לפשוט וללבוש חייב. * רבי ינאי אמר ש"בחבורה נמנו וגמרו: החופה בכלאים (=המכסה בעפר זרעים של חיטה ושעורה המונחים יחד בקרקע) - לוקה" (על דין זה רבי יוחנן מביא הוכחה ממשנתנו אך ריש לקיש חולק על הוכחה זו). * לדעת רבי עקיבא: המקיים כלאים - לוקה. * לדעת רבא: "יש חילוק מלאכות בשבת ואין חילוק מלאכות ביום טוב".
דף כב עמוד א * במשנה בדף כא עמוד ב מובא שיש מקרה בו "יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין" - והגמרא מקשה מדוע המשנה לא מנתה לאוין נוספים שיכולים להתווסף בחרישה זו (כגון: הזורע בנחל איתן, המוחק את השם בהליכתו, הקוצץ את בהרתו, ועוד). (ומבאר תוס' שצריך לתרץ ש"תנא ושייר"). * לדעת רבי הושעיא: המרביע שור פסולי המוקדשים - לוקה שנים, לדעת רבי יצחק: המנהיג בשור פסולי המוקדשים - לוקה. דף כב עמוד ב * רבא אמר: כמה טיפשים הם האנשים שעומדים מפני ספר תורה ולא עומדים מפני אדם גדול בתורה, שהרי בתורה כתוב שהחייב מלקות לוקה 40 ("ארבעים יכנו"), ובאו חכמים ודרשו שהכוונה היא שלוקה 39. * הגמרא מבארת את המקור לדעת ת"ק שלוקים 39 מלקות ואת המקור לדעת רבי יהודה הסובר שלוקים 40 מלקות. * עבר עבירה שיש בה שני לאוין - אם אמדו אותו אומד אחד לשני הלאוין, והאומד היה 42 מלקות ומעלה, לוקה ופטור מללקות עוד. * המשנה בסוף העמוד מתארת את סדר ואופן הלקאת החייב מלקות.
דף כג עמוד א * יבמה שנפלה לפני מוכה שחין - אין מונעים ממנה לסרב ליבום. * המבזה את המועדים - כאילו עובד עכו"ם. * כל המספר לשון הרע וכל המקבל לשון הרע וכל המעיד עדות שקר - ראוי להשליכו לכלבים. * הגמרא מביאה את המקור והטעם לכך שהיו מלקים ברצועה של עגל וששתי רצועות של חמור עולות ויורדות בה. * לדעת ת"ק: אין מעמידין חזנין (שמשים המכים את החייבים ללקות) אלא חסירי כח ויתירי מדע, לדעת רבי יהודה: אפילו חסירי מדע ויתירי כח. * אין מזרזין אלא למזורז. * כפתוהו כדי ללקות אך הצליח להשתחרר ורץ מבית דין - פטור. דף כג עמוד ב * רבי יוחנן סובר שחכמים חולקים על רבי חנניה בן גמליאל הסובר שכל חייבי כריתות שלקו נפטרו ידי כריתתם. * רב פוסק כרבי חנניה בן גמליאל. * שלשה דברים עשו בית דין של מטה והסכימו בית דין של מעלה על ידם: מקרא מגילה, ושאילת שלום בשם, והבאת מעשר למקדש כדי שיטלו ממנו אף הכהנים. * בג' מקומות הופיע רוח הקודש: בבית דינו של שם, ובבית דינו של שמואל הרמתי, ובבית דינו של שלמה. * 613 מצוות נאמרו לו למשה: 365 לאוין כמנין ימות החמה (שבכל יום מזהירים עליו שלא לעבור), ו-248 עשה כנגד איבריו של אדם (שכל אבר ואבר אומר לו עשה מצוה).
דף כד עמוד א * 613 מצות נאמרו לו למשה, בא דוד והעמידן על 11, בא ישעיהו והעמידן על 6, בא מיכה והעמידן על 3, חזר ישעיהו והעמידן על 2, בא חבקוק והעמידן על 1. * ארבע גזירות גזר משה רבינו על ישראל, באו ארבעה נביאים וביטלום. * הגמרא מביאה שני מעשים בענין החורבן. דף כד עמוד ב * כשהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים התחילו הם (רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע) בוכים ורבי עקיבא מצחק, והסביר רבי עקיבא: תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, באוריה כתיב "לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ", בזכריה כתיב "עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָ͏ִם", עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת, בלשון הזה אמרו לו: עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו. הדרן עלך מסכת מכות
