דף צח עמוד א * כדי שלא יהיה קשה מהמשנה בדף צז על דעת רב נחמן, הגמרא בעמוד הקודם העמידה את הדין הראשון במשנה במקרה ש"יש עסק שבועה ביניהן" - והגמרא בעמוד זה מבארת כיצד יימצא האופן שיהיה ביניהם "עסק שבועה". * האומר לחברו "מנה לי בידך", וחברו משיב לו "אין לך בידי אלא חמשים והשאר איני יודע" - לדעת רבא: מתוך שאינו יכול להישבע, ישלם הכל. * לדעת רמי בר חמא: ארבעה שומרים המנויים בתורה צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת (אינם חייבים שבועה על טענה הפוטרת אותם, אלא אם כן היתה בטענתם הודאה במקצת הטענה וכפירה במקצת). דף צח עמוד ב * הגמרא מעמידה את הדין האחרון שבמשנה בדף צז ע"ב כדעת סומכוס הסובר ש"ממון המוטל בספק חולקין". * הגמרא מביאה ארבעה ספקות במקרים שונים בנוגע לדין "בעליו עמו" (במקרים בהם בתחילה שאל או שכר עם הבעלים ואח"כ השתנה המצב). * השואל פרה מחברו באמצעות שליח - המשנה מפרטת מתי מתחילה השאילה מבחינה חוקית.
דף צט עמוד א * לדעת רב: במשנה (צח ע"ב) מדובר שהשואל פרה אמר למשאיל "הכישה במקל והיא תבוא", ולכן חייב השואל באחריותה מרגע שהכישה המשאיל במקל ואף שהמשאיל שלח אותה ביד עבדו הכנעני (ויד עבד כיד רבו). * לדעת רב הונא: אם המשאיל רוצה לחזור בו בתוך זמן ההשאלה, הרי שאם השואל עדיין לא השתמש בחפץ יכול המשאיל לחזור בו, ורבי אמי ורבי אלעזר חולקים וסוברים שרגע המשיכה הוא הקובע, ולאחר שמשך השואל את החפץ המשאיל לא יכול לחזור בו. דף צט עמוד ב * שכירות קרקע נקנית בכסף בשטר ובחזקה. * חמישים תמרים הדבוקים יחד, הנמכרים בארבעים ותשע פרוטות אם מוכרים אותם ביחד אך נמכרים בחמישים פרוטות אם מוכרים כל אחד מהם לבד - אם גזל מהדיוט משלם ארבעים ותשע פרוטות ואם גזל מהקדש משלם חמישים פרוטות (וחומש שלהם). * שמואל חזר בו ממה שאמר שהדר בחצר חברו (שאינה עומדת להשכרה) שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר, ולמסקנה סובר שמואל שאין לדמות את דין ההדיוט לדין ההקדש. * רבא מבאר את דין הסבלים ששברו חבית יין לחנווני ואותה חבית נמכרת ביום השוק במחיר גבוה יותר מאשר בשאר הימים.
דף ק עמוד א * רבה בר רב הונא ורבא חולקים בשיטת סומכוס הסובר ש"ממון המוטל בספק חולקים" - האם סובר כך גם כששני הצדדים טוענים טענת "ברי", או רק כאשר הם טוענים טענת "שמא". * סומכוס מודה שכאשר חייב אחד הצדדים להישבע שבועה מהתורה - אין מחייבים אותו לחלוק את הממון המוטל בספק. (לדעת רבה בר רב הונא). * אין נשבעים על העבדים. דף ק עמוד ב * במשנה (בעמוד א) מובא שאם היו לו 2 עבדים/שדות, וטוען שמכר את הקטן אך הקונה טוען שקנה את הגדול, ישבע המוכר שמכר את הקטן - ובגמרא (לאחר שהקשתה שלוש קושיות בעמוד א על משנה זו) מובאים כמה ניסיונות להסביר כיצד לבאר את המשנה. * במשנה מובא שהמוכר זיתיו לצורך עצים ושהה הקונה מלקוצצם, ועשו הזיתים בשיעור של מינימום רביעית שמן לסאה - יחלוקו. ובגמרא מבואר שמדובר שהמוכר מכר לקונה בסתם ולא קבע עמו זמן לקציצת העצים.
דף קא עמוד א * שטף נהר את עצי זיתיו (עם גושיהם) ונתנם לתוך שדה חברו ושם נקלטו הזיתים ועשו פירות - בתוך שלוש שנים יחלוקו, אבל לאחר שלוש שנים הכל לבעל הקרקע. * שטף נהר עצי זיתיו לתוך שדה חברו, ואמר בעל הזיתים לבעל השדה שהוא רוצה ליטול את זיתיו משדהו - אין שומעים לו לעוקרם, אלא ישארו הזיתים בשדה זו, משום ישוב ארץ ישראל (שהארץ לא תהיה שוממה מנטיעות). * הגמרא דנה בביאור דברי המשנה (שבמסכת דמאי): "המקבל שדה אבותיו מן הנכרי מעשר ונותן לו". * היורד לתוך שדה חברו ונטעה שלא ברשות: בשדה שאינה עשויה ליטע בה אילנות - יד הנוטע על התחתונה (מקבל רק החזר הוצאות, ואם השבח פחות מההוצאות מקבל רק את דמי השבח). דף קא עמוד ב * הגמרא מכריעה להלכה שאם בנה חורבת ביתו של חברו שלא ברשות ואח"כ רוצה ליטול עציו ואבניו שומעים לו, אך אם נטע עצים בשדה חברו שלא ברשות ואח"כ רוצה ליטול עציו אין שומעים לו (ונחלקו הלישנות בגמרא בטעם הדבר). * המשכיר בית לחברו סתם - אין המשכיר יכול להוציאו מהבית בימות הגשמים, אא"כ הודיעו על כך שלושים יום לפני ימות הגשמים. * המשנה והברייתא מבארות את הדברים המוטלים על המשכיר להעמיד לשוכר (=כל דבר שהוא מעשה אומן).
דף קב עמוד א * המשכיר בית לחברו: על השוכר לעשות לו מזוזה, וכשהוא יוצא לא יטלנה בידו ויוצא, אך אם שכר מנוכרי נוטלה בידו ויוצא. * הגמרא הוכיחה מהמשנה (שבעמוד הקודם) כדעת רבי יוסי ברבי חנינא הסובר שחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו חפץ הפקר שנכנס אליה. * הגמרא מקשה משלוש ברייתות על רבי יוסי ברבי חנינא, ומתרצת. דף קב עמוד ב * כשהמשכיר פירש בדבריו את שני אופני החישוב לשכר דירה, הן לפי שנה והן לפי חודש, והתעברה השנה - לדעת המשנה: יחלוקו, לדעת רב: על השוכר לשלם את החודש הנוסף אם המשכיר אמר "לפי חודש" בסוף דבריו, לדעת רב נחמן: על השוכר לשלם את החודש הנוסף בכל מקרה, ולדעת שמואל: זה תלוי מתי בא המשכיר לתבוע את שכרו. * במקרה בו ביום תשלום דמי השכירות, השוכר טוען ששילם והמשכיר טוען שהוא לא שילם לו - הגמרא מסתפקת מה הדין ומכריעה בעמוד הבא שהשוכר נאמן (ובשבועה).
דף קג עמוד א * המשכיר בית לחבירו לעשר שנים וכתב לו על כך שטר ללא תאריך, ולאחר כמה שנים טוען המשכיר שהשוכר התגורר כבר חמש שנים בבית והשוכר טוען שגר פחות מכך - המשכיר נאמן. * מי ששואל חפץ מחברו ואומר לו "השאילני אותו בטובו" ועושה על כך קנין - יכול להשתמש בו לעולם. * רבא ורב פפא מבארים מה הדין כאשר השואל ניסח את בקשתו באופנים שונים. * האומר לחבירו "בית כזה אני משכיר לך", ולאחר שהשכיר לו נפל הבית - חייב להעמיד לו בית אחר עם אותם הנתונים. * פרק תשיעי, המתחיל בסוף עמוד זה, עוסק בדיני אדם המקבל שדה מחברו (באריסות, בחכירות או בשכירות), וכן בדיני 'בר מצרא', דיני משכון ודיני 'ביומו תתן שכרו'. דף קג עמוד ב * מקום שנהגו לקצור את התבואה ולהשאיר את שורשי התבואה בקרקע - בין האריס ובין בעל הבית מעכבים זה על זה שלא לשנות מהמנהג ולעקור התבואה עם השורשים, וכן להיפך. * בבבל נהגו שלא נותנים תבן לאריס. * כל דבר שהוא מעיקר שמירת השדה, שאי אפשר לשמור בלעדיו - מוטלת חובת עשייתו על בעל השדה ולא על האריס.
דף קד עמוד א * שתי המשניות הראשונות בפרק עוסקות בין בחכירות ובין בקבלנות, ושאר המשניות בפרק עוסקות כל אחת ואחת או בחכירות או בקבלנות. * הגמרא מקשה (ומביאה שני תירוצים) מדוע נאמר במשנה שאם אמר לו המקבל לבעל הקרקע חכור לי שדה בית השלחין זה רשאי הוא לנכות לו כשיבש המעין, ולא יכול בעל הקרקע לומר לו שהתכוון רק להחכיר לו שדה ששמה הוא שדה בית השלחין. * הגמרא מביאה חמישה תנאים (אחד בעמוד הבא) שהיו דורשים לשונות שהרגילו הדיוטות לכתוב שלא בתקנת חכמים, ופסקו על פי לשונות אלו. דף קד עמוד ב * הגמרא דנה מה הדין כאשר אדם ציווה לתת ארבע מאות זוז לבתו בכתובתה. * אדם שקיבל קרקע מחברו באריסות ואמר לחברו שאם לא יזרע בשדה ישלם לו אלף זוז, ולבסוף שליש מהשדה לא זרע - לדעת נהרדעי צריך לשלם לבעל השדה שלוש מאות שלושים ושלושה ושליש זוז, אך לדעת רבא לא צריך לשלם (כי זו "אסמכתא"). * הגמרא דנה מה הדין כאשר אדם קיבל קרקע לזרוע בה שומשומים וזרע בה חיטים והתייקרו החיטים לשווי השומשומים או ליותר משווי השומשומים. * הגמרא מביאה (בסוף עמוד זה ובתחילת העמוד הבא) הלכות שונות בדיני 'עיסקא'.
דף קה עמוד א * הגמרא ממשיכה להביא (בתחילת העמוד) הלכות שונות בדיני 'עיסקא'. * המקבל שדה מחברו - חייב לנכש את השדה ולא יכול להימנע מכך, ואף לא יכול לומר לו החוכר שיחרוש את השדה לאחר הקצירה, כי היא אינה מועילה לזרעים של העשבים שנופלים כעת בשדה. * אגב שהביאה הגמרא את פירוש חכמי בית המדרש של רבי ינאי אודות שיעור הכרי לעניין חיוב עבודת אריס, הגמרא מביאה עוד כמה פירושים ומימרות של רבי ינאי. דף קה עמוד ב * הנושא משא על כתיפו והגיע זמן התפילה, אם כובד המשא פחות מארבעה קבים מפשילם לאחוריו ומתפלל, אך אם היה יותר מכך מניח אותו על גבי הקרקע ומתפלל. * המוציא זבל על ראשו ותפילין בראשו - הרי זה לא יסלקם לצדדים ולא יקשרם במתניו מפני שזה בזיון לתפילין, אלא קושרם (לתפילין של ראש) על זרועו במקום תפילין של יד. * הגמרא מבארת מהו שיעור "כדי נפילה" האמור במשנה בעמוד הקודם, ומהו שיעור "כדי נפילה" האמור במשנה במסכת פאה. * הגמרא מבארת ודנה מה נקרא "מכת מדינה" האמור במשנה (שבמקרה זה בעל השדה שהחכיר שדהו צריך לנכות מן הכמות שקצב לחוכר).
דף קו עמוד א * במשנה (קה ע"ב) נאמר שאם היתה מכת שדהו מכת מדינה, מנכה החוכר למחכיר את ההפסד מדמי החכירה (לדעת ת"ק) - והגמרא מסתפקת במקרים שונים בהם הוכתה השדה החכורה, האם נחשבים הם כמכת מדינה או לא. * שמואל מחדש שדין המשנה אמור רק בתנאי שלפני כן זרע החוכר את השדה (ואז באה מכה בשדה). דף קו עמוד ב * ריש לקיש מחדש שדין המשנה אמור רק אם זרע החוכר את השדה וצמחה (ואז באה מכה בשדה), אבל אם זרע ולא צמחה כלל אינו מנכה למחכיר מדמי החכירה. * רבא פסק כת"ק, שכשהיא מכת מדינה, מנכה החוכר למחכיר אף כשחכר ממנו במעות (ולא כרבי יהודה). * החוכר שדה מחברו בעשרה כור חטים ולקו החיטין או שנהיו יפות - נותן לו מתוכה. * לדעת רשב"ג (החולק על ת"ק): אסור לחוכר שדה מחברו לזרוע דבר אחר ממה שלשם זריעתו חכר את השדה, ואף אם זה טוב יותר לקרקע, והטעם לכך לדעת רב חסדא הוא משום "שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית".
דף קז עמוד א * הגמרא מביאה שלושה דינים שאמר רב יהודה לרבין בר ר"נ. * אילן העומד על הגבול שבין שתי שדות - לדעת רב: אם שורשיו נוטים לאחת מן השדות, פירותיו שייכים לבעלי אותה שדה, ולדעת שמואל: יחלוקו. * לדעת רב: "ברוך אתה בעיר" - שיהא ביתך סמוך לבית הכנסת, "ברוך אתה בשדה" - שיהו נכסיך קרובים לעיר, "ברוך אתה בבואך" - שלא תמצא אשתך ספק נדה בשעת ביאתך מן הדרך, "ברוך אתה בצאתך" - שיהו צאצאי מעיך כמותך. [ורבי יוחנן דורש אחרת את הפסוק]. דף קז עמוד ב * "והסיר ה' ממך כל חולי" - רב: זו עין רעה, שמואל: זה הרוח, רבי חנינא: זו צינה, רבי יוסי בר חנינא: זו צואה שבאף ושבאוזניים, רבי אלעזר: זו מרה. * הכל בידי שמים חוץ מצנים פחים (קור הנופח). * הברייתא מפרטת שלושה עשר דברים שאכילת פת שחרית מועילה להם. * השכם ואכול בקיץ מפני החמה ובחורף מפני הצינה. * הגמרא מביאה הנחיות שאמר רב יהודה לרב אדא שהיה מודד שדות.
דף קח עמוד א * בכל שנותיו של רבה בר רב הונא לא היה זרע לרבה בר רב נחמן בעקבות קללה שקילל אותו רבה בר רב הונא. * הכל חייבים להשתתף בהוצאות לגדור חומת העיר ולהעמיד שעריה שלא יכנס צבא שונאים לעיר חוץ מתלמידי חכמים, כי הם אינם צריכים שמירה מפני האויב (כי התורה משמרתם). * גם תלמידי חכמים צריכים להשתתף בהוצאות של שכירת פועלים עבור כריית מעיין או בורות כדי שיהיו מים לשתות. * הגמרא מכריעה להלכה שמחילה של בן המיצר (שמוחל לאחר לקנות את הקרקע שעל המיצר שלו) מועילה רק אם נעשה קנין על כך. * אין אונאה לקרקעות. דף קח עמוד ב * הגמרא מביאה כמה אופנים בהם אין שייך 'דינא דבר מצרא', לדוגמא: אדם שנתן קרקע במתנה לחברו - אין בזה דין בר מצרא (והמצרן לא יכול לסלק את מקבל המתנה מקרקע זו). * 'דינא דבר מצרא' הוא משום "ועשית הישר והטוב", ולכן אם מכר לנוכרי לא חל דין זה (כי הנוכרי לא מצווה על כך). * שכן ותלמיד חכם - התלמיד חכם קודם לקנות את הקרקע. * אדם שרוצה לקנות את הקרקע כדי לבנות בה בתים קודם למצרן שרוצה לקנותה כדי לזרוע בה (כי ישוב הארץ עדיף).
דף קט עמוד א * אם חכר שדה לפחות משבע שנים אינו נוטל כלל מקורות עץ השקמה הגדל בה (כיון שלא יספיקו הענפים לגדול עד שיחזיר את השדה למחכיר), אך נחלקו האמוראים אם נוטל מהשבח של ענפי עץ השקמה. * הגמרא דוחה את הדעה הסוברת שאריס שמת יכול בעל השדה לסלק את יורשיו בלי שיקבלו כלום בשבח השדה. * מי שאמר לאותם ששכרו אותו לשתול עצים בקרקעותיהם: אם אפסיד בכרם ואקלקל בנטיעות הרי אני מסתלק מן השדה - נחלקו האמוראים אם מסתלק מן השדה בלי נטילת שבח. דף קט עמוד ב * כל האומנים הגורמים הפסד שאינו חוזר ואי אפשר לתקנו - הרי הם כמותרים ועומדים שאם יפסידו במלאכתם יסלקום בלא התראה נוספת. * נטע כרם כדי לקבל מחצית מפירותיהם, והפסיק לעבוד וצריך להכניס אריס במקומו לעבוד בכרם הנטוע ועל מנת שייטול שליש בפירות - נחלקו רב אשי ורב אחא אם ייטול הנוטע רבע מחלק בעל הכרם לאחר שמנכה לאריס החדש או רבע מהכל. * משכן כרם לחברו לעשר שנים, והזקין הכרם והתייבש לאחר חמש שנים (ובזמנו, שהיה ראוי לכך) - נחלקו אביי ורבא אם הזמורות נחשבות לפירות הכרם או לקרן.
