דף מד עמוד א * הגמרא ממשיכה בעמוד זה לדרוש עניינים שונים בפרשיית עכן. * אף על פי שחטא - ישראל הוא. * עכן - עבר על חמשה חומשי תורה / מושך בעורלתו היה / בעל נערה המאורסה / דינו כנערה המאורסה (בסקילה). * "וַיַּכּוּ מֵהֶם אַנְשֵׁי הָעַי כִּשְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה אִישׁ" - לדעת רבי יהודה: שלושים וששה ממש, לדעת רבי נחמיה: זה יאיר בן מנשה ששקול כנגד רובה של סנהדרין. * אסור לו לאדם שיתן שלום לחברו בלילה, מחשש שמא שד הוא (אלא אם כן הוא מוציא שם שמים מפיו). דף מד עמוד ב * גדול תלמוד תורה יותר מהקרבת תמידין. * לעולם יקדים אדם תפילה לצרה. * המאמץ עצמו בתפילה מלמטה אין לו צרים מלמעלה. * לעולם יבקש אדם רחמים שיהיו הכל מאמצים את כוחו ואל יהיו לו צרים מלמעלה. * זמרי/עכן - נחלקו רב ושמואל: אחד מהם סובר שעכן שמו ולמה נקרא שמו זמרי שעשה מעשה זמרי, ואחד מהם סובר שזמרי שמו ולמה נקרא שמו עכן שעיכן (גלגל עליהם) עוונותיהם של ישראל.
דף מה עמוד א * רבי יהודה וחכמים נחלקו אם האשה נסקלת ערומה (עם כיסוי מועט) או שאינה נסקלת ערומה כלל, והגמרא מבררת את טעמיהם. * אין יצר הרע שולט אלא במי שעיניו רואות (ולכן רבי יהודה לא חושש שיבואו להתגרות בנשים אחרות בגלל שיראו את האשה שהיא נסקלת כשהיא ערומה). * רב נחמן לומד מהפסוק "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" שיש לברור מיתה יפה לאדם המחויב מיתת בית דין. * בית הסקילה היה גבוה שתי קומות - לא פחות מכך, כדי שימות במהירות, ולא יותר מכך, כדי שלא יתנוול. דף מה עמוד ב * אבן שנסקל בה, עץ שנתלה עליו, סייף שנהרג בו, סודר שנחנק בו - כולם נקברים עמו, בתוך ארבע אמות הסמוכות לקברו אך לא בקברו ממש. * לדעת שמואל: אם נקטעה יד העדים - פטור הנידון ממיתה (כי לא מתקיים הפסוק "יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשֹׁנָה"). * דינו של שמואל שנוי במחלוקת תנאים שנחלקו האם כאשר אי אפשר לקיים את הפסוק כלשונו אין לקיימו כלל. * לדעת רבי אליעזר כל הנסקלים נתלים, ולדעת חכמים אינו נתלה אלא המגדף והעובד עבודה זרה - והגמרא מבארת ששורש המחלוקת שלהם הוא אם דורשים ריבוי ומיעוט או כלל ופרט.
דף מו עמוד א * רבי אליעזר וחכמים נחלקו (במשנה בעמוד הקודם) אם גם האשה נתלית או לא, והגמרא מבררת את טעמיהם. * לדעת רבי אליעזר: בן סורר ומורה נתלה לאחר שנסקל. * אין דנים שני אנשים למיתה ביום אחד, אלא אם כן מדובר על אותה מיתה ואותה עבירה. * רבי אליעזר בן יעקב אומר: שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה ולא לעבור על דברי תורה אלא כדי לעשות סייג לתורה. * חכמים ורבי יוסי נחלקו במשנה אם נועצים בארץ את הקורה שתולים עליה את הנסקל או רק מניחים אותה על הקרקע והיא נשענת על הכותל - ובעמוד ב מביאה הגמרא ברייתא המפרשת את המקור לדעתם. דף מו עמוד ב * המלין את מתו עובר בלא תעשה. * "כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ" - לפי הלישנא הראשונה: זהו המקור לכך שהמלין את מתו עובר בלא תעשה, לפי הלישנא השניה: מכאן רמז לקבורה מן התורה. * הגמרא מסתפקת אם טעם החיוב בקבורה הוא כדי שהמת לא יתבזה (שיראוהו מת ונרקב ונבקע) או כדי שתהיה לו כפרה (שמורידים ומשפילים אותו בתחתיות). * הגמרא מסתפקת אם טעם חיוב ההספד על המת הוא משום כבוד קרובי המת החיים או שזה משום כבוד המת (ומסקנת הגמרא בעמוד הבא שזה משום כבוד המת).
דף מז עמוד א * לאחר תשעה נסיונות הוכחה (ארבעה בעמוד הקודם וחמישה בעמוד זה) הגמרא מסיקה שטעם חיוב ההספד על המת הוא משום כבוד המת. * אין קוברים רשע אצל צדיק, ואין קוברים רשע חמור אצל רשע קל. * צרעת שקולה כמת. * אכל חלב בשוגג והפריש קרבן והמיר דתו וחזר בו - הואיל ונדחה הקרבן מהקרבה בשעה שהיה מומר ידחה וצריך להביא קרבן אחר. * אכל חלב בשוגג והפריש קרבן ונשתטה וחזר ונשתפה - הואיל ונדחה הקרבן בשעה שהיה שוטה ידחה וצריך להביא קרבן אחר. דף מז עמוד ב * הרוגי מלכות - המיתה מכפרת עליהם. * שמואל סבר שעפר הקבר (המחובר לקרקע) לא נאסר בהנאה, ולכן לא מחה באנשים שלקחו עפר מהקבר של רב כדי לרפא קדחת בת יומה. * הגמרא מקשה משלוש ברייתות על שמואל, ומתרצת. * מת מצוה קונה מקומו. * אביי ורבא חולקים אם דבר שהוזמן לצורך המת נאסר בהנאה משעת ההזמנה או רק מהרגע שישתמשו בו. (והגמרא מבררת את טעמיהם).
דף מח עמוד א * אביי ורבא נחלקו (בעמוד הקודם) אם "הזמנה מילתא היא" או "הזמנה לאו מילתא היא" - והגמרא לאורך עמוד זה ותחילת העמוד הבא מביאה ארבע קושיות על רבא וארבע קושיות על אביי, ומתרצת. * החוצב קבר לאביו והלך וקברו בקבר אחר (ולדעת רבן שמעון בן גמליאל אף החוצב אבנים לאביו והלך וקברו במקום אחר) - הרי זה לא יקבר בו עולמית (והדבר אסור אף לרבא הסובר ש"הזמנה לאו מילתא היא", והטעם הוא משום כבוד אביו). * רבן שמעון בן גמליאל סובר ש"אין לנפלים תפיסת הקבר". * לדעת ת"ק: מותר המתים - למתים, מותר המת - ליורשיו, לדעת רבי מאיר: לא יגע בהן עד שיבא אליהו, לדעת רבי נתן: יעשנו דימוס על קברו או זילוף לפני מיטתו. דף מח עמוד ב * מחלוקת אביי ורבא אם "הזמנה מילתא היא" או "הזמנה לאו מילתא היא" היא גם מחלוקת תנאים. * הגמרא מכריעה להלכה כדעת רבא ש"הזמנה לאו מילתא היא". * לדעת ת"ק: הרוגי מלכות - נכסיהם למלך, הרוגי בית דין - נכסיהם ליורשים, ולדעת רבי יהודה: אף הרוגי מלכות נכסיהם ליורשים. * כל קללות שקילל דוד את יואב ("זָב וּמְצֹרָע וּמַחֲזִיק בַּפֶּלֶךְ וְנֹפֵל בַּחֶרֶב וַחֲסַר לָחֶם") - נתקיימו בזרעו של דוד (מפני שקיבלם שלמה עליו).
דף מט עמוד א * מוטב שתקולל על ידי אחרים ולא תקלל אחרים (לפי שסוף קללת חנם לשוב אל המקלל). * הגמרא מבארת איך דנו את יואב, ואיך יואב הרג את אבנר. * לדעת רבי אבא בר כהנא: אילמלא דוד לא עשה יואב מלחמה, ואילמלא יואב לא עסק דוד בתורה. * "וַיִּקָּבֵר בְּבֵיתוֹ בַּמִּדְבָּר" - (1) מה מדבר מופקר לכל אף ביתו של יואב מופקר לכל, (2) מה מדבר מנוקה מגזל ועריות אף ביתו של יואב מנוקה מגזל ועריות. דף מט עמוד ב * המשנה הראשונה בפרק שביעי, המתחיל בעמוד זה, מפרטת את ארבע מיתות בית דין לפי סדר חומרתן, ונחלקו בזה ת"ק ורבי שמעון. * כל מקום ששנו חכמים דרך מניין (וסידרו דבר אחר דבר) - אין מוקדם ומאוחר (כמו במשנה העוסקת במצות חליצה, וכמו המשנה העוסקת בבגדי כהונה). * הבגד הראשון שכהן לובש הוא מכנסיים.
דף נ עמוד א * הגמרא מבארת מהיכן למדו חכמים שסדר חומרת המיתות הוא (מהחמור לקל): סקילה, שריפה, הרג, חנק. * מגדף ועובד עבודת כוכבים, מדיחי עיר הנידחת - בסקילה, אנשי עיר הנידחת - בסיף, מכה אביו ואימו - בחנק, בת כהן שזינתה - בשריפה. * העוון של המדיח (המסית את העם לעבור מאחרי ה') חמור יותר מהעוון של הנידח. * הגמרא מבארת (בסוף עמוד זה ובתחילת העמוד הבא) מהיכן למד רבי שמעון שסדר חומרת המיתות הוא (מהחמור לקל): שריפה, סקילה, חנק, הרג. דף נ עמוד ב * לדעת רבי יוחנן: נערה המאורסה בת כהן שזינתה, וכן נערה המאורסה בת ישראל שזינתה מאביה - לדעת חכמים: בסקילה, לדעת רבי שמעון: בשריפה. * מי שנתחייב שתי מיתות בית דין - נידון בחמורה. * דין זוממי נשואה בת כהן כדין זוממי נשואה בת ישראל (בחנק). * דין זוממי ארוסה בת כהן כדין זוממי ארוסה בת ישראל (בסקילה). * הגמרא מביאה ברייתא הדורשת את הפסוק האמור גבי בת כהן המזנה, ומבארת את הדינים הנלמדים ממנו.
דף נא עמוד א * הברייתא בתחילת העמוד סוברת שבת כהן הנשואה לאחד מן הפסולים בקדושתה קיימת ונידונת בשריפה אם זינתה, וחולקת על רבי מאיר הסובר שמיתתה בחנק. * בת כהן שזינתה - לדעת חכמים: נשואה בשריפה ולא ארוסה, לדעת רבי שמעון: שתיהן בשריפה, לדעת רבי ישמעאל: ארוסה בשריפה ולא נשואה. * בברייתא בתחילת העמוד נאמר ש"רבי אליעזר אומר את אביה בשריפה ואת חמיה בסקילה" - הגמרא מתקשה בביאור דבריו, ומביאה (בסוף עמוד זה ובתחילת העמוד הבא) ארבע דעות אמוראים כיצד לפרש את דבריו. דף נא עמוד ב * אביי טוען שיש לעסוק בדיני "שחיטת קדשים" משום "דרוש וקבל שכר", ואין לטעון ולומר שזה "הלכתא למשיחא". * הגמרא מביאה את המקור לדעת רבי ישמעאל, הסובר שרק ארוסה בת כהן דינה בשריפה ולא נשואה, ואת המקור לדעת רבי עקיבא, הסובר שאחת ארוסה ואחת נשואה בשריפה. * אמר לו רבי ישמעאל לרבי עקיבא: וכי מפני שאתה דורש "בת" "ובת" נוציא זו (בת כהן נשואה) לשריפה? - ומתרצת ומבארת הגמרא שרבי עקיבא הסתמך גם על גזירה שוה, ואח"כ מבארת מה דרש רבי ישמעאל מ"בת" "ובת".
דף נב עמוד א * "אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת" - שאם היו נוהגים בו קודש נוהגים בו חול, כבוד נוהגים בו בזיון, אומרים ארור שזו ילד ארור שזו גידל ארור שיצאה זו מחלציו. * לדעת ת"ק ורבי יהודה מצות השריפה היא על ידי פתילה בוערת שזורקים לתוך פיו ("שריפת נשמה וגוף קיים"), ונחלקו האמוראים אם לומדים זאת בגזירה שווה מעדת קרח או משריפת בני אהרן. * הגמרא מביאה מעשה שממנו נובע שבקשת השררה היא זו שגרמה למיתתם של נדב ואביהוא. (ע"פ רש"י) דף נב עמוד ב * למה תלמיד חכם דומה לפני עם הארץ? - בתחילה דומה לקיתון של זהב, סיפר הימנו דומה לקיתון של כסף, נהנה ממנו דומה לקיתון של חרש, כיון שנשבר שוב אין לו תקנה. * רק בזמן שסנהדרין ישבו בבית המקדש בלשכת הגזית - בית דין דנים דיני נפשות. * חכמים סוברים שדבר הכתוב בתורה אין בו משום "וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ", ולכן מצות הנהרגים היא על ידי התזת הראש של הנהרג בסייף. * לדעת רבי יאשיה: כל מקום שנאמר "מיתה" בתורה סתם אין אתה רשאי למושכה להחמיר עליה אלא להקל עליה (ולכן הכוונה למיתת חנק שהיא הקלה מכולן לדעתו), ולדעת רבי יונתן: כל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק, ודבר זה נלמד בגזירה שווה ממיתה האמורה בידי שמים.
דף נג עמוד א * חייבי סקילה שלא נאמרה בהם בתורה סקילה במפורש, נלמדו בגזירה שוה מאוב וידעוני שדינם בסקילה באמצעות המילה "דמיהם". * אם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו - אתה רשאי להמיתו בכל סוג מיתה אחר. * המשנה מונה שמונה עשרה עבירות שעונשן סקילה. * הבא על האם בשוגג - לדעת ת"ק במשנה: חייב שתי חטאות (משום אם ומשום אשת אב), לדעת רבי יהודה במשנה: חייב חטאת אחת (משום אם בלבד), לדעת רבי יהודה בברייתא: אם לא היתה ראויה להינשא לאביו כי היתה אסורה עליו בלאו (ולדעתו קידושין לא תופסים בחייבי לאוין), חייב חטאת אחת (משום אם בלבד). דף נג עמוד ב * הגמרא מקשה מברייתא ממנה משתמע שרבי יהודה סובר שקידושין כן תופסים בחייבי לאוין (בניגוד לאמור בסוף העמוד הקודם), ומתרצת. * הגמרא מבררת את טעמו של רבי יהודה שבמשנה (הסובר, שהבא על האם בשוגג, אף אם אימו היתה ראויה להינשא לאביו, אינו חייב משום אשת אביו) - ומביאה את הסברו של אביי, של רב אחא בריה דרב איקא ושל רבא.
דף נד עמוד א * הגמרא מביאה ברייתא כדעתו של רבא (שבסוף העמוד הקודם). * "עֶרְוַת אָבִיךָ... לֹא תְגַלֵּה" - לדעת רבי יהודה: הרי זו אזהרה לבא על אשת אביו, לדעת חכמים: הרי זו אזהרה לשוכב עם אביו במשכב זכור. (והגמרא מבררת מה המקור לדעת חכמים לאזהרה לבא על אשת אביו). * לדעת רב יהודה (וכך נאמר גם בברייתא): ישראל הבא על אביו או על אחי אביו - חייב שתים ("וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב", "עֶרְוַת אָבִיךָ / אֲחִי אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה"), ונחלקו הלישנות בגמרא אם כך גם דעתו של רבי יהודה. * במשנה נאמר ש"הבא על אשת אב חייב עליה משום אשת אב ומשום אשת איש בין בחיי אביו בין לאחר מיתת אביו", ורבי יהודה חולק על כך בברייתא וסובר שחייב רק משום אשת אב. * הגמרא מביאה ברייתא ובה המקור לדין המשנה שהבא על הזכר עונשו סקילה. דף נד עמוד ב * אזהרה לנשכב לזכר - לדעת רבי ישמעאל: נלמד מהפסוק "לֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ", לדעת רבי עקיבא: נלמד מהפסוק "וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה". * הגמרא מבררת היכן המקור לעונש ואזהרה למי ששוכב/נשכב עם בהמה. * אזהרה לנשכב לבהמה - לדעת רבי ישמעאל: לפי רבי אבהו נלמד מהפסוק "לֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ", ולפי אביי נלמד מהפסוק "כָּל שֹׁכֵב עִם בְּהֵמָה מוֹת יוּמָת"; לדעת רבי עקיבא: נלמד מהפסוק "ובכל בהמה לא תתן שכבתך". * לדעת רב: גדול הבא על קטן בן תשע שנים חייב, ולדעת שמואל: גדול הבא על קטן בן שלוש שנים חייב.
דף נה עמוד א * בברייתא מובא: הבא על הבהמה בין כדרכה בין שלא כדרכה, והאשה המביאה את הבהמה עליה בין כדרכה בין שלא כדרכה - חייב. * המערה בזכור או בבהמה - חייב (כמו גמר ביאה). * דין המערה בעצמו (כשמשמש מת) - תלוי במחלוקת אם "משמש מת" בעריות פטור או חייב. * לדעת רב ששת: עובד כוכבים הבא על הבהמה - סוקלים את הבהמה (אפילו שאין 'קלון' אלא רק 'תקלה'). דף נה עמוד ב * ישראל הבא על הבהמה בשוגג (יש 'קלון' אך אין 'תקלה') - רב המנונא מסתפק אם הורגים את הבהמה. * הגמרא מביאה שלושה ניסיונות לפשוט את ספקו של רב המנונא (ממשניות שונות) ולהוכיח שהבהמה נהרגת, אך דוחה את כל הניסיונות הללו. * המשנה המתחילה בסוף העמוד מבארת את דיני המגדף (שעונשו סקילה).
