דף לה עמוד א
* רבי חנינא ורבא נחלקו מה המקור לכך שדיני נפשות גומרים ביום שלאחריו לחובה (ולא בו ביום).
* כל תענית שמלינין בה את הצדקה (ולא מחלקים את הצדקה ביום התענית) - כאילו שופך דמים (ודוקא במקום בו רגילים לחלק לצדקה אוכל מוכן לאכילה).
* הגמרא מבארת מדוע אין דנים דיני נפשות בערב שבת ויום טוב.

דף לה עמוד ב
* ריש לקיש מנסה ללמוד בקל וחומר שקבורת מת מצוה תדחה שבת, ורבי יוחנן דוחה זאת.
* מיתת בית דין אינה דוחה את השבת. (ובגמרא מובא המקור לכך).
* אביי מנסה ללמוד שאין מיתת בית דין דוחה עבודה של קורבן ציבור (אלא רק של יחיד), ורבא (בעמוד הבא) דוחה את דבריו.

דף לו עמוד א
* בבית הדין של רבי, התחילו את כל המניינים (גם דיני ממונות) מן הצד (משום ענוותנותו של רבי).
* מימות משה ועד רבי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד, מימות רבי עד רב אשי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד.
* האמוראים נחלקו מה המקור לכך שדיני נפשות מתחילים מן הצד.
* יכול הרב בעודו עוסק בדיני נפשות ללמד לתלמידו צדדי זכות וחובה, ולאחר מכן שניהם נמנים כשתי דעות לפסק הדין, וזה רק במקרה שהתלמיד לא זקוק לטעמים ולסברות מרבו.

דף לו עמוד ב
* עשרה דברים יש בין דיני ממונות לדיני נפשות, וכולם אין נוהגים בשור הנסקל (אלא דינו בדברים אלו כמו דיני ממונות) חוץ מהדין שצריך בית דין של עשרים ושלושה (שבזה שור הנסקל שווה למיתת אדם).
* אין מושיבים בסנהדרין זקן וסריס ומי שאין לו בנים, רבי יהודה מוסיף אף אכזרי. (אך במסית כן מושיבים אנשים אלו בדין).
* ממזר וגר כשרים לדון דיני ממונות.
* בית דין צריכים להיות נקיים מכל פגם בייחוס.

דף לז עמוד א
* "שָׁרְרֵךְ" - זו סנהדרין, למה נקרא שמה "שָׁרְרֵךְ"? שהיא יושבת בטיבורו (באמצעו) של עולם (כמו טבור הנמצא באמצע הגוף), "אַגַּן" שהיא מגינה על כל העולם כולו, "הַסַּהַר" שהיא דומה לסהר.
* "סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים" - שאפילו אין רחוקים מן העבירה, אלא רק גדר של שושנים מפסיק ביניהם, לא יפרצו בה פרצות, אלא פורשים מן העבירה.
* "כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ" - אפילו ריקנין שבך מלאים מצוות כרמון.
* הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים.
* המשנה מבארת את אופן התראת הדיינים את העדים שמעידים בדיני נפשות.
* לפיכך נברא אדם יחידי - ללמדך שכל המאבד נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא.
* כל אחד ואחד חייב לומר "בשבילי נברא העולם".

דף לז עמוד ב
* מיום שחרב בית המקדש, אע"פ שבטלה סנהדרין דין ארבע מיתות לא בטלו: מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג או חיה דורסתו, מי שנתחייב שריפה או נופל בדליקה או נחש מכישו, מי שנתחייב הריגה או נמסר למלכות או ליסטין באין עליו, מי שנתחייב חנק או טובע בנהר או מת בסרונכי.
* לא מעידים "מאומד" ולא "עד מפי עד" בדיני נפשות ובדיני ממונות (אך לדעת רבי אחא בדיני ממונות כן מעידים "מאומד").
* "דְּמֵי אָחִיךָ" - מלמד שעשה קין בהבל אחיו חבורות חבורות פציעות פציעות, שלא היה יודע מהיכן נשמה יוצאה עד שהגיע לצווארו.
* מיום שפתחה הארץ את פיה וקיבלה את דמו של הבל שוב לא פתחה (לטובה).
* גלות מכפרת מחצה עוון / גלות מכפרת שלושה דברים (חרב, רעב, דבר) / גלות מכפרת על הכל.

דף לח עמוד א
* אין בן דוד בא עד שיכלו שני בתי אבות מישראל, ואלו הן: ראש גולה שבבבל ונשיא שבארץ ישראל.
* יין ניתן בשבעים אותיות וסוד ניתן בשבעים אותיות, נכנס יין יצא סוד.
* צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שהקדים גלות צדקיהו בעוד שגלות יכניה קיימת שעדיין לא מתו אותם שגלו לבבל עם יכניה.
* בברייתא מובאות ארבע סיבות מדוע אדם יחידי נברא.
* מפני מה אין פרצופיהם של בני האדם דומים זה לזה? - שלא יראה אדם דירה נאה ואשה נאה ויאמר שלי.
* בשלושה דברים אדם משתנה מחברו: בקול במראה ובדעת.
* בברייתא מובאות ארבע סיבות מדוע אדם נברא בערב שבת.
* אדם הראשון - מכל העולם כולו הוצבר עפרו.

דף לח עמוד ב
* אדם הראשון - גופו מבבל, וראשו מארץ ישראל, ואבריו משאר ארצות, עגבותיו מאקרא דאגמא.
* אדם הראשון - שעה ראשונה הוצבר עפרו, שניה נעשה גולם, שלישית נמתחו אבריו, רביעית נזרקה בו נשמה, חמישית עמד על רגליו, ששית קרא שמות, שביעית נזדווגה לו חוה, שמינית עלו למטה שנים וירדו ארבעה, תשיעית נצטווה שלא לאכול מן האילן, עשירית סרח, אחת עשרה נידון, שתים עשרה נטרד והלך לו.
* אדם הראשון - מסוף העולם ועד סופו (=מן הארץ עד לרקיע) היה, כיון שסרח הניח הקדוש ברוך הוא ידו עליו ומיעטו.
* אדם הראשון - בלשון ארמי סיפר.
* אדם הראשון - מין היה / מושך בעורלתו היה / כופר בעיקר היה.
* "דע מה שתשיב לאפיקורוס" - דוקא באפיקורוס עובד כוכבים, אבל לא באפיקורוס ישראל (כי יכפור יותר).
* אין הקב"ה עושה דבר אלא אם כן נמלך בפמליא של מעלה (ולכן פסוקים רבים נאמרו בלשון רבים, לדוגמא: "נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ").
* אמר לו רבי אלעזר בן עזריה: עקיבא, מה לך אצל הגדה? כלך אצל נגעים ואהלות.
* אמר רבי יוחנן: שלוש מאות משלות שועלים היו לו לרבי מאיר ואנו אין לנו אלא שלוש.

דף לט עמוד א
* הגמרא בתחילת העמוד מביאה ארבעה ויכוחים של כופר עם רבן גמליאל.
* הגמרא בהמשך העמוד מביאה ויכוח של מכשף עם אמימר, ויכוח של קיסר עם רבי תנחום, ויכוח נוסף של כופר עם רבן גמליאל, שני ויכוחים של מין עם רבי אבהו, ויכוח של מין עם רבי אבינא.
* אמר הקב"ה לישראל: זרעו שש והשמיטו שבע כדי שתדעו שהארץ שלי היא.

דף לט עמוד ב
* אין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים.
* מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני?
* גדול שנאמר בעובדיהו יותר ממה שנאמר באברהם.
* מפני מה זכה עובדיהו לנביאות (שהרי גר היה)? - מפני שהחביא מאה נביאים במערה.
* הטעם שדוקא עובדיה נתנבא לאדום – לדעת רבי יצחק: אמר הקב"ה יבא עובדיהו הדר בין שני רשעים ולא למד ממעשיהם וינבא על עשו הרשע שדר בין שני צדיקים ולא למד ממעשיהם, לדעת רבי מאיר: עובדיה גר אדומי היה.

דף מ עמוד א
* פרק חמישי, המתחיל בעמוד זה, עוסק בדיני חקירת ובדיקת העדים ובדיני הכרעת הדין.
* חקירות - אחד אומר איני יודע עדותן בטילה, בדיקות - אחד אומר איני יודע ואפילו שנים אומרים אין אנו יודעין עדותן קיימת.
* אחד חקירות ואחד בדיקות - בזמן שמכחישים זה את זה, עדותן בטילה.
* בשעת משא ומתן - המלמד חובה מלמד זכות, אבל המלמד זכות - אינו יכול לחזור וללמד חובה.

דף מ עמוד ב
* הגמרא בתחילת העמוד מבררת את המקור לכך שלפי חכמים צריך לחקור את העדים בשבע חקירות.
* בברייתא מובאת דעה שהיו חוקרים את העדים בשמונה חקירות.
* רבי יוסי (במשנה) סובר שמספיק שלוש חקירות, ובברייתא מבוארת סברתו וסברת חכמים החולקים עליו.

דף מב עמוד א
* כל המברך על החודש בזמנו כאילו מקבל פני שכינה.
* אילמלא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהם שבשמים כל חודש וחודש - דיים (ולכן לדעת אביי יש לברך את החודש בעמידה).
* הגמרא מביאה בשם רב יהודה את הנוסח של ברכת הלבנה.
* "כִּי בְתַחְבֻּלוֹת תַּעֲשֶׂה לְּךָ מִלְחָמָה" - במי אתה מוצא מלחמתה של תורה? במי שיש בידו חבילות של משנה.
* העוסקים ברזו של עולם (=דיינים העוסקים בדיני נפשות) - אל ישתכרו.
* לדעת רבי יוסי (בניגוד למשנה שבדף מ ע"א) - אין מוסיפים על בית דין של עשרים ושלושה במקרה בו אין הכרעה.
* נחלקו האמוראים בביאור המילים "נזדקן הדין" שבברייתא.
* אינו דומה מתבייש מעצמו למתבייש מאחרים.

דף מב עמוד ב
* פרק שישי, המתחיל בעמוד זה, עוסק בדינים שלאחר הכרעת הדין ובדיני סקילה.
* בית הסקילה היה נמצא חוץ לשלוש מחנות, ואם בית דין יצאו והיו חוץ לשלוש מחנות אז בית הסקילה היה חוץ לבית דין.
* הגמרא מבררת את המקור לכך שבית הסקילה היה חוץ לשלוש מחנות.

דף מג עמוד א
* אם הנסקל מת אחרי שרגמו אותו באבן אחת בלבד - אין צורך לרגום אותו בעוד אבנים.
* אבן שנסקל בה ועץ שנתלה בו וסייף שנהרג בו וסודר שנחנק בו - כולן משל צבור.
* היוצא ליהרג - משקין אותו קורט של לבונה בכוס של יין, כדי שתטרף דעתו. (נשים יקרות שבירושלים היו מתנדבות ומביאות את זה).
* היוצא ליהרג ואמר בדרך שיש לו ללמד על עצמו זכות: בפעם הראשונה והשניה שאומר זאת - מחזירים אותו (גם אם אין ממש בדבריו), מכאן ואילך - מחזירים אותו רק אם יש ממש בדבריו (כך מובא בברייתא, וכך גם כוונת המשנה בתחילת הפרק).
* בסוף עמוד זה, מובא קטע ארוך, שצונזר בחלק מכתבי היד ודפוסי הגמרא, אודות הריגתו של אותו האיש (יש"ו הנוצרי) וחמשת תלמידיו.

דף מג עמוד ב
* כל הזובח את יצרו ומתודה עליו - מעלה עליו הכתוב כאילו כיבדו להקב"ה בעולם הזה ובעולם הבא.
* בזמן שבית המקדש קיים - אדם מקריב עולה שכר עולה בידו מנחה שכר מנחה בידו, אבל מי שדעתו שפלה - מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקורבנות כולם ולא עוד אלא שאין תפלתו נמאסת.
* כל המומתים מתוודים, שכל המתוודה יש לו חלק לעולם הבא.
* המשנה, הברייתא והגמרא מספרים על וידויו של עכן ועל מעשיו.
* לדעת רבי יהודה: לא ענש על הנסתרות עד שעברו ישראל את הירדן, לדעת רבי נחמיה: לא ענש אף על עונשים שבגלוי עד שעברו ישראל את הירדן.

דף מד עמוד א
* הגמרא ממשיכה בעמוד זה לדרוש עניינים שונים בפרשיית עכן.
* אף על פי שחטא - ישראל הוא.
* עכן - עבר על חמשה חומשי תורה / מושך בעורלתו היה / בעל נערה המאורסה / דינו כנערה המאורסה (בסקילה).
* "וַיַּכּוּ מֵהֶם אַנְשֵׁי הָעַי כִּשְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה אִישׁ" - לדעת רבי יהודה: שלושים וששה ממש, לדעת רבי נחמיה: זה יאיר בן מנשה ששקול כנגד רובה של סנהדרין.
* אסור לו לאדם שיתן שלום לחברו בלילה, מחשש שמא שד הוא (אלא אם כן הוא מוציא שם שמים מפיו).

דף מד עמוד ב
* גדול תלמוד תורה יותר מהקרבת תמידין.
* לעולם יקדים אדם תפילה לצרה.
* המאמץ עצמו בתפילה מלמטה אין לו צרים מלמעלה.
* לעולם יבקש אדם רחמים שיהיו הכל מאמצים את כוחו ואל יהיו לו צרים מלמעלה.
* זמרי/עכן - נחלקו רב ושמואל: אחד מהם סובר שעכן שמו ולמה נקרא שמו זמרי שעשה מעשה זמרי, ואחד מהם סובר שזמרי שמו ולמה נקרא שמו עכן שעיכן (גלגל עליהם) עוונותיהם של ישראל.

דף מה עמוד א
* רבי יהודה וחכמים נחלקו אם האשה נסקלת ערומה (עם כיסוי מועט) או שאינה נסקלת ערומה כלל, והגמרא מבררת את טעמיהם.
* אין יצר הרע שולט אלא במי שעיניו רואות (ולכן רבי יהודה לא חושש שיבואו להתגרות בנשים אחרות בגלל שיראו את האשה שהיא נסקלת כשהיא ערומה).
* רב נחמן לומד מהפסוק "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" שיש לברור מיתה יפה לאדם המחויב מיתת בית דין.
* בית הסקילה היה גבוה שתי קומות - לא פחות מכך, כדי שימות במהירות, ולא יותר מכך, כדי שלא יתנוול.

דף מה עמוד ב
* אבן שנסקל בה, עץ שנתלה עליו, סייף שנהרג בו, סודר שנחנק בו - כולם נקברים עמו, בתוך ארבע אמות הסמוכות לקברו אך לא בקברו ממש.
* לדעת שמואל: אם נקטעה יד העדים - פטור הנידון ממיתה (כי לא מתקיים הפסוק "יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשֹׁנָה").
* דינו של שמואל שנוי במחלוקת תנאים שנחלקו האם כאשר אי אפשר לקיים את הפסוק כלשונו אין לקיימו כלל.
* לדעת רבי אליעזר כל הנסקלים נתלים, ולדעת חכמים אינו נתלה אלא המגדף והעובד עבודה זרה - והגמרא מבארת ששורש המחלוקת שלהם הוא אם דורשים ריבוי ומיעוט או כלל ופרט.

דף מו עמוד א
* רבי אליעזר וחכמים נחלקו (במשנה בעמוד הקודם) אם גם האשה נתלית או לא, והגמרא מבררת את טעמיהם.
* לדעת רבי אליעזר: בן סורר ומורה נתלה לאחר שנסקל.
* אין דנים שני אנשים למיתה ביום אחד, אלא אם כן מדובר על אותה מיתה ואותה עבירה.
* רבי אליעזר בן יעקב אומר: שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה ולא לעבור על דברי תורה אלא כדי לעשות סייג לתורה.
* חכמים ורבי יוסי נחלקו במשנה אם נועצים בארץ את הקורה שתולים עליה את הנסקל או רק מניחים אותה על הקרקע והיא נשענת על הכותל - ובעמוד ב מביאה הגמרא ברייתא המפרשת את המקור לדעתם.

דף מו עמוד ב
* המלין את מתו עובר בלא תעשה.
* "כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ" - לפי הלישנא הראשונה: זהו המקור לכך שהמלין את מתו עובר בלא תעשה, לפי הלישנא השניה: מכאן רמז לקבורה מן התורה.
* הגמרא מסתפקת אם טעם החיוב בקבורה הוא כדי שהמת לא יתבזה (שיראוהו מת ונרקב ונבקע) או כדי שתהיה לו כפרה (שמורידים ומשפילים אותו בתחתיות).
* הגמרא מסתפקת אם טעם חיוב ההספד על המת הוא משום כבוד קרובי המת החיים או שזה משום כבוד המת (ומסקנת הגמרא בעמוד הבא שזה משום כבוד המת).