דף לב עמוד א
* המשנה הראשונה בפרק רביעי, המתחיל בעמוד זה, מבארת הבדלים רבים בין דיני ממונות לבין דיני נפשות.
* במשנה נאמר ש"אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה ובחקירה" - והגמרא מקשה על כך מברייתא (וממשנה בשביעית) שמוכח שאין צריך דרישה וחקירה בדיני ממונות.
* הגמרא מביאה שלושה תירוצים (שניים מהם בעמוד הבא) לקושיה זו.

דף לב עמוד ב
* הגמרא מביאה שני תירוצים ליישב את הסתירה שבפסוק אחד נאמר "בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ" ובפסוק אחר נאמר "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף".
* "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף" - הלך אחר בית דין יפה, אחר רבי אליעזר ללוד, אחר רבן יוחנן בן זכאי לברור חיל.
* הגמרא מביאה שש דעות של אמוראים כיצד פותחים הדיינים את הדין בזכות.

דף לג עמוד א
* במשנה בתחילת הפרק מבואר שבדיני ממונות מחזירים את הדין בין לזכות ובין לחובה אם הדיין טעה, והגמרא מקשה על כך ממשנה במסכת בכורות שבה מבואר שהדין אינו חוזר אף אם הדיין טעה, ומביאה שלושה תירוצים (של רב יוסף רב ששת ורב חסדא) לקושיה זו.
* דיין שטעה בדבר משנה - הדין חוזר ומתבטל, טעה בשיקול הדעת - אינו חוזר (ואם היה הדיין מומחה לרבים פטור מלשלם).

דף לג עמוד ב
* היוצא מבית דין חייב ואמר אדם אחד יש לי ללמד עליו זכות - מחזירים אותו (אך במסית לא מחזירים).
* היוצא מבית דין זכאי ואמר אדם אחד יש לי ללמד עליו חובה - בדיני ממונות: מחזירים אותו; בדיני נפשות, בחייבי גלויות ובחייבי מלקות: אין מחזירים אותו (אך במסית כן מחזירים).
* הדין האמור במשנה, שבדיני נפשות אם טעו הדיינים לזכות אין מחזירים את הדין לחובתו של הנידון, מדובר כשטעה הדיין בדבר שאין הצדוקים מודים בו (היינו: דבר שלא כתוב בתורה במפורש).
* "דיני נפשות הכל מלמדין זכות" - ואפילו אחד מן התלמידים היושבים לפני הדיינים (לדעת רב פפא). (ולדעת רבי יוסי ברבי יהודה גם העדים שהעידו עליו יכולים ללמד עליו ראיות של זכות).

דף לד עמוד א
* הגמרא מבררת את טעם המחלוקת של חכמים ורבי יוסי ברבי יהודה שנחלקו אם העדים שהעידו עליו יכולים ללמד עליו ראיות של זכות.
* לדעת רב: הדין האמור במשנה, שדיין המלמד זכות בדיני נפשות אינו רשאי לשוב וללמד חובה, אמור רק בשעת המשא ומתן שבין הדיינים, אך בשעת גמר דין גם דיין שלימד בתחילה זכות רשאי לחזור וללמד חובה.
* הגמרא מקשה ארבע קושיות על דעת רב, ומתרצת.
* "אַחַת דִּבֶּר אֱ-לֹהִים שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי כִּי עֹז לֵא-לֹהִים" - מקרא אחד יוצא לכמה טעמים, ואין טעם אחד יוצא מכמה מקראות.

דף לד עמוד ב
* המשנה (בתחילת הפרק), הסוברת שדיני ממונות ניתן לסיימם בלילה, היא שלא כדעת רבי מאיר. (והגמרא מבארת את טעמיהם).
* רבי יוחנן סובר שסומא כשר לדון דיני ממונות (כדין הנובע מהמשנה בתחילת הפרק ולא כדעת רבי מאיר שבמשנה במסכת נדה).
* רבי מאיר סובר שמותר לדון ביום המעונן למרות שאינו כשר לראיית נגעים (וזאת למרות שרבי מאיר מקיש 'ריבים' ל'נגעים').

דף לה עמוד א
* רבי חנינא ורבא נחלקו מה המקור לכך שדיני נפשות גומרים ביום שלאחריו לחובה (ולא בו ביום).
* כל תענית שמלינין בה את הצדקה (ולא מחלקים את הצדקה ביום התענית) - כאילו שופך דמים (ודוקא במקום בו רגילים לחלק לצדקה אוכל מוכן לאכילה).
* הגמרא מבארת מדוע אין דנים דיני נפשות בערב שבת ויום טוב.

דף לה עמוד ב
* ריש לקיש מנסה ללמוד בקל וחומר שקבורת מת מצוה תדחה שבת, ורבי יוחנן דוחה זאת.
* מיתת בית דין אינה דוחה את השבת. (ובגמרא מובא המקור לכך).
* אביי מנסה ללמוד שאין מיתת בית דין דוחה עבודה של קורבן ציבור (אלא רק של יחיד), ורבא (בעמוד הבא) דוחה את דבריו.

דף לו עמוד א
* בבית הדין של רבי, התחילו את כל המניינים (גם דיני ממונות) מן הצד (משום ענוותנותו של רבי).
* מימות משה ועד רבי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד, מימות רבי עד רב אשי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד.
* האמוראים נחלקו מה המקור לכך שדיני נפשות מתחילים מן הצד.
* יכול הרב בעודו עוסק בדיני נפשות ללמד לתלמידו צדדי זכות וחובה, ולאחר מכן שניהם נמנים כשתי דעות לפסק הדין, וזה רק במקרה שהתלמיד לא זקוק לטעמים ולסברות מרבו.

דף לו עמוד ב
* עשרה דברים יש בין דיני ממונות לדיני נפשות, וכולם אין נוהגים בשור הנסקל (אלא דינו בדברים אלו כמו דיני ממונות) חוץ מהדין שצריך בית דין של עשרים ושלושה (שבזה שור הנסקל שווה למיתת אדם).
* אין מושיבים בסנהדרין זקן וסריס ומי שאין לו בנים, רבי יהודה מוסיף אף אכזרי. (אך במסית כן מושיבים אנשים אלו בדין).
* ממזר וגר כשרים לדון דיני ממונות.
* בית דין צריכים להיות נקיים מכל פגם בייחוס.

דף לז עמוד א
* "שָׁרְרֵךְ" - זו סנהדרין, למה נקרא שמה "שָׁרְרֵךְ"? שהיא יושבת בטיבורו (באמצעו) של עולם (כמו טבור הנמצא באמצע הגוף), "אַגַּן" שהיא מגינה על כל העולם כולו, "הַסַּהַר" שהיא דומה לסהר.
* "סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים" - שאפילו אין רחוקים מן העבירה, אלא רק גדר של שושנים מפסיק ביניהם, לא יפרצו בה פרצות, אלא פורשים מן העבירה.
* "כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ" - אפילו ריקנין שבך מלאים מצוות כרמון.
* הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים.
* המשנה מבארת את אופן התראת הדיינים את העדים שמעידים בדיני נפשות.
* לפיכך נברא אדם יחידי - ללמדך שכל המאבד נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא.
* כל אחד ואחד חייב לומר "בשבילי נברא העולם".

דף לז עמוד ב
* מיום שחרב בית המקדש, אע"פ שבטלה סנהדרין דין ארבע מיתות לא בטלו: מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג או חיה דורסתו, מי שנתחייב שריפה או נופל בדליקה או נחש מכישו, מי שנתחייב הריגה או נמסר למלכות או ליסטין באין עליו, מי שנתחייב חנק או טובע בנהר או מת בסרונכי.
* לא מעידים "מאומד" ולא "עד מפי עד" בדיני נפשות ובדיני ממונות (אך לדעת רבי אחא בדיני ממונות כן מעידים "מאומד").
* "דְּמֵי אָחִיךָ" - מלמד שעשה קין בהבל אחיו חבורות חבורות פציעות פציעות, שלא היה יודע מהיכן נשמה יוצאה עד שהגיע לצווארו.
* מיום שפתחה הארץ את פיה וקיבלה את דמו של הבל שוב לא פתחה (לטובה).
* גלות מכפרת מחצה עוון / גלות מכפרת שלושה דברים (חרב, רעב, דבר) / גלות מכפרת על הכל.

דף לח עמוד א
* אין בן דוד בא עד שיכלו שני בתי אבות מישראל, ואלו הן: ראש גולה שבבבל ונשיא שבארץ ישראל.
* יין ניתן בשבעים אותיות וסוד ניתן בשבעים אותיות, נכנס יין יצא סוד.
* צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שהקדים גלות צדקיהו בעוד שגלות יכניה קיימת שעדיין לא מתו אותם שגלו לבבל עם יכניה.
* בברייתא מובאות ארבע סיבות מדוע אדם יחידי נברא.
* מפני מה אין פרצופיהם של בני האדם דומים זה לזה? - שלא יראה אדם דירה נאה ואשה נאה ויאמר שלי.
* בשלושה דברים אדם משתנה מחברו: בקול במראה ובדעת.
* בברייתא מובאות ארבע סיבות מדוע אדם נברא בערב שבת.
* אדם הראשון - מכל העולם כולו הוצבר עפרו.

דף לח עמוד ב
* אדם הראשון - גופו מבבל, וראשו מארץ ישראל, ואבריו משאר ארצות, עגבותיו מאקרא דאגמא.
* אדם הראשון - שעה ראשונה הוצבר עפרו, שניה נעשה גולם, שלישית נמתחו אבריו, רביעית נזרקה בו נשמה, חמישית עמד על רגליו, ששית קרא שמות, שביעית נזדווגה לו חוה, שמינית עלו למטה שנים וירדו ארבעה, תשיעית נצטווה שלא לאכול מן האילן, עשירית סרח, אחת עשרה נידון, שתים עשרה נטרד והלך לו.
* אדם הראשון - מסוף העולם ועד סופו (=מן הארץ עד לרקיע) היה, כיון שסרח הניח הקדוש ברוך הוא ידו עליו ומיעטו.
* אדם הראשון - בלשון ארמי סיפר.
* אדם הראשון - מין היה / מושך בעורלתו היה / כופר בעיקר היה.
* "דע מה שתשיב לאפיקורוס" - דוקא באפיקורוס עובד כוכבים, אבל לא באפיקורוס ישראל (כי יכפור יותר).
* אין הקב"ה עושה דבר אלא אם כן נמלך בפמליא של מעלה (ולכן פסוקים רבים נאמרו בלשון רבים, לדוגמא: "נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ").
* אמר לו רבי אלעזר בן עזריה: עקיבא, מה לך אצל הגדה? כלך אצל נגעים ואהלות.
* אמר רבי יוחנן: שלוש מאות משלות שועלים היו לו לרבי מאיר ואנו אין לנו אלא שלוש.

דף לט עמוד א
* הגמרא בתחילת העמוד מביאה ארבעה ויכוחים של כופר עם רבן גמליאל.
* הגמרא בהמשך העמוד מביאה ויכוח של מכשף עם אמימר, ויכוח של קיסר עם רבי תנחום, ויכוח נוסף של כופר עם רבן גמליאל, שני ויכוחים של מין עם רבי אבהו, ויכוח של מין עם רבי אבינא.
* אמר הקב"ה לישראל: זרעו שש והשמיטו שבע כדי שתדעו שהארץ שלי היא.

דף לט עמוד ב
* אין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים.
* מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפני?
* גדול שנאמר בעובדיהו יותר ממה שנאמר באברהם.
* מפני מה זכה עובדיהו לנביאות (שהרי גר היה)? - מפני שהחביא מאה נביאים במערה.
* הטעם שדוקא עובדיה נתנבא לאדום – לדעת רבי יצחק: אמר הקב"ה יבא עובדיהו הדר בין שני רשעים ולא למד ממעשיהם וינבא על עשו הרשע שדר בין שני צדיקים ולא למד ממעשיהם, לדעת רבי מאיר: עובדיה גר אדומי היה.

דף מ עמוד א
* פרק חמישי, המתחיל בעמוד זה, עוסק בדיני חקירת ובדיקת העדים ובדיני הכרעת הדין.
* חקירות - אחד אומר איני יודע עדותן בטילה, בדיקות - אחד אומר איני יודע ואפילו שנים אומרים אין אנו יודעין עדותן קיימת.
* אחד חקירות ואחד בדיקות - בזמן שמכחישים זה את זה, עדותן בטילה.
* בשעת משא ומתן - המלמד חובה מלמד זכות, אבל המלמד זכות - אינו יכול לחזור וללמד חובה.

דף מ עמוד ב
* הגמרא בתחילת העמוד מבררת את המקור לכך שלפי חכמים צריך לחקור את העדים בשבע חקירות.
* בברייתא מובאת דעה שהיו חוקרים את העדים בשמונה חקירות.
* רבי יוסי (במשנה) סובר שמספיק שלוש חקירות, ובברייתא מבוארת סברתו וסברת חכמים החולקים עליו.

דף מב עמוד א
* כל המברך על החודש בזמנו כאילו מקבל פני שכינה.
* אילמלא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהם שבשמים כל חודש וחודש - דיים (ולכן לדעת אביי יש לברך את החודש בעמידה).
* הגמרא מביאה בשם רב יהודה את הנוסח של ברכת הלבנה.
* "כִּי בְתַחְבֻּלוֹת תַּעֲשֶׂה לְּךָ מִלְחָמָה" - במי אתה מוצא מלחמתה של תורה? במי שיש בידו חבילות של משנה.
* העוסקים ברזו של עולם (=דיינים העוסקים בדיני נפשות) - אל ישתכרו.
* לדעת רבי יוסי (בניגוד למשנה שבדף מ ע"א) - אין מוסיפים על בית דין של עשרים ושלושה במקרה בו אין הכרעה.
* נחלקו האמוראים בביאור המילים "נזדקן הדין" שבברייתא.
* אינו דומה מתבייש מעצמו למתבייש מאחרים.

דף מב עמוד ב
* פרק שישי, המתחיל בעמוד זה, עוסק בדינים שלאחר הכרעת הדין ובדיני סקילה.
* בית הסקילה היה נמצא חוץ לשלוש מחנות, ואם בית דין יצאו והיו חוץ לשלוש מחנות אז בית הסקילה היה חוץ לבית דין.
* הגמרא מבררת את המקור לכך שבית הסקילה היה חוץ לשלוש מחנות.

דף מג עמוד א
* אם הנסקל מת אחרי שרגמו אותו באבן אחת בלבד - אין צורך לרגום אותו בעוד אבנים.
* אבן שנסקל בה ועץ שנתלה בו וסייף שנהרג בו וסודר שנחנק בו - כולן משל צבור.
* היוצא ליהרג - משקין אותו קורט של לבונה בכוס של יין, כדי שתטרף דעתו. (נשים יקרות שבירושלים היו מתנדבות ומביאות את זה).
* היוצא ליהרג ואמר בדרך שיש לו ללמד על עצמו זכות: בפעם הראשונה והשניה שאומר זאת - מחזירים אותו (גם אם אין ממש בדבריו), מכאן ואילך - מחזירים אותו רק אם יש ממש בדבריו (כך מובא בברייתא, וכך גם כוונת המשנה בתחילת הפרק).
* בסוף עמוד זה, מובא קטע ארוך, שצונזר בחלק מכתבי היד ודפוסי הגמרא, אודות הריגתו של אותו האיש (יש"ו הנוצרי) וחמשת תלמידיו.

דף מג עמוד ב
* כל הזובח את יצרו ומתודה עליו - מעלה עליו הכתוב כאילו כיבדו להקב"ה בעולם הזה ובעולם הבא.
* בזמן שבית המקדש קיים - אדם מקריב עולה שכר עולה בידו מנחה שכר מנחה בידו, אבל מי שדעתו שפלה - מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקורבנות כולם ולא עוד אלא שאין תפלתו נמאסת.
* כל המומתים מתוודים, שכל המתוודה יש לו חלק לעולם הבא.
* המשנה, הברייתא והגמרא מספרים על וידויו של עכן ועל מעשיו.
* לדעת רבי יהודה: לא ענש על הנסתרות עד שעברו ישראל את הירדן, לדעת רבי נחמיה: לא ענש אף על עונשים שבגלוי עד שעברו ישראל את הירדן.