דף קנא עמוד א * האומר "נכסיי לפלוני" - הגמרא מסתפקת אם ספר תורה כלול בכך. * אפילו מי שסובר שאשה המקנה נכסים כדי להבריח אותם מבעלה אינה יכולה לחזור בה - זה רק באופן שלא גילתה דעתה במפורש שהנתינה היתה רק כדי להבריח מבעלה. * כל שנתן מתנה באופן שאילו עמד מחוליו היה חוזר בו - יכול לחזור בו אף בהיותו חולה (ואף באופן בו חוזר מהמתנה רק כדי לתת את הנכסים למישהו אחר ולא לעצמו). * "דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו". דף קנא עמוד ב * מי שמצוה את נכסיו לאחרים מפני שסבר שעומד למות וניכר דבר זה מכלל דבריו - אף אם שייר במתנה ועשה קנין, אם עמד מחוליו חוזר. * לדעת רבא בשם רב נחמן: מתנת שכיב מרע במקצת הרי היא כמתנת בריא וצריכה קנין (בגמרא מובאות שלוש קושיות על כך משלוש משניות, והקושיות נדחו). * הגמרא מכריעה להלכה שמתנת שכיב מרע במקצת צריכה קנין (וגם אם מת). * הגמרא מכריעה להלכה שהמצווה נכסיו לאחרים מפני שסבר שעומד למות וניכר דבר זה מכלל דבריו - אינו צריך לעשות קנין, ודוקא אם מת לבסוף (ואם לא מת חוזר ואפילו אם עשו קנין).
דף קנב עמוד א * שכיב מרע שנתן לפלוני את כל נכסיו במתנה ועשה על כך קנין - רב סובר שהרי היא כמתנת בריא שאם עמד מחוליו אינו חוזר בו והרי היא כמתנת שכיב מרע שיכול לתת לפלוני את החוב שחייב לו אדם מסויים, ושמואל מסתפק מה הדין כי אולי כוונתו היתה להקנותו בשטר ואין שטר יכול לחול לאחר מיתה. * שכיב מרע שאמר "כתבו ותנו מנה לפלוני" ומת - רב סובר שאין כותבין ונותנין (שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה), ושמואל חולק. [והגמרא מבארת מדוע מחלוקת זו לא סותרת את המחלוקת הקודמת]. דף קנב עמוד ב * לדעת שמואל: שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים וקנו מידו וייפה את כוחו (שכתב "וקנינא מיניה מוסיף על מתנתא דא") - אם מת, קנה המקבל מתנה את כל נכסיו. * מתנת שכיב מרע מבטלת מתנת שכיב מרע אחרת שקדמה לה. * כתב וזיכה לזה כתב וזיכה לזה (=כתב כל נכסיו לראשון ומסר לו את השטר לראיית זכותו ואח"כ כתב כל נכסיו לשני ומסר לו את השטר לראיית זכותו) - לדעת רב הראשון קנה, ולדעת שמואל השני קנה.
דף קנג עמוד א * מתנת שכיב מרע שכתוב בה "מתנה זו אני מקנה לך בחיים ובמות" - לדעת רב (וכך פסקו נהרדעי): הרי היא כמתנת שכיב מרע, לדעת שמואל: הרי היא כמתנת בריא. * לדעת אמימר (שלא כדעת רבא) אין חילוק בין הלשונות, ולכן בין אם אמר "בחיים ובמות" ובין אם אמר "מחיים ובמות" הרי זו מתנת שכיב מרע. * במקרה שיש ספק אם בשעת נתינת המתנה היה שכיב מרע - נחלקו רבי מאיר וחכמים על מי להביא ראיה (על הנותן או על מקבל המתנה). דף קנג עמוד ב * במקרה שיש ספק אם לאחר שנתן את המתנה הבריא ונתבטלה המתנה ולאחר מכן מת מחולי אחר או שלא הבריא אלא מת מתוך מחלה זו והמתנה קיימת - לדעת רבה (ורבי נתן) לא בטלה המתנה, ואביי (ורבי יעקב) חולק. * בקעה - בימות החמה דינה כרשות היחיד לענין שבת וכרשות הרבים לענין טומאה (אם לא עברו עליה פעם אחת ימות הגשמים), ובימות הגשמים דינה כרשות היחיד גם לענין שבת וגם לענין טומאה.
דף קנד עמוד א * במשנה (קנג ע"א) מובא שאם יש ספק אם בשעת נתינת המתנה היה שכיב מרע, הרי שלדעת חכמים המוציא מחברו עליו הראיה - ונחלקו האמוראים בסוגייתנו: לדעת רב הונא ורבה הראיה צריכה להיות הבאת עדים, ולדעת רב חסדא ורבה בר רב הונא הראיה צריכה להיות קיום השטר. (והגמרא מבארת את מחלוקת רבי מאיר וחכמים בהתאם לכל דעה). * גם רבי יוחנן וריש לקיש נחלקו בכך - לדעת רבי יוחנן: ראיה בעדים, ולדעת ריש לקיש: ראיה בקיום השטר. דף קנד עמוד ב * רבי אלעזר הוא תלמידו של רבי יוחנן, ורבי ינאי הוא רבו של רבי יוחנן. * רבי יוחנן, שאמר ש"דברי הכל מודה בשטר שכתבו אינו צריך לקיימו", התכוון לומר שכך היא דעת חכמים (אבל רבי מאיר חולק). * למסקנת הגמרא יש להפוך את הדעות - לדעת רבי יוחנן: ראיה בקיום השטר, ולדעת ריש לקיש: ראיה בעדים.
דף קנה עמוד א * אין העדים חותמין על השטר אלא אם כן נותן ומקבל ועדים כולם גדולים וכשרים. * קטן היורש קרקעות אביו שמת - לדעת רבא בשם רב נחמן: רשאי למכור קרקעות אלו מגיל 18, ולדעת רב הונא בר חיננא בשם רב נחמן: מגיל 20. * רבי זירא מקשה מברייתא לשיטת רב הונא בר חיננא (והגמרא מתרץ קושיה זו בעמוד הבא). דף קנה עמוד ב * האמוראים נחלקו האם שנת ה-18 (או ה-20, לדעה השניה שלעיל) דינה כשנה שלפניה (ונחשב לקטן ולא יכול למכור קרקעות שירש מאביו) או כשנה שלאחריה (ונחשב לגדול ויכול למכור). * מי שיודע בטיב משא ומתן רשאי למכור קרקעות אביו גם לפני הגיל הנ"ל. * לענין עדות על מטלטלים - נאמן להעיד על מה שראה ושמע מגיל 13. * מתנת קרקע שנותן נער מגיל 13, אע"פ שאינו יודע בטיב משא ומתן, נחשבת למתנה.
דף קנז עמוד א * שמואל מסתפק לשיטת חכמים שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם - מה הדין במקרה של לווה הכותב בשטר "משעבד אני לך כל הנכסים הקנויים לי וכן נכסים שאני עתיד לקנות" ולאחר ההלוואה קנה נכסים, האם אכן חל השעבוד על הנכסים שקנה, ואם מכרם/הורישם יכול המלווה לגבותם מהלקוחות או לא. * הגמרא מביאה שני ניסיונות להוכיח שחל השעבוד במקרה הנ"ל, אך דוחה ניסיונות אלו. * מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהן. דף קנז עמוד ב * הגמרא מביאה שני ניסיונות נוספים להוכיח שחל השעבוד במקרה הנ"ל, אך דוחה ניסיונות אלו. * אם במקרה הנ"ל חל השעבוד - נחלקו הדעות מה הדין במקרה בו לוה מאחד וכתב בשטר שמשעבד כל מה שיקנה, ואח"כ לוה מאדם נוסף וכתב לו גם כך, ואח"כ חזר וקנה קרקעות ומכרן או מת והורישן: דעה אחת סוברת שראשון קנה, ודעה שניה סוברת שיחלוקו וכך מכריעה הגמרא להלכה. * לרב אשי היה "מהדורא קמא" ו"מהדורא בתרא", וברשב"ם הביא מרב האי גאון ור"ח, שרב אשי סיים את תלמודו לאחר 30 שנה פעם ראשונה, ואח"כ סיים את תלמודו פעם שניה לאחר עוד 30 שנה.
דף קנח עמוד א * בעמוד זה מובאת משנה בלבד, והגמרא מתחילה בעמוד ב. * המשנה עוסקת במקרה בו נפל הבית עליו ועל אשתו ומתו שניהם ואינו ידוע מי מת קודם - ומובאת מחלוקת ב"ש וב"ה כיצד יחלקו בנכסים יורשי הבעל ויורשי האשה. דף קנח עמוד ב * במקרה הנ"ל נאמר במשנה שלדעת ב"ה נכסי צאן ברזל הם "בחזקתן" - ונחלקו האמוראים האם הכוונה היא בחזקת יורשי הבעל או בחזקת יורשי האשה או שיחלוקו. * המשנה עוסקת במקרה בו נפל הבית עליו ועל אמו ואינו ידוע מי מת קודם - לדעת ת"ק: ב"ש וב"ה מודים שיחלוקו בנכסים, ולדעת ר"ע: ב"ה סוברים שהנכסים בחזקתן (ונחלקו האמוראים אם הכוונה היא שהם בחזקת יורשי האם או בחזקת יורשי הבן). * "אוירא דארץ ישראל מחכים". * בן עזאי היה תלמיד חבר של רבי עקיבא, וההוכחה לכך היא שפנה אליו בלשון נוכח כדרך חבר.
דף קנט עמוד א * הגמרא מביאה 6 אפשרויות שונות לבאר מה היא ההלכה שנשלחה מארץ ישראל שאמרו עליה שהיא קשה, ודוחה את כל האפשרויות, ולבסוף חוזרת ומבארת כהבנה הראשונה שבעמוד זה (שהיא האפשרות השניה מתוך 6 האפשרויות). * "גזירת מלך" היא שמשה ואהרן פסולים להעיד לחותנם (ולא מפני שהם לא נאמנים). דף קנט עמוד ב * בן שמת בחיי אמו ואח"כ מתה אמו - איננו יורש את אמו בקבר (כאילו הוא חי) להנחיל לאחיו מן האב [כך הוכיחה הגמרא מברייתא וממשנה]. * במקרה של "נכסי דבי בר סיסין" רבא פסק שיש להעמיד את השדה ביד המוכר, ובמקרה של "שכוני גוואי" פסק שיש להעמיד את הבית ביד הלוקח, ורב נחמן פסק להיפך - והגמרא דנה בישוב הסתירה בפסקים שלהם (סוגייה זו מופיעה גם בדף ל ע"א).
דף קס עמוד א * פרק עשירי, המתחיל בתחילת עמוד זה, עוסק בהלכות כתיבת שטרות. * ההבדלים בין גט פשוט לגט מקושר: גט פשוט - עדיו מתוכו, ומקושר - עדיו מאחוריו; גט פשוט - עדיו בשנים, ומקושר - בשלשה. דף קס עמוד ב * הגמרא מביאה שלוש דעות של אמוראים למקור ללימוד דיני הפשוט והמקושר. * למסקנת הגמרא: כל דינו של שטר מקושר הוא מדרבנן, ושלוש המקורות שהביאו האמוראים הם אסמכתא בעלמא. * חכמים תיקנו גט מקושר בגלל מקום שגרו בו כהנים שהיו קפדנים מאוד והיו ממהרים לגרש נשותיהם ואח"כ לא יכלו להחזיר אותם כי כהן אסור בגרושה, ולכן תיקנו להם לגרש בגט מקושר שעשייתו ממושכת וכך לא ימהרו לגרש נשותיהם. (ולא חילקו בין גיטין לשאר שטרות). * נחלקו האמוראים אם מקום חתימת העדים בשטר מקושר הוא בין כל קשר וקשר מבחוץ או אחורי הכתב בצד החיצוני כנגד הכתב הפנימי.
דף קסא עמוד א * מקום מחוק שיש בשטר ונכתבו עליו מילים מסויימות - אם המחיקה היא במקום שיתכן שהיה כתוב שם "הכל שריר וקיים" וגודל המחיקה לפחות כשיעור זה, פסול. * הגמרא מקשה ומבררת מדוע אין חשש זיוף בשטר מקושר לדעת רבי ירמיה בר אבא (הסובר שמקום חתימת העדים בשטר מקושר הוא אחורי הכתב בצד החיצוני כנגד הכתב הפנימי). * חתימה שכתוב בה "בן איש פלוני עד" או "איש פלוני עד" - כשר. דף קסא עמוד ב * אין אדם מניח מלחתום בשטר בשם של עצמו וחותם בשם אביו, וכן אין אדם מעיז פניו לעשות משמו של אביו סימן לחתימת ידו. * לדעת מר זוטרא: כל שטר מקושר שאין חתימות עדיו מסתיימים בשורה אחת - פסול. (חתימות העדים בשטר מקושר צריכות להתחיל ולהסתיים בדיוק באותו מקום, זה תחת זה). * כל המחיקות שיש בשטר (ואינם במקום כתיבת "שריר וקיים"), צריך שיכתוב בסוף השטר "ודין קיומיהון" (כלומר שיפרש בסיום השטר את המקומות שיש בהם מחקים ויכתוב שהם אמת).
דף קסב עמוד א * רב עמרם מבאר, שהטעם לכך, שצריך שיחזור ויכתוב את עיקרי הדברים שנכתבו בשטר בשורה האחרונה שבשטר (ולא יחדש דבר חדש נוסף בשורה זו), הוא בגלל שאין למדים דברים חדשים מהשורה האחרונה (מפני שאין העדים יכולין לקרב חתימתן כל כך בסמוך בסוף השטר ומניחין ריוח בין השטר לחתימתן ויכול אדם לזייף ולהוסיף בינתים שיטה אחת). * רב עמרם מביא סיוע מברייתא לדבריו. דף קסב עמוד ב * אפילו אם הרחיק את חתימות העדים מעט פחות מ-2 שורות מן הכתב - השטר כשר. * אם היו חתימות העדים רחוקות מהכתב 2 שורות או יותר, וכדי להכשיר את השטר הוסיפו בו חתימות נוספות באותן 2 שורות, ונמצא אחד מהן קרוב או פסול - תתקיים העדות ב-2 העדים האחרונים שהם כשרים. * אויר - פוסל סוכה ב-3 טפחים, וסכך פסול - פוסל סוכה ב-4 טפחים.
