דף יא עמוד א
* פרשת רוצחים נאמרה בלשון עזה ("וידבר") - נחלקו רבי יהודה וחכמים אם זה בגלל שלא הפרישם מיד לאחר שחלקו את הארץ עד שנאמר לו מפי הקב"ה או בגלל שזו מצוה הכתובה בתורה.
* "ויכתוב יהושע את הדברים האלה בספר תורת אלהים" - נחלקו ר' יהודה ור' נחמיה אם הכוונה היא ל-8 פסוקים אחרונים שבתורה או הכוונה לערי מקלט.
* ספר תורה שתפרו בפשתן - נחלקו רבי יהודה ורבי מאיר אם כשר או פסול.
* המשנה מבארת מתי חוזר הרוצח בשגגה מעיר המקלט לביתו, ובגמרא מובא המקור לכך.
* קללת חכם אפי' בחנם היא באה.
* קללת חכם אפילו על תנאי היא באה.

דף יא עמוד ב
* נידוי על תנאי צריך הפרה.
* כל אותן מ' שנה שהיו ישראל במדבר עצמותיו של יהודה היו מגולגלין בארון עד שעמד משה ובקש עליו רחמים.
* נגמר דינו של רוצח בשגגה ומת - מוליכין את עצמותיו לעיר המקלט.
* מת הרוצח בשגגה (שגלה לעיר מקלט) קודם שמת כהן גדול - מוליכין עצמותיו על קברי אבותיו.
* נגמר דינו של הרוצח בשגגה ונעשה הכהן הגדול בן גרושה או בן חלוצה - נחלקו האמוראים אם דינו כמו רוצח שנגמר דינו ומת הכהן הגדול (שאינו גולה) או דינו כמו רוצח שנגמר דינו בלא כהן גדול (ואינו חוזר לעולם).

דף יב עמוד א
* המזבח קולט כעיר מקלט את מי הרוצח בשגגה שעולה על גגו של מזבח, ורק מזבח שבבית המקדש קולט, ולפי אביי אינו קולט אלא לכהן העומד שם ועבודה בידו (ובכל הדברים הללו טעה יואב).
* ערי מקלט לא נתנו ללויים הדרים בהם לקבורה.
* הרוצח בשגגה אינו רשאי לדור בתחום של עיר המקלט, ואפילו לא במחילות שתחת קרקע התחום.
* רוצח שיצא מעיר מקלט - רבי יוסי הגלילי: מצוה ביד גואל הדם להרוג אותו, רבי עקיבא: רשות, רבי אליעזר: אסור לו להרוג אותו, ואם הרגו חייב מיתה.
* רוצח שיצא בשוגג מעיר מקלט - נחלקו התנאים אם רשאי גואל הדם להורגו.
* אין אדם רשאי להכות את אביו אף באופן שיש מצוה בהכאה זו.

דף יב עמוד ב
* הסוגיה דנה בדעת חכמים ובדעת רבי יהודה האם הולכים "לפי הנוף" או "לפי העיקר" בנוגע למעשר שני ובנוגע לעיר מקלט.
* משה נתבשר שעוד בחייו יזכה למצוה זו של הבדלת 3 ערי מקלט.
* בן לוי הדר בעיר מקלט, שהרג אדם בשגגה, גולה לעיר מקלט אחרת, אך אם גלה באותה העיר משכונה לשכונה זה גם בסדר.

דף יג עמוד א
* ב-6 ערי המקלט - הרוצח בשגגה שגלה לעיר מקלט לא היה משלם על שכירות בית, אך ב-42 ערי הלוים - נחלקו התנאים אם היו משלמים שכירות או לא.
* עבד עברי שנשתחרר, וכן רוצח בשגגה ששב מעיר המקלט לאחר מות הכהן הגדול - נחלקו רבי יהודה ורבי מאיר אם היה חוזר לשררה שהיה בה קודם לכן.
* המשנה הראשונה בפרק שלישי, המתחיל בעמוד זה, מונה רשימה של עבירות שלוקין עליהן (ומבאר רש"י שהתנא מנה רשימה חלקית בלבד - של עבירות שיש בהן חידוש או טעם אחר).

דף יג עמוד ב
* לדעת רבי ישמעאל: אחד חייבי כריתות ואחד חייבי מיתות בית דין ישנן בכלל מלקות ארבעים, לדעת רבי עקיבא (וכך דעת המשנה): רק חייבי כריתות ישנן בכלל מלקות ארבעים, אך לא חייבי מיתות בית דין, לדעת רבי יצחק: גם על חייבי כריתות לא לוקים.
* לאורך כל העמוד הגמרא מבררת את טעמיהם של רבי ישמעאל ורבי עקיבא.

דף יד עמוד א
* הגמרא מבררת לאורך כל העמוד את טעמו של רבי יצחק (הסובר שגם על חייבי כריתות לא לוקים) ואת טעמם של חכמים החולקים עליו.
* מהפסוק "ואל אשה בנדת טומאתה" לומדים שכל איסורי עריות מחולקים הם, ואם עשאן כולם בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת קרבן.
* הבא על אחותו שהיא אחות אביו שהיא אחות אמו (ומציאות כזו אפשרית במקרה של "רשיעא בר רשיעא") - חייב על כל איסור ואיסור בפני עצמו.

דף יד עמוד ב
* נחלקו האמוראים מהיכן לומדים אזהרה לטמא שאכל את הקודש - לדעת ריש לקיש (והגמרא מביאה ברייתא כמותו): מהפסוק "בכל קדש לא תגע", לדעת רבי יוחנן: מגזירה שוה מדין הבא אל המקדש טמא.
* טמא שנגע בקודש - לדעת ריש לקיש לוקה, ולדעת רבי יוחנן לא לוקה.
* טמא שאכל בשר קודש לפני זריקת דמים - לדעת ריש לקיש לוקה, ולדעת רבי יוחנן לא לוקה.

דף טו עמוד א
* הגמרא דנה בחידושו של רבי יוחנן (המובא בסוף העמוד הקודם) ש"כל לא תעשה שקדמו עשה (=ששייך לקיים את העשה קודם שעובר על הלאו) - לוקין עליו".
* אונס שנשא את האנוסה כפי שציותה התורה ואח"כ גירש אותה - אם הוא ישראל עליו להחזיר אותה ואינו לוקה על כך שגירשה, ואם הוא כהן הרי הוא לוקה על כך שגירשה ואינו יכול להחזירה.

דף טו עמוד ב
* לדעת רבי יוחנן חיוב המלקות בלאו הניתק לעשה תלוי בביטול העשה, ולדעת ריש לקיש תלוי באם אינו מקיים העשה.
* הגמרא מבארת ששורש מחלוקתם הוא האם "התראת ספק שמה התראה" או לא (רבי יוחנן סובר שכן וריש לקיש חולק)
* הנשבע שיאכל ככר זה היום ועבר היום ולא אכלה - לדעת רבי יוחנן וריש לקיש אינו לוקה (והטעם מבואר בעמוד הבא - לדעת רבי יוחנן: כי זהו לאו שאין בו מעשה, ולדעת ריש לקיש: כי ההתראה היתה התראת ספק).

דף טז עמוד א
* התנא של הברייתא של 'נותר' סובר בדעת רבי יהודה שהתראת ספק שמה התראה, והתנא של הברייתא של 'מכה אביו' סובר בדעת רבי יהודה שהתראת ספק אין שמה התראה, וכך סובר ריש לקיש.
* רבי יהודה סובר שלאו שאין בו מעשה לוקים עליו, ורבי יוסי הגלילי רבו סובר שאין לוקים עליו וכך סובר רבי יוחנן.
* במשנה בחולין נאמר "זה הכלל: כל מצות לא תעשה שיש בה קום עשה אין חייבין עליה", ורבי יוחנן אמר שכלל זה אמור רק בנוגע ללאו של לוקח אם על הבנים ועוד לאו נוסף, והגמרא מבררת מהו הלאו הנוסף.

דף טז עמוד ב
* המדיר 'על דעת רבים' אין לו הפרה אם רוצה להפר לדבר הרשות, אבל אם רוצה להפר לדבר מצוה יש לו הפרה.
* בגמרא מבואר חיוב מלקות בשרצים שונים, לדוגמא: אכל נמלה - לוקה חמש (2 משום שרץ סתם, ו-3 משום שרץ השורץ על הארץ).
* המשהה את נקביו - עובר משום "לא תשקצו את נפשותיכם".
* לדעת רב (וכך סובר רבי יוסי): אכל טבל של מעשר עני - לוקה.

דף יז עמוד א
* נחלקו האמוראים (בדעת ריש לקיש) אם רבי שמעון סובר שלוקים באיסור טבל אפילו על קמח כל שהוא או רק על חטה שלימה (אף שאין בה כזית).
* לדעת רבי עקיבא ורבי שמעון (וזו הדעה המובאת במשנה): כהן האוכל בכורים לפני שהבעלים קיים את מצוות קריאת פרשת "ארמי אובד אבי" - לוקה, אך לדעת חכמים: אינו לוקה (ולוקה רק אם אכל את הביכורים לפני הנחתם לפני המזבח).
* הגמרא מביאה ברייתא שבה מובאת דעתו של רבי שמעון הנ"ל, ובברייתא זו מובאות כמה דרשות של רבי שמעון מהפסוק "לא תוכל לאכול בשעריך וכו'",

דף יז עמוד ב
* רבא שיבח את דרשותיו של רבי שמעון (למרות שניתן לפרוך את דרשותיו, כפי שהגמרא מבארת באריכות), ואמר שאשה המתפללת לה' על בן, תתפלל שיהא תלמיד חכם כמו רבי שמעון.
* אפילו מי שסובר ש"עונשין מן הדין", הרי שהוא מודה ש"אין מזהירין מן הדין".

דף יח עמוד א
* לדעת רבא: זר שאכל מן העולה לפני זריקה חוץ לחומה - לשיטת רבי שמעון לוקה חמש.
* הגמרא מקשה ומבררת מדוע לדעת רבא בשם רבי שמעון אינו לוקה משום לאוים נוספים שקיימים לכאורה במקרה הנ"ל.

דף יח עמוד ב
* למסקנה, כהן שאכל מחטאת ואשם לפני זריקה אינו לוקה (כי לאו הבא מכלל עשה אינו לאו אלא עשה).
* זר שאכל מחטאת ואשם לפני זריקה פטור.
* לדעת ר' אלעזר בשם ר' הושעיא: בכורים - 'הנחה' מעכבת בהן, 'קריאה' אין מעכבת בהן.
* רבי שמעון וחכמים נחלקו אם 'קריאה' מעכבת בביכורים, ורבי יהודה וחכמים נחלקו אם 'הנחה' מעכבת בהן.

דף יט עמוד א
* לדעת ר' יצחק (וכך דעת רבי אליעזר): מאימתי חייב מיתה זר האוכל ביכורים? משיראו פני הבית (רש"י: משיכנסו לעזרה).
* לדעת רב ששת: 'הנחה' מעכבת בביכורים (וקודם הנחה בעזרה אסור לכהן לאוכלם) אך לא 'קריאה'.
* רבי ישמעאל סובר שבזמן הזה אין להעלות את המעשר שני לירושלים כדי לאכול אותו שם ללא פדיון.
* דבר הלמד בהקש חוזר ומלמד בהקש בחולין אך לא בקדשים.

דף יט עמוד ב
* בתחילת עמוד ב מובא בנוגע לפירוש רש"י: "רבינו גופו טהור ויצאה נשמתו בטהרה לא פירש יותר, מכאן ואילך לשון תלמידו ר' יהודה בר' נתן (חתנו של רש"י)".
* המשנה בדף יז מלמדת שאדם טהור שאוכל מעשר שני טהור מחוץ לירושלים (בלי לפדותו) לוקה, והמשנה בדף יג מלמדת שאדם טמא שאוכל בירושלים מעשר שני טמא לוקה.
* לדעת רבי אליעזר: מעשר שני שנטמא פודין אותו אפילו בירושלים.
* לדעת רב אסי: מעשר שני טהור ניתן לפדותו אפילו אם הוא נמצא במרחק של פסיעה אחת מחוץ לחומה של ירושלים (אך רק אם גם בעליו מחוץ לירושלים).
* מעשר שני חייבים על אכילתו מחוץ לירושלים רק אם נכנס המעשר לירושלים וחזר ויצא מירושלים ואכלו מחוץ לירושלים.

דף כ עמוד א
* לדעת רבה: אם נכנס המעשר לירושלים - חייבים מעתה מהתורה על אכילתו בגבולין, ומדרבנן אסור להוציאו מירושלים ולפדותו.
* המשנה מונה חייבי מלקויות נוספים: הקורח קרחה בראשו על המת, המקיף פאת ראשו, המשחית פאת זקנו, והשורט שריטה אחת על המת.
* הגמרא מביאה ברייתא לבאר את מקור דין הקורח קרחה על המת.

דף כ עמוד ב
* נחלקו הדעות מהו השיעור שצריך לקרוח כדי ללקות מחמת איסור קרחה: כדי שיראה בשר מראשו ללא שיער / כגודל גריס / כשתי שערות / בגודל של עדשה.
* נחלקו התנאים מהו שיעור נטילת שיער בשבת כדי להתחייב משום גוזז - חכמים: שתי שערות, רבי אליעזר: שערה אחת.
* אסור לאיש ללקט שערות לבנות מתוך שחורות, משום שנאמר: "לא ילבש גבר שמלת אשה".
* בברייתא נאמר ש"אחד המקיף ואחד הניקף לוקה" - והגמרא מתקשה מדוע הניקף לוקה והרי לא עשה דבר, ומביאה 3 תירוצים.

דף כא עמוד א
* לפי הברייתא שנשנתה לפני רבי יוחנן: השורט בבשרו מחמת על מת (מחמת צערו) - חייב מלקות בין אם עושה זאת ביד ובין אם עושה זאת בכלי, אך השורט בבשרו על עבודת כוכבים (כדי לעובדה) - חייב מיתה רק אם עושה זאת בכלי.
* הכותב כתובת קעקע - חייב מלקות רק אם כותב שם עבודת כוכבים (וכל כתיבה אחרת אסורה אך אינו חייב מלקות).
* לדעת רב מלכיא בשם רב אדא בר אהבה: אסור לו לאדם שיתן אפר מקלה על גבי מכתו מפני שנראית ככתובת קעקע, ורב אשי חולק.

דף כא עמוד ב
* רבי ינאי אמר ש"בחבורה נמנו וגמרו: החופה בכלאים (=המכסה בעפר זרעים של חיטה ושעורה המונחים יחד בקרקע) - לוקה" (על דין זה רבי יוחנן הביא הוכחה ממשנתנו אך ריש לקיש חולק על הוכחה זו).
* לדעת רבי עקיבא: המקיים כלאים לוקה.
* לדעת רבא: "יש חילוק מלאכות בשבת ואין חילוק מלאכות ביום טוב".

דף כב עמוד א
* במשנה בדף כא עמוד ב מובא שיש מקרה בו "יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין" - והגמרא בסוגייתנו מקשה מדוע המשנה לא מנתה לאוין נוספים שיכולים להתווסף בחרישה זו (כגון: הזורע בנחל איתן, המוחק את השם בהליכתו, הקוצץ את בהרתו, ועוד).
* לדעת רבי הושעיא: המרביע שור פסולי המוקדשים לוקה שנים, לדעת רבי יצחק: המנהיג בשור פסולי המוקדשים לוקה.

דף כב עמוד ב
* רבא אמר: כמה טיפשים הם האנשים שעומדים מפני ספר תורה ולא עומדים מפני אדם גדול בתורה, שהרי בתורה כתוב שהחייב מלקות לוקה 40 ("ארבעים יכנו"), ובאו חכמים ודרשו שהכוונה היא שלוקה 39.
* עבר עבירה שיש בה 2 לאוין - אם אמדו אותו אומד אחד לשני הלאוין, והאומד היה 42 מלקות ומעלה, לוקה ופטור מללקות עוד.
* המשנה בסוף העמוד מתארת את סדר ואופן הלקאת החייב מלקות.