דף צד עמוד א
* שומר חינם יכול להתנות מראש שיהיה פטור משבועה (שלא פשע) אם הפקדון יגנב או יאבד (וכך גם בנוגע לשאר השומרים שיכולים להתנות שדינם יהיה קל יותר), וזה לא נחשב למתנה על מה שכתוב בתורה, מכיוון שכבר מתחילה כשקיבל את הפקדון לא שיעבד את עצמו להיות שומר אלא באופן זה.
* רב פסק הלכה כרבי יהודה בן תימא (ולא כחכמים) הסובר שכל תנאי שאי אפשר לו לקיימו בסופו והתנה עליו מתחילתו תנאו בטל.
* פרק שמיני ("השואל את הפרה") המתחיל בעמוד זה עוסק בדיני שואל ובדיני שכירות בתים.

דף צד עמוד ב
* הגמרא מביאה את המשנה מהדף הקודם המפרטת את דיני 4 שומרים, ומבררת בעמוד זה ובעמוד הבא את המקור מהתורה לדינים אלו.
* תוכן 3 הפרשיות בשמות פרק כ"ב העוסקות בדיני שומרים הוא כך: פרשה ראשונה נאמרה בשומר חנם, והפרשה השניה בשומר שכר, והפרשה השלישית בשואל.

דף צה עמוד א
* הגמרא מבררת את המקור לכך ששואל חייב בגניבה ואבידה.
* הגמרא מבררת את המקור לכך ששואל פטור בגניבה ואבידה אם היו בעליו עמו.
* אם פשע אחד מן השומרים והיו בעלי החפץ עמו במלאכתו בשעת קבלת השמירה - נחלקו האמוראים אם חייב או פטור.

דף צה עמוד ב
* הגמרא מביאה 2 ראיות (אחת מהן בסוף עמוד א) לכך ששומר חייב בפשיעה אף אם היו בעליו עמו, ודוחה את הראיות.
* לדעת רב המנונא: (1) דוקא באופן שנשאל הבעלים למלאכת הבהמה עצמה נאמר פטור "בעליו עמו" ופטור השואל. (2) פטור "בעליו עמו" זה רק באופן שהבעלים נמצאים עמו משעת שאילה ועד שעה האונס - והגמרא מקשה ודוחה את 2 הדינים הללו.

דף צו עמוד א
* הגמרא מסתפקת בכמה אופני שאלה, אם חייב בהם באונס או לא (לדוגמא: אם שאל בהמה כדי שיחשבו שהוא עשיר ולא כדי להשתמש בה - האם דינו כשואל שחייב באונסים או לא). (לפי רש"י)
* הגמרא מסתפקת בכמה אופנים לגבי דין "בעליו עמו" (לדוגמא: אם שאל מ-2 שותפים ונשאל לו למלאכתו רק אחד מהם, האם נחשב ש"בעליו עמו" ופטור מחצי תשלום אונס או לא).

דף צו עמוד ב
* אשה ששכרה פרה מאדם אחר ואח"כ נשאה הבעל וזכה להשתמש בפרה השכורה - אין הבעל נחשב שואל מהאשה או שוכר מהאשה אלא לוקח מהאשה.
* השואל בהמה וכחש הבשר שלה מחמת המלאכה שעשתה או אפילו אם מתה מחמת המלאכה - פטור השואל.

דף צז עמוד א
* השואל חתול מחברו ועכברים הרגו את החתול (לפי לישנא קמא) או שהחתול אכל הרבה עכברים ומת (לפי לישנא בתרא) - נחשב הדבר למתה מחמת מלאכה ולא לפשיעה (כי לא היה עליו לחשוש שכך יקרה).
* מלמד תינוקות, נוטע כרמים עבור בני העיר, טבח, אומן המקיז דם לרפואה, ספר העיר - השואל מהם חפץ בזמן עבודתם, נחשבת השאלה מהם כ"שאלה בבעלים" ופטור השואל באונסים.

דף צז עמוד ב
* שומר שהיה גם שואל וגם שוכר וארע אונס ולא ידוע אם התרחש האונס בזמן השאלה וחייב או בזמן השכירות ופטור - במשנה מובאים 4 דינים שונים בהתאם לטענות הצדדים.
* אדם התובע את חברו בטענת ברי ("מנה לי בידך") והנתבע טוען טענת שמא ("איני יודע") - נחלקו האמוראים אם חייב או פטור.

דף צח עמוד א
* האומר לחברו "מנה לי בידך", וחברו משיב לו "אין לך בידי אלא חמשים והשאר איני יודע" - לדעת רבא: מתוך שאינו יכול להישבע (שהרי אינו נחשב למודה במקצת), ישלם הכל.
* כדי שלא יהיה קשה מהמשנה בדף צז ע"א על דעת רב נחמן, הגמרא בעמוד הקודם העמידה את הדין הראשון במשנה במקרה ש"יש עסק שבועה ביניהן" - והגמרא בעמוד שלנו מבארת כיצד יימצא האופן שיהיה ביניהם עסק שבועה.

דף צח עמוד ב
* הגמרא מעמידה את הדין האחרון שבמשנה בדף צז ע"ב כדעת סומכוס הסובר שממון המוטל בספק חולקין.
* הגמרא מביאה 4 ספקות במקרים שונים בנוגע לדין "בעליו עמו" (במקרים בהם בתחילה שאל או שכר עם הבעלים ואח"כ השתנה המצב).

דף צט עמוד א
* לדעת רב, במשנה (צח ע"ב) מדובר שהשואל פרה אמר למשאיל "הכישה במקל והיא תבוא", ולכן חייב השואל באחריותה מרגע שהכישה המשאיל במקל ואף שהמשאיל שלח עמה את עבדו הכנעני.
* לדעת רב הונא אם המשאיל רוצה לחזור בו בתוך זמן ההשאלה, הרי שאם השואל עדיין לא השתמש בחפץ יכול המשאיל לחזור בו, ורבי אמי ורבי אלעזר חולקים וסוברים שרגע המשיכה הוא הקובע, ולאחר שמשך השואל את החפץ המשאיל לא יכול לחזור בו.

דף צט עמוד ב
* 50 תמרים הדבוקים יחד, הנמכרים ב-49 פרוטות אם מוכרים אותם ביחד אך נמכרים ב-50 פרוטות אם מוכרים כל אחד מהם לבד - אם גזל מהדיוט משלם 49 פרוטות ואם גזל מהקדש משלם 50 פרוטות.
* שמואל חזר בו ממה שאמר שהדר בחצר חבירו (שאינה עומדת להשכרה) שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר, ולמסקנה סובר שמואל שאין לדמות את דין ההדיוט לדין ההקדש.

דף ק עמוד א
* האמוראים נחלקו בשיטת סומכוס הסובר ש"ממון המוטל בספק חולקים" - האם סובר כך גם כש-2 הצדדים טוענים טענת "ברי", או רק כאשר הם טוענים טענת "שמא".
* סומכוס מודה שכאשר חייב אחד הצדדים לישבע שבועה מהתורה - אין מחייבים אותו לחלוק את הממון המוטל בספק.
* אין נשבעין על העבדים.

דף ק עמוד ב
* במשנה (בעמוד א) מובא שאם היו לו 2 עבדים/שדות, וטוען שמכר את הקטן אך הקונה טוען שקנה את הגדול, ישבע המוכר שמכר את הקטן - ובגמרא (לאחר שהקשתה 3 קושיות בעמוד א על משנה זו) מובאים כמה הסברים כיצד לבאר את המשנה.
* במשנה מובא שהמוכר זיתיו לצורך עצים ושהה הקונה מלקוצצם, ועשו הזיתים בשיעור של מינימום רביעית שמן לסאה - יחלוקו. ובגמרא מבואר שמדובר שהמוכר מכר לקונה בסתם ולא קבע עמו זמן לקציצת העצים.

דף קא עמוד א
* שטף נהר עצי זיתיו לתוך שדה חבירו, ואמר בעל הזיתים לבעל השדה שהוא רוצה ליטול את זיתיו משדהו - אין שומעים לו לעוקרם, אלא ישארו הזיתים בשדה זו, משום ישוב ארץ ישראל (שהארץ לא תהיה שוממה מנטיעות).
* היורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות: בשדה שאינה עשויה ליטע בה אילנות - יד הנוטע על התחתונה (מקבל רק החזר הוצאות, ואם השבח פחות מההוצאות מקבל רק את דמי השבח).

דף קא עמוד ב
* הגמרא הכריעה להלכה שאם בנה חורבת ביתו של חבירו שלא ברשות ואח"כ רוצה ליטול עציו ואבניו שומעין לו, אך אם נטע עצים בשדה חבירו שלא ברשות ואח"כ רוצה ליטול עציו אין שומעין לו.
* המשכיר בית לחבירו סתם - אין המשכיר יכול להוציאו מהבית בימות הגשמים, אא"כ הודיעו על כך 30 יום לפני ימות הגשמים.
* המשנה והברייתא מבארות את הדברים המוטלים על המשכיר להעמיד לשוכר (=כל דבר שהוא מעשה אומן).

דף קב עמוד א
* המשכיר בית לחבירו: על השוכר לעשות לו מזוזה, וכשהוא יוצא לא יטלנה בידו ויוצא, ומנכרי נוטלה בידו ויוצא.
* הגמרא הוכיחה ממשנתנו כדעת ר' יוסי ברי חנינא הסובר שחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו חפץ הפקר שנכנס אליה.
* הגמרא מקשה מ-3 ברייתות על ר' יוסי ברבי חנינא ומתרצת.

דף קב עמוד ב
* כשהמשכיר פירש בדבריו את 2 אופני החישוב לשכר דירה, הן לפי שנה והן לפי חודש, והתעברה השנה - לפי המשנה: יחלוקו, לפי רב ורב נחמן: על השוכר לשלם את החודש הנוסף, ולפי שמואל: זה תלוי מתי בא המשכיר לתבוע את שכרו.
* במקרה בו ביום תשלום דמי השכירות, השוכר טוען ששילם והמשכיר טוען שהוא לא שילם לו - הגמרא מתלבטת מה הדין ומכריעה בעמוד הבא שהשוכר נאמן (ובשבועה).

דף קג עמוד א
* המשכיר בית לחבירו ל-10 שנים וכתב לו על כך שטר ללא תאריך, ולאחר כמה שנים טוען המשכיר שהשוכר התגורר כבר 5 שנים בבית והשוכר טוען שגר פחות מכך - המשכיר נאמן.
* האומר לחבירו "בית כזה אני משכיר לך", ולאחר שהשכיר לו נפל הבית - חייב להעמיד לו בית אחר עם אותם הנתונים.
* פרק תשיעי, המתחיל בסוף עמוד זה, עוסק בדיני אדם המקבל שדה מחבירו (באריסות, בחכירות או בשכירות), וכן בדיני 'בר מצרא', דיני משכון ודיני 'ביומו תתן שכרו'.

דף קג עמוד ב
* מקום שנהגו לקצור את התבואה ולהשאיר את שורשי התבואה בקרקע - בין האריס ובין בעל הבית מעכבים זה על זה שלא לשנות מהמנהג ולעקור התבואה עם השורשים, וכן להיפך.
* כל דבר שהוא מעיקר שמירת השדה, שאי אפשר לשמור בלעדיו - מוטלת חובת עשייתו על בעל השדה ולא על האריס.

דף קד עמוד א
* הגמרא מקשה (ומביאה 2 תירוצים) מדוע נאמר במשנה שאם אמר לו המקבל לבעל הקרקע חכור לי שדה בית השלחין זה רשאי הוא לנכות לו כשיבש המעין, ולא יכול בעל הקרקע לומר לו שהתכוון רק להחכיר לו שדה ששמה הוא שדה בית השלחין.
* הגמרא מביאה 5 תנאים (אחד בעמוד הבא) שהיו דורשים לשונות שהרגילו הדיוטות לכתוב שלא בתקנת חכמים, ופסקו על פי לשונות אלו.

דף קד עמוד ב
* אדם שקיבל קרקע מחבירו באריסות ואמר לחבירו שאם לא יזרע בשדה ישלם לו 1000 זוז, ולבסוף שליש מהשדה לא זרע - לדעת נהרדעי צריך לשלם לבעל השדה 333.3 זוז, אך לדעת רבא לא צריך לשלם (כי זו "אסמכתא").
* הגמרא מביאה 5 הלכות של רבא בדיני 'עיסקא' (2 מהם בעמוד הבא).

דף קה עמוד א
* המקבל שדה מחבירו - חייב לנכש את השדה ולא יכול להימנע מכך, ואף לא יכול לומר לו החוכר שיחרוש את השדה לאחר הקצירה, כי היא אינה מועילה לזרעים של העשבים שנופלים כעת בשדה.
* אגב שהביאה הגמרא את פירוש חכמי בית המדרש של רבי ינאי אודות שיעור הכרי לענין חיוב עבודת אריס, הגמרא מביאה עוד כמה פירושים ומימרות של רבי ינאי.

דף קה עמוד ב
* הנושא משא על כתיפו והגיע זמן התפילה, אם כובד המשא פחות מ-4 קבין מפשילן לאחוריו ומתפלל, אך אם היה יותר מכך מניח אותו על גבי הקרקע ומתפלל.
* המוציא זבל על ראשו ותפילין בראשו - הרי זה לא יסלקם לצדדין ולא יקשרם במתניו מפני שזה בזיון לתפילין, אלא קושרם (לתפילין של ראש) על זרועו במקום תפילין של יד.