דף עט עמוד א
* לדעת רבי שמעון: אין הרוצח חייב עד שיאמר "לפלוני אני מתכוון" ויהרוג את אותו פלוני, אך לא חייב במקרה בו התכוון להרוג אחד משני אנשים (מי שיזדמן מביניהם) או שהתכוון לגוף שהרג אך לא לאותו אדם (כי חשב שזה אדם אחר).
* חכמים לומדים מהמילים "וְאָרַב לוֹ וְקָם עָלָיו" את 'דין קבוע' (=כל קבוע כמחצה על מחצה דמי).
* נתכוון להרוג את זה והרג את זה - לדעת חכמים: חייב מיתה, לדעת רבי: חייב ממון.

דף עט עמוד ב
* נתכוון להרוג את זה והרג את זה - לדעת תנא דבי חזקיה: פטור ממיתה ומממון.
* כל חייבי מיתות שנתערבו זה בזה נידונין בקלה.
* במשנה נאמר: "רוצח שנתערב באחרים כולן פטורין רבי יהודה אומר כונסין אותן לכיפה" - הגמרא מתקשה מי הם ה"אחרים", ושמואל וריש לקיש (בעמוד זה) ורבא (בעמוד הבא) מתרצים.

דף פ עמוד א
* לדעת רבא, ביאור הרישא של המשנה בעמוד הקודם הוא כך: כשלא הוכר הרוצח לבית דין, כגון שנים שהיו עומדים ויצא חץ מביניהם והרג (ולא ידוע מי זרק את החץ) - שניהם פטורים.
* לדעת רבא, ביאור המשך המשנה בעמוד הקודם הוא כך: שור שהרג אדם ונגמר דינו להיסקל שנתערב בשוורים אחרים שלא הרגו אנשים - סוקלים את כולם, ולדעת רבי יהודה כונסים אותם לכיפה והם מתים שם ברעב.
* לדעת רבא: ולד הבהמה הנוגחת שהרגה אדם או ולד הבהמה שנרבעה על ידי אדם - אסור בהקרבה למזבח.

דף פ עמוד ב
* לדעת רבי ירמיה לא ניתן לדייק מהמשנה שמותרה לדבר חמור נחשב מותרה לדבר קל.
* ת"ק ורבי יהודה נחלקו האם צריך להתרות (בכל חייבי מיתות שבתורה חוץ מהמסית) באיזו מיתה הוא נהרג או שמספיק שיתרו בו שחייב מיתה סתם.
* לדעת רב יחזקאל יש לגרוס בדברי המשנה (שבדף הקודם) "הנשרפין בנסקלין" (הפוך מהגרסה שלפנינו), ורב יהודה בנו חולק על כך.

דף פא עמוד א
* אם היה אביו עובר על דברי תורה - לא יעיר לו על כך במפורש אלא רק ברמיזה.
* עבר עבירה קלה (=עבירה שחייבים עליה מיתה קלה) ונגמר דינו על עבירה קלה, וחזר ועבר עבירה חמורה (=עבירה שחייבים עליה מיתה חמורה יותר) - נידון בחמורה, והגמרא מביאה את המקור לדין זה.
* עבר עבירה שנתחייב עליה שתי מיתות – לדעת ת"ק: נידון בחמורה, לדעת רבי יוסי: נידון בזיקה הראשונה שבאה עליו (והגמרא מביאה ברייתא המדגימה ומבארת את שיטתו).

דף פא עמוד ב
* מי שלקה פעמיים מלקות הבאות כעונש על עבירה שיש בה חיוב כרת - כשיעבור פעם שלישית את אותה עבירה אין מלקים אותו אלא בית דין מכניסים אותו לכיפה (מקום בגובה קומתו בלבד) ונותנים לו לחם צר ומים לחץ עד שיצטמצמו מעיו ואחר כך מאכילים אותו שעורים עד שכריסו מתבקעת.
* ההורג נפש שלא בעדים מכניסים אותו לכיפה וכו' - בגמרא מובאים שלושה תירוצים לבאר כיצד יודעים שהרג.
* הגונב כלי שרת שהיה במקדש והמקלל בקוסם והבועל ארמית - קנאים פוגעים בו.

דף פב עמוד א
* הבועל ארמית ולא פגעו בו קנאים - עונשו הוא: "יַכְרֵת ה' לָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂנָּה עֵר וְעֹנֶה מֵאָהֳלֵי יַעֲקֹב וּמַגִּישׁ מִנְחָה לַה' צְבָאוֹת".
* כל הבא על הכותית (הגויה) - כאילו מתחתן בעבודת כוכבים.
* כתוב על גולגולתו של יהויקים "זאת ועוד אחרת".
* בית דינו של חשמונאי גזרו שהבא על הכותית חייב משום: נדה, שפחה, גויה, אשת איש/זונה.
* הבא להימלך בבית דין בשעת מעשה אם להרוג את פלוני שבועל גויה - אין מורים לו שיהרגנו.
* "וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר" – הגמרא מביאה שלושה פירושים מה הוא ראה.
* "קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא".
* כל מקום שיש חילול השם - אין חולקים כבוד לרב.
* אין נכנסים בכלי זיין לבית המדרש.

דף פב עמוד ב
* רבי יוחנן מפרט שישה ניסים שנעשו לפנחס כאשר הרג את זמרי וכזבי.
* "וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל" - אמר רבי אלעזר: "ויתפלל" לא נאמר, אלא "ויפלל", מלמד כביכול שעשה פלילות עם קונו.
* חמישה שמות יש לו: זמרי, ובן סלוא, ושאול, ובן הכנענית, ושלומיאל בן צורי שדי.
* כהן שעבד במקדש כשהוא טמא - לדעת רב ששת: אינו חייב מיתה בידי שמים.

דף פג עמוד א
* הגמרא (מסוף העמוד הקודם) מקשה משתי ברייתות על דעתו של רב ששת הסובר שכהן שעבד במקדש כשהוא טמא אינו חייב מיתה בידי שמים (והקושיה השנייה נשארת ב"תיובתא").
* הגמרא מביאה ברייתא ובה רשימה של עבירות שחייבים עליהם מיתה או רק אזהרה.
* הגמרא מביאה את המקורות לדברי הברייתא שאמרה שהאוכל את הטבל וכן כהן טמא שאכל תרומה טהורה דינם במיתה.
* כהן טמא שאכל תרומה טמאה - אינו במיתה.

דף פג עמוד ב
* הגמרא מביאה את המקורות לדברי המשך הברייתא שאמרה שזר שאכל את התרומה, וזר ששימש (=שעבד במקדש), וכהן טמא ששימש, וכהן טבול יום ששימש, וכהן מחוסר בגדים ששימש, וכהן מחוסר כפרה ששימש, וכהן שלא רחץ ידים ורגלים ששימש, וכהנים שתויי יין ששימשו, וכהנים פרועי ראש ששימשו - דינם במיתה.
* רב חולק על הברייתא ("רב תנא הוא ופליג") וסובר שזר שאכל את התרומה לוקה (ולא במיתה כדברי הברייתא).

דף פד עמוד א
* הגמרא מביאה את המקורות לכך שאסור לכהן שהוא ערל או אונן או יושב לעבוד במקדש.
* כל דבר הבא מן הכלל (=דבר הנלמד באמצעות דיוק מתוך הכתוב) - אין דנים אותו בגזרה שווה.
* הגמרא מביאה את המקורות למחלוקות רבי וחכמים בדין בעל מום שעבד במקדש ובדין מי שנהנה במזיד מהקדש שיש בו מעילה (נחלקו אם דינו במיתה או אינו אלא באזהרה).
* זר ששימש במקדש - נחלקו הדעות אם דינו במיתה בידי שמים או בסקילה או בחנק. (והגמרא מבררת את טעמיהם).

דף פד עמוד ב
* פרק עשירי, המתחיל בעמוד זה, עוסק בחייבי מיתת חנק.
* מכה אביו/אימו דינו בחנק, ואפילו אם לא הרג אותם אלא רק אם עשה בהם פצע. (והגמרא מביאה את המקורות לכך).
* גם ההורג קטן חייב מיתה, אך ההורג נפלים או עובר שנולד בחודש השמיני (שאינו יכול לחיות), אינו חייב מיתה.
* מותר לבן להקיז דם לאביו.

דף פה עמוד א
* לדעת רב ששת: בן יכול להיות שליח בית דין להלקות או לנדות את אביו, והגמרא מקשה ודנה בדבריו.
* לדעת רב ששת: המבייש את חברו כשהוא ישן ומת בתוך שנתו - חייב המבייש לשלם לבניו.

דף פה עמוד ב
* למסקנת הגמרא: הבן לא יכול להיות שליח בית דין להלקות או לנדות את אביו (בניגוד לרב ששת), חוץ ממקרה בו אביו מסית לעבוד עבודה זרה.
* הגמרא מבררת את המקור לכך שאם קילל את אביו/אימו לאחר מיתתם חייב (בניגוד למכה אביו/אימו שחייב רק בחייהם).
* גם בת או טומטום או אנדרוגינוס שקיללו את אביהם/אימם חייבים מיתה.
* ישנה מחלוקת תנאים אם מקישים הכאה לקללה.
* הגונב נפש מישראל - לדעת ת"ק: אינו חייב עד שיכניסנו לרשותו וישתמש בו (אפילו שימוש כל שהוא), לדעת רבי יהודה: עד שיכניסנו לרשותו וישתמש בו שימוש בשווי שווה פרוטה.
* אישה (ולא רק איש) שגנבה איש או אישה - חייבת מיתה על הגניבה.
* הגונב איש או אישה או גר או עבד משוחרר או קטן - חייב מיתה על גניבתם, והגונב את העבדים - פטור.

דף פו עמוד א
* הגונב נפש ומכרו לקרובי הנגנב - פטור לדעת רבי שמעון.
* סתם משנה - רבי מאיר, סתם תוספתא - רבי נחמיה, סתם ספרא - רבי יהודה, סתם ספרי - רבי שמעון, וכולהו אליבא דרבי עקיבא.
* לדעת חכמים: הגונב את מי שמצוי אצלו תמיד (כמו מלמדי תינוקות שגנבו אחד מתלמידיהם ומכרוהו) - פטור ממיתה.
* הגמרא מבררת את המקורות למחלוקת רבי יהודה וחכמים שנחלקו אם הגונב את מי שחציו עבד וחציו בן חורין חייב או פטור.
* "לֹא תִּגְנֹב" שבעשרת הדברות הכוונה לגונב נפשות, ו"לֹא תִּגְנֹבוּ" שבפרשת קדושים הכוונה לגונב ממון (ודברים אלו נדרשו באמצעות המידה "דבר הלמד מעניינו").

דף פו עמוד ב
* לדעת רב פפא: אם באו עדי מכירה לאחר עדי הגניבה, ונגמר דינו של הנידון ליהרג, ואחר כך הוזמו שתי הכתות - עדי המכירה נהרגים, ונחלקו חזקיה ורבי יוחנן אם עדי הגניבה נהרגים.
* כת עדים שהעידה על גניבה ראשונה של בן סורר ומורה, וכת עדים שהעידה על גניבה שניה, והוזמו - עדים הראשונים לא נהרגים, והעדים השניים כן נהרגים.
* המשנה בסוף העמוד עוסקת בדיני זקן ממרא.

דף פז עמוד א
* הברייתא דורשת את הפסוק האמור בזקן ממרא, ומפרטת הלכות רבות אשר החולק עליהם נעשה זקן ממרא.
* בית המקדש גבוה מארץ ישראל, וארץ ישראל גבוהה מכל הארצות.
* זקן ממרא - לדעת רבי מאיר: אינו חייב אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, לדעת רבי יהודה: על דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים, לדעת רבי שמעון: אפילו דקדוק אחד מדקדוקי סופרים.
* החל מסוף עמוד זה (ולמשך דף שלם) - הגמרא מבארת כיצד הברייתא שבתחילת העמוד מסתדרת לשיטת רבי מאיר.

דף פז עמוד ב
* התנאים נחלקו אם דם ירוק נחשב לדם נדה.
* האמוראים נחלקו אם הדם שרואה אישה ב"ימי טוהר" נובע מאותו מקור של הדם הטמא ("מעיין אחד הוא") או ממקור אחר ("שני מעיינות הם").
* לדעת שמואל: שנים שדנו דיניהם דין אלא שנקראים בית דין חצוף, ולדעת רבי אבהו: לדברי הכל אין דיניהם דין.
* התנאים נחלקו אם דיני מכות בשלושה דיינים או בעשרים ושלושה דיינים.

דף פח עמוד א
* הגמרא ממשיכה לבאר כיצד הברייתא שבתחילת הדף הקודם מסתדרת לשיטת רבי מאיר (הסובר שזקן ממרא אינו חייב אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת).
* המעריך פחות מבן חודש - לדעת רבי מאיר: נותן דמיו, לדעת חכמים: לא אמר כלום.
* סתם חרמים - לדעת רבי יהודה בן בתירה: לבדק הבית, לדעת חכמים: לכהן.
* לדעת רב כהנא: זקן ממרא אינו נהרג אלא רק במקרה בו הוא אומר "כך הוא בעיני" והם אומרים מפי השמועה (=חולק מדעתו על קבלת הסנהדרין), ורבי אלעזר חולק וסובר שאפילו הוא אומר מפי השמועה והם אומרים "כך הוא בעינינו" נהרג, כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל.

דף פח עמוד ב
* לדעת זעירא: בעל שמחל על קינויו - קינויו מחול, בן סורר ומורה שרצו אביו ואימו למחול לו - מוחלים לו, זקן ממרא שרצו בית דינו למחול לו - מוחלים לו, אך החברים (מהדרום) של רבי יאשיה חלקו על הדין האחרון.
* מתחילה לא היו מרבין מחלוקת בישראל, משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן רבו מחלוקת בישראל ונעשית תורה כשתי תורות.
* איזהו בן העולם הבא? - ענוותן, ושפל ברך, מתכופף ונכנס מתכופף ויוצא, ולומד תורה תמיד, ואינו מחזיק טובה לעצמו על כך.
* זקן ממרא אינו חייב עד שיעשה כהוראתו או שיורה לאחרים ויעשו כהוראתו.
* לדעת רבי אושעיא: זקן ממרא אינו חייב אלא על דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע.

דף פט עמוד א
* רבי עקיבא ורבי יהודה נחלקו אם ממיתים את הזקן ממרא ברגל או לאלתר.
* ארבעה צריכים הכרזה: מסית, בן סורר ומורה, זקן ממרא, עדים זוממים.
* המתנבא מה שלא שמע ומה שלא נאמר לו והמתנבא בשם עבודת כוכבים - מיתתם בידי אדם, הכובש את נבואתו והמוותר על דברי נביא ונביא שעבר על דברי עצמו - מיתתם בידי שמים. (והגמרא מביאה את המקורות לכך).
* סיגנון (=דבר מליצות של רוח הקודש) אחד עולה לכמה נביאים, ואין שני נביאים מתנבאים בסיגנון אחד.

דף פט עמוד ב
* הכובש את נבואתו - לוקה.
* "וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱ-לֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם" – לדעת רבי יוסי בן זימרא: אחר דבריו של שטן, לדעת לוי: אחר דבריו של ישמעאל ליצחק.
* כך עונשו של בדאי, שאפילו אמר אמת אין שומעים לו.
* נביא שהדיח, מדיחי עיר הנידחת - לדעת חכמים בסקילה ולדעת רבי שמעון בחנק. (והגמרא מבררת את טעמיהם).

דף צ עמוד א
* רב חסדא ורב המנונא נחלקו לגבי אלו מקרים נחלקו חכמים ורבי שמעון בדין עונשו של נביא שהדיח.
* בכל אם יאמר לך נביא עבור על דברי תורה - שמע לו, חוץ מעבודת כוכבים.
* פרק אחד עשר ("פרק חלק"), המתחיל בעמוד זה, מפרט חוטאים שאין להם חלק לעולם הבא ועניינים נוספים השייכים לחיי העולם הבא וביאת המשיח.
* כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר: "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ נֵצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר".
* האומר אין תחיית המתים מן התורה - אין לו חלק לעולם הבא, כי הוא כפר בתחיית המתים לפיכך לא יהיה לו חלק בתחיית המתים, שכל מידותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה.

דף צ עמוד ב
* קללת חכם אפילו על חנם היא באה.
* לאורך העמוד מובאים מקורות שונים לכך שתחיית המתים מוזכרת (ברמז) בתורה.
* אין נותנים תרומה לכהן עם הארץ, והנותן תרומה לכהן עם הארץ - כאילו נותנה לפני ארי / אף גורם לו מיתה / אף משיאו עוון אשמה.
* כל מי שנאמרה הלכה בשמו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר.
* לדעת רבי ישמעאל: דיברה תורה כלשון בני אדם (ולכן אין לדרוש דבר מהכפילות "הִכָּרֵת תִּכָּרֵת").
* רבי מאיר ענה לקליאופטרא המלכה שהמתים יקומו לתחייה בלבושיהם.