דף צח עמוד א
* האומר לחברו "מנה לי בידך", וחברו משיב לו "אין לך בידי אלא חמשים והשאר איני יודע" - לדעת רבא: מתוך שאינו יכול להישבע (שהרי אינו נחשב למודה במקצת), ישלם הכל.
* כדי שלא יהיה קשה מהמשנה בדף צז ע"א על דעת רב נחמן, הגמרא בעמוד הקודם העמידה את הדין הראשון במשנה במקרה ש"יש עסק שבועה ביניהן" - והגמרא בעמוד שלנו מבארת כיצד יימצא האופן שיהיה ביניהם עסק שבועה.

דף צח עמוד ב
* הגמרא מעמידה את הדין האחרון שבמשנה בדף צז ע"ב כדעת סומכוס הסובר שממון המוטל בספק חולקין.
* הגמרא מביאה 4 ספקות במקרים שונים בנוגע לדין "בעליו עמו" (במקרים בהם בתחילה שאל או שכר עם הבעלים ואח"כ השתנה המצב).

דף צט עמוד א
* לדעת רב, במשנה (צח ע"ב) מדובר שהשואל פרה אמר למשאיל "הכישה במקל והיא תבוא", ולכן חייב השואל באחריותה מרגע שהכישה המשאיל במקל ואף שהמשאיל שלח עמה את עבדו הכנעני.
* לדעת רב הונא אם המשאיל רוצה לחזור בו בתוך זמן ההשאלה, הרי שאם השואל עדיין לא השתמש בחפץ יכול המשאיל לחזור בו, ורבי אמי ורבי אלעזר חולקים וסוברים שרגע המשיכה הוא הקובע, ולאחר שמשך השואל את החפץ המשאיל לא יכול לחזור בו.

דף צט עמוד ב
* 50 תמרים הדבוקים יחד, הנמכרים ב-49 פרוטות אם מוכרים אותם ביחד אך נמכרים ב-50 פרוטות אם מוכרים כל אחד מהם לבד - אם גזל מהדיוט משלם 49 פרוטות ואם גזל מהקדש משלם 50 פרוטות.
* שמואל חזר בו ממה שאמר שהדר בחצר חבירו (שאינה עומדת להשכרה) שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר, ולמסקנה סובר שמואל שאין לדמות את דין ההדיוט לדין ההקדש.

דף ק עמוד א
* האמוראים נחלקו בשיטת סומכוס הסובר ש"ממון המוטל בספק חולקים" - האם סובר כך גם כש-2 הצדדים טוענים טענת "ברי", או רק כאשר הם טוענים טענת "שמא".
* סומכוס מודה שכאשר חייב אחד הצדדים לישבע שבועה מהתורה - אין מחייבים אותו לחלוק את הממון המוטל בספק.
* אין נשבעין על העבדים.

דף ק עמוד ב
* במשנה (בעמוד א) מובא שאם היו לו 2 עבדים/שדות, וטוען שמכר את הקטן אך הקונה טוען שקנה את הגדול, ישבע המוכר שמכר את הקטן - ובגמרא (לאחר שהקשתה 3 קושיות בעמוד א על משנה זו) מובאים כמה הסברים כיצד לבאר את המשנה.
* במשנה מובא שהמוכר זיתיו לצורך עצים ושהה הקונה מלקוצצם, ועשו הזיתים בשיעור של מינימום רביעית שמן לסאה - יחלוקו. ובגמרא מבואר שמדובר שהמוכר מכר לקונה בסתם ולא קבע עמו זמן לקציצת העצים.

דף קא עמוד א
* שטף נהר עצי זיתיו לתוך שדה חבירו, ואמר בעל הזיתים לבעל השדה שהוא רוצה ליטול את זיתיו משדהו - אין שומעים לו לעוקרם, אלא ישארו הזיתים בשדה זו, משום ישוב ארץ ישראל (שהארץ לא תהיה שוממה מנטיעות).
* היורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות: בשדה שאינה עשויה ליטע בה אילנות - יד הנוטע על התחתונה (מקבל רק החזר הוצאות, ואם השבח פחות מההוצאות מקבל רק את דמי השבח).

דף קא עמוד ב
* הגמרא הכריעה להלכה שאם בנה חורבת ביתו של חבירו שלא ברשות ואח"כ רוצה ליטול עציו ואבניו שומעין לו, אך אם נטע עצים בשדה חבירו שלא ברשות ואח"כ רוצה ליטול עציו אין שומעין לו.
* המשכיר בית לחבירו סתם - אין המשכיר יכול להוציאו מהבית בימות הגשמים, אא"כ הודיעו על כך 30 יום לפני ימות הגשמים.
* המשנה והברייתא מבארות את הדברים המוטלים על המשכיר להעמיד לשוכר (=כל דבר שהוא מעשה אומן).

דף קב עמוד א
* המשכיר בית לחבירו: על השוכר לעשות לו מזוזה, וכשהוא יוצא לא יטלנה בידו ויוצא, ומנכרי נוטלה בידו ויוצא.
* הגמרא הוכיחה ממשנתנו כדעת ר' יוסי ברי חנינא הסובר שחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו חפץ הפקר שנכנס אליה.
* הגמרא מקשה מ-3 ברייתות על ר' יוסי ברבי חנינא ומתרצת.

דף קב עמוד ב
* כשהמשכיר פירש בדבריו את 2 אופני החישוב לשכר דירה, הן לפי שנה והן לפי חודש, והתעברה השנה - לפי המשנה: יחלוקו, לפי רב ורב נחמן: על השוכר לשלם את החודש הנוסף, ולפי שמואל: זה תלוי מתי בא המשכיר לתבוע את שכרו.
* במקרה בו ביום תשלום דמי השכירות, השוכר טוען ששילם והמשכיר טוען שהוא לא שילם לו - הגמרא מתלבטת מה הדין ומכריעה בעמוד הבא שהשוכר נאמן (ובשבועה).

דף קג עמוד א
* המשכיר בית לחבירו ל-10 שנים וכתב לו על כך שטר ללא תאריך, ולאחר כמה שנים טוען המשכיר שהשוכר התגורר כבר 5 שנים בבית והשוכר טוען שגר פחות מכך - המשכיר נאמן.
* האומר לחבירו "בית כזה אני משכיר לך", ולאחר שהשכיר לו נפל הבית - חייב להעמיד לו בית אחר עם אותם הנתונים.
* פרק תשיעי, המתחיל בסוף עמוד זה, עוסק בדיני אדם המקבל שדה מחבירו (באריסות, בחכירות או בשכירות), וכן בדיני 'בר מצרא', דיני משכון ודיני 'ביומו תתן שכרו'.

דף קג עמוד ב
* מקום שנהגו לקצור את התבואה ולהשאיר את שורשי התבואה בקרקע - בין האריס ובין בעל הבית מעכבים זה על זה שלא לשנות מהמנהג ולעקור התבואה עם השורשים, וכן להיפך.
* כל דבר שהוא מעיקר שמירת השדה, שאי אפשר לשמור בלעדיו - מוטלת חובת עשייתו על בעל השדה ולא על האריס.

דף קד עמוד א
* הגמרא מקשה (ומביאה 2 תירוצים) מדוע נאמר במשנה שאם אמר לו המקבל לבעל הקרקע חכור לי שדה בית השלחין זה רשאי הוא לנכות לו כשיבש המעין, ולא יכול בעל הקרקע לומר לו שהתכוון רק להחכיר לו שדה ששמה הוא שדה בית השלחין.
* הגמרא מביאה 5 תנאים (אחד בעמוד הבא) שהיו דורשים לשונות שהרגילו הדיוטות לכתוב שלא בתקנת חכמים, ופסקו על פי לשונות אלו.

דף קד עמוד ב
* אדם שקיבל קרקע מחבירו באריסות ואמר לחבירו שאם לא יזרע בשדה ישלם לו 1000 זוז, ולבסוף שליש מהשדה לא זרע - לדעת נהרדעי צריך לשלם לבעל השדה 333.3 זוז, אך לדעת רבא לא צריך לשלם (כי זו "אסמכתא").
* הגמרא מביאה 5 הלכות של רבא בדיני 'עיסקא' (2 מהם בעמוד הבא).

דף קה עמוד א
* המקבל שדה מחבירו - חייב לנכש את השדה ולא יכול להימנע מכך, ואף לא יכול לומר לו החוכר שיחרוש את השדה לאחר הקצירה, כי היא אינה מועילה לזרעים של העשבים שנופלים כעת בשדה.
* אגב שהביאה הגמרא את פירוש חכמי בית המדרש של רבי ינאי אודות שיעור הכרי לענין חיוב עבודת אריס, הגמרא מביאה עוד כמה פירושים ומימרות של רבי ינאי.

דף קה עמוד ב
* הנושא משא על כתיפו והגיע זמן התפילה, אם כובד המשא פחות מ-4 קבין מפשילן לאחוריו ומתפלל, אך אם היה יותר מכך מניח אותו על גבי הקרקע ומתפלל.
* המוציא זבל על ראשו ותפילין בראשו - הרי זה לא יסלקם לצדדין ולא יקשרם במתניו מפני שזה בזיון לתפילין, אלא קושרם (לתפילין של ראש) על זרועו במקום תפילין של יד.

דף קו עמוד א
* במשנה (קה ע"ב) נאמר שאם היתה מכת שדהו מכת מדינה, מנכה החוכר למחכיר את ההפסד מדמי החכירה (לדעת ת"ק) - הגמרא (בעמוד זה) מסתפקת במקרים שונים בהם הוכתה השדה החכורה, האם נחשבים הם כמכת מדינה או לא.
* שמואל מחדש שדין המשנה אמור רק בתנאי שלפני כן זרע החוכר את השדה (ואז באה מכה בשדה).

דף קו עמוד ב
* ריש לקיש מחדש שדין המשנה אמור רק אם זרע החוכר את השדה וצמחה (ואז באה מכה בשדה), אבל אם זרע ולא צמחה כלל אינו מנכה למחכיר מדמי החכירה.
* רבא פסק כת"ק, שכשהיא מכת מדינה, מנכה החוכר למחכיר אף כשחכר ממנו במעות (ולא כרבי יהודה).
* לדעת רשב"ג אסור לחוכר שדה מחבירו לזרוע דבר אחר ממה שלשם זריעתו חכר את השדה, ואף אם זה טוב יותר לקרקע, והטעם לכך לדעת רב חסדא הוא משום "שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית".

דף קז עמוד א
* אילן העומד על הגבול שבין 2 שדות - לדעת רב: אם שורשיו נוטים לאחת מן השדות, פירותיו שייכים לבעלי אותה שדה, ולדעת שמואל: יחלוקו.
* לדעת רב: "ברוך אתה בעיר" - שיהא ביתך סמוך לבהכ"נ, "ברוך אתה בשדה" - שיהו נכסיך קרובים לעיר, "ברוך אתה בבואך" - שלא תמצא אשתך ספק נדה בשעת ביאתך מן הדרך, "ברוך אתה בצאתך" - שיהו צאצאי מעיך כמותך. [ורבי יוחנן דורש אחרת את הפסוק]

דף קז עמוד ב
* "והסיר ה' ממך כל חולי" - רב: זו עין רעה, שמואל: זה הרוח, ר' חנינא: זו צינה, ר' יוסי בר חנינא: זו צואה שבאף ושבאוזניים, ר' אלעזר: זו מרה.
* הכל בידי שמים חוץ מצנים פחים (קור הנופח).
* הברייתא מפרטת 13 דברים שאכילת פת שחרית מועילה להם.
* השכם ואכול בקיץ מפני החמה ובחורף מפני הצינה.

דף קח עמוד א
* הכל חייבים להשתתף בהוצאות שמירה על העיר (להציב שערים לעיר) חוץ מתלמידי חכמים, כי הם אינם צריכים שמירה מפני האויב (כי התורה משמרתם).
* גם תלמידי חכמים צריכים להשתתף בהוצאות של כריית מעין או בורות למים לשתות.
* הגמרא מכריעה להלכה שמחילה של בן המיצר (שמוחל לאחר לקנות את הקרקע שעל המיצר שלו) מועילה רק אם נעשה קנין על כך.

דף קח עמוד ב
* הגמרא מביאה כמה אופנים בהם אין שייך 'דינא דבר מצרא', לדוגמא: אדם שנתן קרקע במתנה לחבירו - אין בזה דין בר מצרא (והמצרן לא יכול לסלק את מקבל המתנה מקרקע זו).
* 'דינא דבר מצרא' הוא משום "ועשית הישר והטוב", ולכן אם מכר לנכרי לא חל דין זה (כי הנכרי לא מצווה על כך).
* שכן ותלמיד חכם - התלמיד חכם קודם לקנות את הקרקע.
* אדם שרוצה לקנות את הקרקע כדי לבנות בה בתים קודם למצרן שרוצה לקנותה כדי לזרוע בה - כי ישוב הארץ עדיף.

דף קט עמוד א
* אם חכר שדה לפחות מ7 שנים אינו נוטל כלל מקורות עץ השקמה הגדל בה (כיון שלא יספיקו הענפים לגדול עד שיחזיר את השדה למחכיר), אך נחלקו האמוראים אם נוטל מהשבח של ענפי עץ השקמה.
* הגמרא דוחה את הדעה הסוברת שאריס שמת יכול בעל השדה לסלק את יורשיו בלא שיקבלו בשבח השדה כלום.

דף קט עמוד ב
* כל האומנים הגורמים הפסד שאינו חוזר ואי אפשר לתקנו - הרי הם כמותרים ועומדים שאם יפסידו במלאכתם יסלקום בלא התראה נוספת.
* נטע כרם כדי לקבל מחצית מפירותיהם, והפסיק לעבוד וצריך להכניס אריס במקומו לעבוד בכרם הנטוע ועל מנת שיטול שליש בפירות - נחלקו רב אשי ורב אחא אם יטול הנוטע רבע מהכל או רבע מחלק בעל הכרם לאחר שמנכה לאריס החדש.
* משכן כרם לחבירו ל10 שנים, והזקין הכרם והתייבש לאחר 5 שנים (בזמנו) - נחלקו אביי ורבא אם הזמורות נחשבות לפירות הכרם או לקרן.