דף עא עמוד א * כל הישן בבית המדרש - תורתו נעשית לו קרעים קרעים. * אינו נעשה בן סורר ומורה - עד שיגנוב משל אביו (שממון אביו מצוי לו לגונבו) ויאכל ברשות אחרים (שאינו מפחד לאכול שם). * לדעת רבי יוסי ברבי יהודה: אינו נעשה בן סורר ומורה - עד שיגנוב משל אביו ומשל אימו (ובגמרא מובאים שני אופנים כיצד יש לאימו כסף). * לדעת רבי יהודה: אם לא היתה אימו שווה לאביו בקול ובמראה ובקומה - אינו נעשה בן סורר ומורה. * בברייתא מובא: "בן סורר ומורה - לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב? דרוש וקבל שכר", אך רבי יונתן אמר: "אני ראיתיו וישבתי על קברו". * בברייתא מובא: "עיר הנידחת - לא היתה ולא עתידה להיות, ולמה נכתבה? דרוש וקבל שכר" (וזה כדעת רבי אליעזר הסובר שכל עיר שיש בה אפילו מזוזה אחת אינה נעשית עיר הנידחת), אך רבי יונתן אמר: "אני ראיתיה וישבתי על תילה". * בברייתא מובא: "בית המנוגע - לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב? דרוש וקבל שכר", אך יש תנאים שסיפרו שראו מקום של בית המנוגע. דף עא עמוד ב * בן סורר ומורה - מתרים בו בפני שנים ומלקים אותו בפני שלושה. * לדעת רבי חנינא: בן נח שקילל את השם ואחר כך נתגייר - פטור. * לדעת תנא דבי מנשה: כל מיתה האמורה לבני נח - אינה אלא חנק. * בן סורר ומורה נידון על שם סופו, ימות זכאי ואל ימות חייב, שמיתתם של רשעים הנאה להם והנאה לעולם, לצדיקים רע להם ורע לעולם. * יין ושינה לרשעים - הנאה להם והנאה לעולם, ולצדיקים - רע להם ורע לעולם. * פיזור לרשעים - הנאה להם והנאה לעולם, ולצדיקים - רע להם ורע לעולם. * כנוס לרשעים - רע להם ורע לעולם, ולצדיקים - הנאה להם והנאה לעולם. * שקט לרשעים - רע להם ורע לעולם, לצדיקים - הנאה להם והנאה לעולם.
דף עב עמוד א * הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה, שסוף מגמר נכסי אביו ומבקש לימודו ואינו מוצא, ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות, אמרה תורה: ימות זכאי ואל ימות חייב. * הבא במחתרת - נידון על שם סופו, והטעם לכך הוא מפני שחזקה שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, והגנב יודע זאת ומתכנן להרוג את בעל הבית אם יקום נגדו, והתורה אמרה אם בא להורגך השכם להורגו. * הבא במחתרת ונטל כלים ויצא - לדעת רב: פטור מלהשיב לו, ורבא טוען שמסתבר שדברי רב אמורים רק אם הכלים נשברו. דף עב עמוד ב * אב הבא על הבן במחתרת - לא הותר דמו מספק (=כשיש ספק אם בא על עסקי נפשות), כי רחמיו מרובים על בנו, ובוודאי לא ירצה האב להרוג את בנו אף אם יעמוד כנגדו להציל את ממונו. * כל הרואה את הבא במחתרת רשאי להורגו, ורשאי להורגו בכל סוג מיתה בה יכול להורגו. * גם גנב הבא דרך גגו חצירו וקרפיפו של בעל הבית - מותר להורגו. * לדעת רב הונא: קטן הרודף (רש"י: את קטן אחר להורגו) - ניתן להציל את הנרדף בנפשו של הקטן הרודף (כי לדעתו רודף אינו צריך התראה).
דף עג עמוד א * במשנה ובברייתא מפורט באלו מקרים ניתן להרוג אדם כדי למנוע ממנו לחטוא ובאלו מקרים לא ניתן. * למסקנת הגמרא המקור לכך שהותר להרוג את ה"רודף אחר חברו להורגו" הוא מ'היקש' מנערה המאורסה. * מהפסוק "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" לומדים שחייב להציל את חברו הנמצא בצרה (לדוגמא: שטובע בנהר) גם כשהדבר כרוך בטרחת שכירת פועלים. דף עג עמוד ב * הגמרא מבררת מה בדיוק לומדים מייתור הפסוק "אֵין לַנַּעֲרָ(ה) חֵטְא מָוֶת" בנוגע לאלו שמצילים אותם בנפשם. * לדעת חכמים הסיבה שהתירה התורה להרוג את הרודף אחר נערה המאורסה היא בגלל פגמה של הנערה, ולדעת רבי יהודה הסיבה היא משום החשש שהיא תמסור עצמה למות. * הגמרא מתקשה מדוע יש חיוב קנס באונס את אחותו והרי הותר להרוג את הרודף אחר חייבי כריתות והדין הוא שלא מחייבים אדם במיתה ובתשלומים - והגמרא מביאה מספר תירוצים ליישוב קושיה זו.
דף עד עמוד א * לדעת רבי יונתן בן שאול: רודף שהיה רודף אחר חברו להורגו, ויכול (הנרדף או מישהו אחר) להצילו באחד מאבריו ולא הציל באופן זה (אלא הרג אותו) - נהרג עליו. * רבי שמעון בר יוחאי חולק על המשנה וסובר שהעובד עבודת כוכבים ניתן להצילו מעשיית העבירה אף בנפשו. * רבי אלעזר ברבי שמעון חולק על המשנה וסובר שהמחלל את השבת ניתן להצילו בנפשו. * נימנו וגמרו בעליית בית נתזה בלוד: כל עבירות שבתורה אם אומרים לאדם עבור ואל תיהרג - יעבור ואל ייהרג, חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים (כדעת ר"א ולא כדעת רבי ישמעאל הסובר שלגבי עבודת כוכבים אם זה בצינעא יעבור ואל ייהרג). * בשעת גזרת המלכות - אפילו מצוה קלה ייהרג ואל יעבור. * בפרהסיא - אפילו מצוה קלה ייהרג ואל יעבור, ואפילו שלא בשעת גזרת המלכות. דף עד עמוד ב * אין פרהסיא פחותה מעשרה בני אדם ישראלים. * אסתר לא מסרה נפשה למות ונבעלה לאחשורוש, על אף שהדבר היה בפרהסיא - והטעם לכך, לדעת אביי: אסתר קרקע עולם היתה, ולדעת רבא: אין בכך חילול השם כאשר הגוי מתכוון להנאת עצמו ולא לצורך העברה על דת. * בן נח המצווה שלא לעבוד עבודה זרה - הגמרא מסתפקת האם מצווה על קדושת השם (ועליו למסור את נפשו כשמכריחים אותו לעבוד עבודה זרה בפרהסיא) או לא.
דף עה עמוד א * מיום שחרב בית המקדש ניטלה טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה. * המשנה הראשונה בפרק תשיעי, המתחיל בעמוד זה, מפרטת מי הם שדינם בשריפה. * במשנה נאמר "ואלו הן הנשרפים הבא על אשה ובתה..." - לפי אביי הכוונה היא לבא על חמותו או אם חמותו, ולפי רבא הגרסה במשנה צריכה להיות "הבא על אשה שנשא בתה". * הגמרא מביאה ברייתא המביאה את המקור לכך שהבא על אחת מכל הנשים שהוזכרו במשנה דינו בשריפה. דף עה עמוד ב * אביי ורב אשי נחלקו כיצד לגרוס ולבאר את דברי הברייתא שבעמוד הקודם: "מנין לעשות למטה כלמעלה". * אביי ורבא נחלקו מה המקור לכך שאין ללמוד בגזירה שוה שאם אמו תהיה אסורה עליו מהתורה כמו אם אמה.
דף עו עמוד א * אביי ורבא נחלקו מה המקור לכך שאין ללמוד שאשת חורגו תהיה אסורה עליו כמו כלתו. * הגמרא מבררת מה המקור לחיוב שריפה של הבא על בתו מאנוסתו, ואת המקור לאזהרה לבא על בתו. * "אַל תְּחַלֵּל אֶת בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ" - לדעת רבי אליעזר: זה המשיא את בתו לזקן, לדעת רבי עקיבא: זה המשהא בתו בוגרת. דף עו עמוד ב * איזהו עני רשע ערום? - זה המשהא בתו בוגרת (ואינו משיאה). * הוי זהיר מן היועצך לפי דרכו. * המשיא את בתו לזקן והמשיא אשה לבנו קטן והמחזיר אבידה לכותי - עליו הכתוב אומר: "לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה לֹא יֹאבֶה ה' סְלֹחַ לוֹ". * האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה והמשיאן סמוך לפירקן - עליו הכתוב אומר "וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ וּפָקַדְתָּ נָוְךָ וְלֹא תֶחֱטָא". * האוהב את שכניו והמקרב את קרוביו והנושא את בת אחותו והמלוה סלע לעני בשעת דוחקו - עליו הכתוב אומר "אָז תִּקְרָא וַה' יַעֲנֶה". * בברייתא מובא מחלוקת רבי ישמעאל ורבי עקיבא בביאור הפסוק "אֹתוֹ וְאֶתְהֶן", והאמוראים נחלקו בביאור מחלוקת התנאים. * ואלו הנהרגין (בסייף): הרוצח ואנשי עיר הנידחת.
דף עז עמוד א * נחלקו האמוראים אם "המצמצם" בנזקין חייב. * כפת את חברו ובעקבות כך מת חברו ברעב - פטור הכופת. * כפת את חברו במקום בו בהמשך הזמן יהיה חם מאוד או קר מאוד בכדי להמית, ובעקבות כך מת חברו - פטור הכופת (אין זה אלא גרמא ואין דינו מסור לבית דין אלא לשמים). * כפת את חברו לפני ארי ואכלו ומת - פטור (כי גם ללא הכפיתה לא היה יכול להציל את עצמו מהארי). * כפת את חברו לפני יתושים ועקצוהו ומת - נחלקו האמוראים אם חייב או פטור. * כפה על חברו גיגית ומת מההבל או שפרע עליו מעזיבה בזמן שהיה ישן ונכנסה לשם הצינה ומת - נחלקו האמוראים אם חייב או פטור. דף עז עמוד ב * דחפו לבור, ובשעת הדחיפה היה סולם בבור, וסילק את הסולם לאחר הדחיפה - פטור. (ורבא מביא שתי דוגמאות נוספות עם אותו עיקרון). * זרק בחוזקה אבן בכותל וחזרה האבן לאחוריה והרגה - חייב. * קשר את חברו והפנה עליו שטף מים ומת - חייב, אך רק אם נפלו עליו המים מיד לאחר שהפנה אותם ממקומם עליו. * זרק אבן למעלה והלכה האבן בנפילתה לצדדים והרגה את העומד שם - חייב הזורק.
דף עח עמוד א * הכוהו עשרה בני אדם בעשרה מקלות ומת - לדעת ת"ק: פטורים, לדעת רבי יהודה בן בתירא: אם הכוהו בזה אחר זה, האחרון חייב, מפני שקירב את מיתתו. * רבא מבאר שהכל מודים בהורג את הטריפה שהוא פטור, בגוסס בידי שמים שהוא חייב, לא נחלקו אלא בגוסס בידי אדם. * ההורג את הטריפה - פטור, וטריפה שהרג בפני בית דין - חייב, שלא בפני בית דין - פטור. * עדים שהעידו בטריפה שעבר עבירה שחייבים עליה מיתה והוזמו - אין נהרגים, עדים שהם עצמם טריפה והעידו על אדם בריא שעבר עבירה שחייבים עליה מיתה והוזמו - נחלקו רבא ורב אשי אם נהרגים או לא. * שור טריפה שהרג - נחלקו רבא ורב אשי אם חייב או פטור, ושור של אדם טריפה שהרג - פטור. דף עח עמוד ב * הגמרא מבררת את טעמיהם של חכמים ורבי נחמיה שנחלקו מה הדין במקרה בו אדם היכה את חברו ואמדוהו למיתה והיקל ממה שהיה ואחר כך הכביד ומת. * יודע היה משה רבינו שהמקושש במיתה, שנאמר "מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת", אלא לא היה יודע באיזו מיתה נהרג, אבל לגבי המגדף לא היה יודע משה אם הוא בן מיתה כל עיקר אם לאו.
דף עט עמוד א * לדעת רבי שמעון: אין הרוצח חייב עד שיאמר "לפלוני אני מתכוון" ויהרוג את אותו פלוני, אך לא חייב במקרה בו התכוון להרוג אחד משני אנשים (מי שיזדמן מביניהם) או שהתכוון לגוף שהרג אך לא לאותו אדם (כי חשב שזה אדם אחר). * חכמים לומדים מהמילים "וְאָרַב לוֹ וְקָם עָלָיו" את 'דין קבוע' (=כל קבוע כמחצה על מחצה דמי). * נתכוון להרוג את זה והרג את זה - לדעת חכמים: חייב מיתה, לדעת רבי: חייב ממון. דף עט עמוד ב * נתכוון להרוג את זה והרג את זה - לדעת תנא דבי חזקיה: פטור ממיתה ומממון. * כל חייבי מיתות שנתערבו זה בזה נידונין בקלה. * במשנה נאמר: "רוצח שנתערב באחרים כולן פטורין רבי יהודה אומר כונסין אותן לכיפה" - הגמרא מתקשה מי הם ה"אחרים", ושמואל וריש לקיש (בעמוד זה) ורבא (בעמוד הבא) מתרצים.
דף פ עמוד א * לדעת רבא, ביאור הרישא של המשנה בעמוד הקודם הוא כך: כשלא הוכר הרוצח לבית דין, כגון שנים שהיו עומדים ויצא חץ מביניהם והרג (ולא ידוע מי זרק את החץ) - שניהם פטורים. * לדעת רבא, ביאור המשך המשנה בעמוד הקודם הוא כך: שור שהרג אדם ונגמר דינו להיסקל שנתערב בשוורים אחרים שלא הרגו אנשים - סוקלים את כולם, ולדעת רבי יהודה כונסים אותם לכיפה והם מתים שם ברעב. * לדעת רבא: ולד הבהמה הנוגחת שהרגה אדם או ולד הבהמה שנרבעה על ידי אדם - אסור בהקרבה למזבח. דף פ עמוד ב * לדעת רבי ירמיה לא ניתן לדייק מהמשנה שמותרה לדבר חמור נחשב מותרה לדבר קל. * ת"ק ורבי יהודה נחלקו האם צריך להתרות (בכל חייבי מיתות שבתורה חוץ מהמסית) באיזו מיתה הוא נהרג או שמספיק שיתרו בו שחייב מיתה סתם. * לדעת רב יחזקאל יש לגרוס בדברי המשנה (שבדף הקודם) "הנשרפין בנסקלין" (הפוך מהגרסה שלפנינו), ורב יהודה בנו חולק על כך.
דף פא עמוד א * אם היה אביו עובר על דברי תורה - לא יעיר לו על כך במפורש אלא רק ברמיזה. * עבר עבירה קלה (=עבירה שחייבים עליה מיתה קלה) ונגמר דינו על עבירה קלה, וחזר ועבר עבירה חמורה (=עבירה שחייבים עליה מיתה חמורה יותר) - נידון בחמורה, והגמרא מביאה את המקור לדין זה. * עבר עבירה שנתחייב עליה שתי מיתות – לדעת ת"ק: נידון בחמורה, לדעת רבי יוסי: נידון בזיקה הראשונה שבאה עליו (והגמרא מביאה ברייתא המדגימה ומבארת את שיטתו). דף פא עמוד ב * מי שלקה פעמיים מלקות הבאות כעונש על עבירה שיש בה חיוב כרת - כשיעבור פעם שלישית את אותה עבירה אין מלקים אותו אלא בית דין מכניסים אותו לכיפה (מקום בגובה קומתו בלבד) ונותנים לו לחם צר ומים לחץ עד שיצטמצמו מעיו ואחר כך מאכילים אותו שעורים עד שכריסו מתבקעת. * ההורג נפש שלא בעדים מכניסים אותו לכיפה וכו' - בגמרא מובאים שלושה תירוצים לבאר כיצד יודעים שהרג. * הגונב כלי שרת שהיה במקדש והמקלל בקוסם והבועל ארמית - קנאים פוגעים בו.
דף פב עמוד א * הבועל ארמית ולא פגעו בו קנאים - עונשו הוא: "יַכְרֵת ה' לָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂנָּה עֵר וְעֹנֶה מֵאָהֳלֵי יַעֲקֹב וּמַגִּישׁ מִנְחָה לַה' צְבָאוֹת". * כל הבא על הכותית (הגויה) - כאילו מתחתן בעבודת כוכבים. * כתוב על גולגולתו של יהויקים "זאת ועוד אחרת". * בית דינו של חשמונאי גזרו שהבא על הכותית חייב משום: נדה, שפחה, גויה, אשת איש/זונה. * הבא להימלך בבית דין בשעת מעשה אם להרוג את פלוני שבועל גויה - אין מורים לו שיהרגנו. * "וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר" – הגמרא מביאה שלושה פירושים מה הוא ראה. * "קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא". * כל מקום שיש חילול השם - אין חולקים כבוד לרב. * אין נכנסים בכלי זיין לבית המדרש. דף פב עמוד ב * רבי יוחנן מפרט שישה ניסים שנעשו לפנחס כאשר הרג את זמרי וכזבי. * "וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל" - אמר רבי אלעזר: "ויתפלל" לא נאמר, אלא "ויפלל", מלמד כביכול שעשה פלילות עם קונו. * חמישה שמות יש לו: זמרי, ובן סלוא, ושאול, ובן הכנענית, ושלומיאל בן צורי שדי. * כהן שעבד במקדש כשהוא טמא - לדעת רב ששת: אינו חייב מיתה בידי שמים.
