דף כז עמוד א * שטחו של העיגול שבתוך הריבוע הוא שלושה רבעים משטחו של הריבוע. * הגמרא מקשה מכמה משניות על חידושו של עולא מהעמוד הקודם (שאמר שאילן הסמוך למצר בתוך שש עשרה אמה גזלן הוא ואין מביאים ממנו בכורים), ומתרצת. * קרקע כל שהוא - חייב בפאה ובבכורים וכותבים עליו פרוזבול. דף כז עמוד ב * לדעת רבין בשם רבי יוחנן: אחד אילן הסמוך למיצר ואחד אילן הנוטה - מביא וקורא, שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ. (בניגוד לדעת רב דימי בשם רבי יוחנן שסובר שאילן הסמוך למצר בתוך שש עשרה אמה גזלן הוא ואין מביאים ממנו בכורים). * אילן שענפיו נוטים לתוך שדה בית השלחין של חבירו - לדעת כולם: רשאי בעל השדה לקצוץ את כל הנוטה מן הענפים לתוך שדהו ("כנגד המשקולת"), בגלל שהצל הנגרם מן הענפים מזיק לבית השלחין. * המשנה האחרונה בפרק עוסקת באילן שענפיו נוטים לרשות הרבים, ומביאה שלוש דעות עד איזה גובה חייב בעל האילן לקצוץ את הענפים. (והגמרא דנה ומבארת את המחלוקת). * הגמרא מבררת האם דין המשנה שנוי במחלוקת רבי אליעזר וחכמים אם הולכים אחרי "אומדנא דהשתא".
דף כח עמוד א * פרק שלישי (פרק "חזקת הבתים"), המתחיל בעמוד זה, עוסק בענייני חזקה. * חזקה של קרקעות העושות פירות במשך כל השנה היא שלוש שנים שלימות, וחזקה בקרקעות העושות פרי בעונתן אינה שלוש שנים שלימות, ונחלקו התנאים מהו שיעור זמן החזקה. * רבי יוחנן אמר ששמע מהולכי אושא שהיו אומרים שהמקור לכך שחזקה היא שלוש שנים נלמד משור המועד. דף כח עמוד ב * הגמרא מקשה כמה קושיות על הלימוד של הולכי אושא, ומתרצת. * את הקושיה האחרונה על הלימוד של הולכי אושא, ניתן לתרץ רק לשיטתם (שיטת רבי ישמעאל, שהולכי אושא זה הוא), אך לא לדעת חכמים החולקים על רבי ישמעאל. * לדעת רב יוסף: המקור לדין חזקת שלוש שנים לדעת חכמים הוא מדברי ירמיהו הנביא, אך אביי דוחה זאת.
דף כט עמוד א * רבא מציע שלוש הצעות למקור לדין חזקת שלוש שנים לדעת חכמים, ואביי דוחה את שתי ההצעות הראשונות, ולכן למסקנה המקור הוא (כאמור בהצעה השלישית) שאחר השנה השלישית אין דרך בני אדם להיזהר יותר בשמירת השטר ולכן נשארת הקרקע ברשותו. * החל מעמוד זה ועד סוף המסכת אין את פירוש רש"י אלא יש את פירוש רשב"ם (בדפוס פיזרו כתוב: כאן מת רש"י ז"ל). * רב הונא מחדש ששלוש שנות החזקה צריכות להיות רצופות (ללא שנת הפסקה באמצע). * אין מחייבים את המחזיק להביא עדים שיעידו בפירוש על כל הימים והלילות (אלא אם דורש זאת המערער) אלא יעידו סתם שראוהו דר ג' שנים. דף כט עמוד ב * בחנויות למזון העשויות לשימוש רק ביום ולא בלילה, מודה רב הונא שאין צורך בחזקה רצופה ואין צורך להחזיק בהם גם בלילה. * שניים שקנו שפחה, והיא עובדת לזה שנה ולזה שנה - אם כך סיכמו (בשטר חלוקה ובעדים שתעבוד לזה שנה ולזה שנה) הרי שלאחר שלוש שנים יש להם חזקה עליה מפני ערעור של אחרים (לפי רשב"ם). * החזיק אדם שלוש שנים בכל השדה חוץ משטח מסוים בשדה, קנה את השדה כולה חוץ מאותו שטח - ונחלקו האמוראים אם דין זה אמור אף כאשר לא ניתן לזרוע באותו השטח.
דף ל עמוד א * במקרה של "שכוני גוואי" רבא פסק שיש להעמיד את הבית ביד הלוקח, ובמקרה של "נכסי דבי בר סיסין" פסק שיש להעמיד את השדה ביד המוכר, ורב נחמן פסק להיפך - והגמרא דנה ביישוב הסתירה של הפסקים שלהם (והרשב"ם פסק בשני המקרים כרב נחמן). * עשוי אדם להיות טרוד במסחרו במשך שלושים יום ולא לדעת שאדם מחזיק בביתו, ולכן חזקה זו לא נחשבת לחזקה (ומדובר כאשר יש לו בית אחר באותה העיר שהיה מתאכסן שם כל שלושים יום [רשב"ם], ובשאר הזמן היה במקום בו לא היה יכול לדעת שמחזיקים בביתו). דף ל עמוד ב * הגמרא מביאה ארבעה מקרים (עם פסיקת רבא) שבהם אדם ערער על עיקר המכירה שקנה המחזיק מהמוכר וטען שהוא בעל הקרקע ולא אותו אדם שמכר הקרקע למחזיק. * חכמים (החולקים על אדמון) מודים שיתכן שאדם יאמר דברים היכולים לשמש כראיה נגדו (וזאת מתוך אינטרס מסויים), ולכן אין דיבורו זה נחשב כהודאה.
דף לא עמוד א * אביי חולק על רבה וסובר שאין אדם נאמן מכוח "מה לי לשקר" על דבר שהעדים מכחישים אותו. * במקרה בו אדם עוקר ומכחיש בטענתו השנייה את טענתו הראשונה - אינו טוען וחוזר וטוען. * במקרה בו אדם בטענתו השנייה אינו חוזר לגמרי מדבריו הראשונים אלא רק מוסיף עליהם - טוען חוזר וטוען. * במקרה בו אדם טוען טענה שנייה המכחישה במקצת את דבריו הראשונים אך יש בה בכדי לתקן את דבריו הראשונים - נחלקו עולא ונהרדעי אם טוען וחוזר וטוען, ופוסקת הגמרא שחוזר וטוען. דף לא עמוד ב * שתי כתות עדים המכחישות זו את זו - נחלקו רב הונא ורב חסדא אם כשרות לעדות אחרת. (והגמרא דנה האם רבא ורב נחמן נחלקו במחלוקתם זו). * רב נחמן פסק בהתחלה שלא חוששים ל"זילותא דבי דינא" (=שמא ילגלגו בני אדם על בית דין ויאמרו שחוזרים הם ממה שפסקו בתחילה), ולאחר שהקשו עליו מברייתא טען שיש לחשוש, אך לבסוף פסק שאין לחשוש כי כך סוברים כמה תנאים גדולים.
דף לב עמוד א * לדעת רבי יוחנן: "אין ערער פחות משנים" (אם רק עד אחד ערער על הכהונה של פלוני אין זה חשוב ערעור ונאמן עד אחד בלבד להכחישו ולהכשירו לכהונה). * לדעת רב אשי: רבי אלעזר ורשב"ג לא חוששים ל"זילותא דבי דינא", אלא הם נחלקו (במחלוקת רבי נתן וחכמים) האם ניתן לצרף עדות של עד שני עם עדות של עד ראשון כאשר לא העידו כאחד. דף לב עמוד ב * רב אידי בר אבין פסק במעשה הראשון ("בארעא") כרבה, ובמעשה השני ("בזוזי") כרב יוסף - והטעם לכך הוא מכיוון שיש ספק כמי ההלכה ולכן פסק שיעמוד כל דבר בחזקתו לפי ש"המוציא מחבירו עליו הראיה". * ערב ששילם את החוב למלווה ובא לדרוש זאת מהלווה, והלווה טוען שפרע לערב את החוב, אך הערב טוען שהחזיר לו את המעות כי היו פגומות - נאמן הערב.
דף לג עמוד א * הבא ליפרע מנכסי יתומים (בעבור חוב אביהם) לא יפרע אלא בשבועה. * רב אידי בר אבין נחלק עם קרוב משפחה שלו מי קרוב יותר לפלוני שמת שהשאיר עץ דקל, ולבינתיים הקרוב שלו תפס את הדקל ואח"כ הודה שרב אידי קרוב יותר - רב חסדא פסק שהוא לא צריך לשלם את הפירות שאכל עד שהודה, ואביי ורבא חולקים. דף לג עמוד ב * שני בני אדם שדנו על קרקע - אחד אמר של אבותי היתה קרקע זו והביא על כך עדים, והשני אמר של אבותי היתה קרקע זו והביא עדים שהוא עצמו החזיק בקרקע שלוש שנים - נחלק רב חסדא עם אביי ורבא אם השני נאמן. * שאל אדם את חברו מה הוא עושה בקרקע שלו: אם הלה השיב לו שקנה ממנו את הקרקע והחזיק בה שלוש שנים, אך הביא עדים רק על שנתיים - יחזיר את הקרקע והפירות שאכל, אך אם השיב לו שירד לקרקע לצורך אכילת פירות בלבד (כאריס או שקנה את הפירות לכמה שנים) - נאמן.
דף לד עמוד א * מי שהביא רק עד אחד שהחזיק שלוש שנים בקרקע - עליו להחזיר את הקרקע, ולגבי הפירות שאכל: החכמים לפני אביי סברו (בעמוד הקודם) שישלם, ואביי סבר שלא ישלם. (ע"פ רשב"ם בפירוש השני בעמוד הקודם). * כל המחויב שבועה שאינו יכול להישבע - משלם (לדעת רבי אבא, וכך פסק רשב"ם בעמוד ב, ולא כדעת רב ושמואל שחולקים). דף לד עמוד ב * חפץ שיש ויכוח בין שניים למי הוא שייך, ואין אחד מהם מוחזק בו, ואחד מהם רוצה שבית דין יתפסו את החפץ עד שיביא ראיה שהוא שלו - נחלקו האמוראים אם על בית דין לשמוע לדבריו ולתפוס את החפץ. * במקרה הנ"ל, אם בית דין תפסו את החפץ, ולא מצא אותו אחד ראיה שהחפץ שלו, וביקש מבית דין לשחרר את החפץ ו"כל דאלים גבר" - נחלקו האמוראים אם שומעים בקולו. (ונחלקו רשב"ם ותוס' אם שתי המחלוקות הללו תלויות זו בזו או לא).
דף לה עמוד א * שני שטרות מתנה לשני אנשים שונים על שדה אחת עם אותו תאריך - לדעת רב: יחלוקו, ולדעת שמואל: "שודא דדייני" (= רשב"ם: הדיינים יפסקו למי לתת כפי מה שנראה להם למי הנותן מעדיף לתת, ר"ת: יתנו הדיינים למי מהם שירצו). * במקרה של רכוש הנתון במחלוקת ואין אחד מהם מוחזק בו ואין לאף אחד מהם ראיה - אם אפשר יהיה לברר את הדבר של מי הרכוש (אם יבאו ויעידו של מי הוא) הדין הוא שכל דאלים גבר. * המחליף פרה בחמור וילדה וכן המוכר שפחתו וילדה זה אומר עד שלא מכרתי ילדה וזה אומר משלקחתי ילדה - יחלוקו (כי לשניהם יש "דררא דממונא"). דף לה עמוד ב * בממון שדינו הוא כל דאלים גבר, אם לפני שקדם אחד משניהם ותפס בא אדם אחד מן השוק והחזיק בה אין בית דין מוציאים אותו מידו לדעת נהרדעי ורב אשי חולק. * אדם המחזיק בקרקע וטוען שקנה אותה אך הבעלים הראשון מערער וטוען שלא מכרה - אם העידו עדים שהמערער עצמו הגביה סל של פירות מן השדה והעמיסו על כתפו של בעל דינו המחזיק בה, הרי היא בחזקתו מיד (אלא אם טען ואמר "לפירות הורדתיו"). * אין לעכו"ם דין חזקה (ולכן: שדה שהכל יודעין שהיתה של ישראל ואכלה עכו"ם שלש שנים וטוען שלקחה מישראל, והלך ישראל וקנה את השדה מהעכו"ם ואכלה גם הוא שלוש שנים - לא נחשב לחזקה).
דף לו עמוד א * הגמרא מביאה דוגמאות שונות בהם הדבר לא נחשב ל'חזקה'. * אם החזקתו של המחזיק בשדה האילן נעשתה בשנת ערלה או שביעית וכן אם החזיק בכלאיים - אינה חזקה. * אם במשך שלוש שנים קצר המחזיק את התבואה בעודה שחת ולא המתין עד שתגדל - אין זו חזקה. * לבעלי חיים המהלכים מעצמם יש להן חזקה לאחר שלוש שנים שהחזיק בהם. דף לו עמוד ב * ישנה מחלוקת תנאים ואמוראים האם מה שהמחזיק חורש את השדה עולה לחשבון חזקת שלוש שנים. * ההבדל בין רב לשמואל בדעת חכמים הוא במקרה של "דקל נערה" (דקל ילדה שממהרת להוציא פירות ומוציאה פירות שלוש פעמים בפחות משלוש שנים שלימות - לרב אינה חזקה ולשמואל כן נחשב לחזקה). * אביי לומד מדברי רבי ישמעאל שלדעת חכמים אם היו לו שלושים אילנות, וכל עשרה אילנות נטועים בשטח של בית סאה, ואכל עשרה בשנה זו ועשרה בשנה זו ועשרה בשנה זו - הרי זו חזקה.
דף לז עמוד א * אחד קנה אילנות ואחד קנה את הקרקע - לדעת רב זביד: זה שהחזיק באילנות קנה רק את האילנות וזה שהחזיק בקרקע קנה את הקרקע, ולדעת רב פפא: זה שהחזיק באילנות קנה את האילנות וחצי מהקרקע וזה שהחזיק בקרקע קנה חצי מהקרקע. * מכר קרקע ושייר אילנות לעצמו - יש לו למוכר גם את הקרקע הנצרך לאילנות. דף לז עמוד ב * מכר שני אילנות ושייר קרקע לעצמו - נחלקו רבי עקיבא וחכמים אם יש ללוקח את מקום האילנות בקרקע ליטע אחרים במקומם כשימותו. (והגמרא מבארת שהמחלוקת לא תלויה במחלוקת רב זביד ורב פפא). * לדעת רבא: אדם שמכר אילנות רצופים (שנטועים יותר מעשרה בבית סאה) - לא קנה הלוקח חלק בקרקע, משום שהם עומדים להיעקר (ורבי זירא אמר שדברי רבא תלויים במחלוקת תנאים). (אך יש 'חזקה' במקרה זה לדעת רבא).
דף לח עמוד א * אם מכר לחברו סתם דקל לפירותיו (ללא הקרקע) - על המוכר למחות ולהודיע בתוך שלוש שנים שלא מכר לו את הקרקע, כדי למנוע מהקונה טענה לאחר שלוש שנים שפירש ומכר לו גם את הקרקע. * לדעת רב: תנא קמא סובר שמחאה שלא בפניו של המחזיק נחשבת למחאה, אך בשעת חירום בין ארצות שאין השיירות מצויות, לא נחשבת למחאה. דף לח עמוד ב * בגמרא מובאות דעות שונות אם מועילה חזקה בנכסי בורח, ולמסקנה רבא פסק שלא נחשבת לחזקה במקרה של בורח מחמת שרצח ורוצים להרגו, אך אם ברח מחמת חוב ממון שיש לו מועילה חזקה. * בסיום הדף הגמרא מבררת איך נעשית מחאה שלא בפני המחזיק.
