סקר
בבא מציעא - הפרק הקשה במסכת:







 
מספר צפיות: 72

דף ט עמוד א
* הגמרא עוסקת בדינו של רב יהודה בשם שמואל (המובא בעמוד הקודם) שסובר שרכיבה על גבי בהמה אינה מועילה לקנות את הבהמה. (הגמרא מביאה בשני אופנים הוכחה מברייתא לדעתו של רבי יהודה ודוחה את ההוכחה, ואח"כ מביאה שתי הוכחות מברייתות שלא כדעתו ודוחה את ההוכחות).
* טלית שמונחת חציה על הקרקע וחציה על עמוד, ובא אחד והגביה חציה שעל הקרקע ובא אחר והגביה באותו הזמן חציה שעל העמוד - לא אומרים שרק הראשון קנה הואיל ויכול לנתק את הטלית ולהביאה אצלו.

דף ט עמוד ב
* אמר לחברו "משוך בהמה זו וקנה כלים שעליה" - רבי אלעזר מסתפק אם מועילה המשיכה כדי לקנות כלים שעליה.
* "חצר מהלכת לא קונה".
* מי שליקט את הפאה ואמר 'הרי זו לפלוני עני', נחלקו רבי אליעזר וחכמים אם זכה עבורו או לא - ונחלקו האמוראים אם המחלוקת שלהם היא במקרה שהמלקט הוא עשיר (ובעני כולם מודים שזכה עבורו) או שהמחלוקת היא במקרה שהמלקט הוא עני.

מספר צפיות: 70

דף י עמוד א
* המגביה מציאה עבור חברו (כדי שיזכה בה חברו) - נחלקו האמוראים אם קנה חברו את המציאה (הדעה שסוברת שלא קנה חברו זה מכיון שהמגביה נחשב כתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים שדינו שלא קנה).
* לדעת אבא כהן ברדלא: מתקנת חכמים, ארבע אמות של אדם (שמסביבו) קונות לו (חפץ המונח בהם) בכל מקום (שבו הוא עומד). (אלא אם גילה דעתו שלא מעוניין לקנות בארבע אמות).

דף י עמוד ב
* לדעת רב פפא: תקנת חכמים זו לא חלה בשדה חברו.
* לדעת רב ששת: תקנת חכמים זו לא חלה ברשות הרבים.
* לדעת אבא כהן ברדלא: אם בעלה של קטנה זרק לה גט לחצירה או לתוך ארבע אמותיה - איננה מגורשת, ורבי ינאי חולק, ובסוף העמוד מבואר שכולם מודים שכן מגורשת.

מספר צפיות: 116

דף יא עמוד א
* במשנה מבואר שאם יש מציאה (שאינה יכולה לברוח) בשדהו, ואמר 'זכתה לי שדי במציאה זו', זכתה לו - והגמרא מביאה כמה אמוראים הסוברים שזה רק בתנאי שאומר זאת בזמן שעומד בצד שדהו.
* חצר המשתמרת (חצר המוקפת גדר) קונה לבעליה את החפצים הנמצאים בה אף בלא ידיעתו.
* הגמרא מבררת את המקור לכך שחצר שאינה משתמרת קונה לו רק אם עומד בצידה.

דף יא עמוד ב
* רבי יהושע בן חנניא היה לוי, ורבי עקיבא בן יוסף היה גבאי צדקה.
* הגמרא מביאה שני תירוצים של אמוראים לקושיית רבי אבא לעולא (הסובר שבעל השדה זוכה במציאה רק בתנאי שעומד בצד שדהו).
* הזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה או חצרה - הרי זו מגורשת, וזה רק בתנאי שהיא עומדת בצד ביתה או חצרה (לדעת עולא).

מספר צפיות: 91

דף יב עמוד א
* אין חבין לאדם אלא בפניו; זכין לאדם שלא בפניו.
* אדם שנותן במתנה צבי או גוזלות לחברו והם נמצאים בחצר חברו - זכה חברו בהם אף אם לא יכול לרוץ ולתופסם קודם שיברחו מחצירו (בניגוד למציאה שזוכה בהם רק אם יכול לרוץ ולתופסם קודם שיברחו מחצירו).
* במשנה מובא שמציאת בן קטן היא לאביו, והטעם לכך לדעת שמואל הוא כיון שקטן אינו זוכה במציאה מהתורה וחכמים תיקנו שיזכה בה לאביו בגלל שבשעה שמוצאה מריצה אצל אביו ואינו משהה אותה לעצמו.
* הגמרא דנה בביאור דעת רבי יוסי הסובר, שקטן, ששכרו את אביו להיות פועל, רשאי ללקט לקט לעצמו.

דף יב עמוד ב
* רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן חולק על שמואל וסובר שקטן שאינו סמוך על שולחן אביו ומצא מציאה המציאה היא שלו (ובמשנה מדובר כשהוא סמוך על שולחן אביו והמציאה היא לאביו אף אם הוא גדול, משום איבה).
* במשנה (בעמוד הקודם) נאמר ש"מציאת עבדו ושפחתו העברים הרי הוא של עצמן", והגמרא מקשה על כך מברייתא ומביאה שלושה תירוצים.
* אשה שנאמר עליה שהיא "מגורשת ואינה מגורשת" (ובעלה חייב לזון אותה) - מציאתה לעצמה ולא לבעלה.
* מצא שטר חוב שיש בו אחריות נכסים והלווה מודה שעדיין לא פרעו - לא יחזיר למלווה, מחשש שהשטר מוקדם (ויבוא לפרוע לקוחות שלא כדין).

מספר צפיות: 84

דף יג עמוד א
* במשנה (במסכת בבא בתרא) נאמר שכותבים שטר ללווה אע"פ שאין מלווה עמו - מדוע לא חוששים שמא כתב ללוות בניסן ולא לווה עד תשרי (ויבוא לטרוף לקוחות שלא כדין)? לדעת רב אסי: המשנה עוסקת בשטר בו נעשית בזמן החתימה הקנאה על שעבוד הנכסים (גם אם לא תהיה הלוואה לבסוף), ולדעת אביי: עדיו של הלווה בעצם חתימתם זוכים למלווה את הכתוב בשטר (ואפילו לא ניתנו המעות עדיין), וזה בתנאי שלאחר זמן יגיע השטר ליד המלווה.
* אביי סובר ש'חוששים לפרעון ולקנוניא', ושמואל סובר שלא חוששים.

דף יג עמוד ב
* במשנה (בדף יב עמוד ב) מובאת מחלוקת רבי מאיר וחכמים אם כאשר מצא שטר חוב שאין בו אחריות נכסים יחזיר למלווה או לא - בסוגייתנו מובא שרבי אלעזר סובר שהמחלוקת היא כאשר אין הלווה מודה בחובו אלא טוען שהשטר מזויף (ואם הוא מודה אז לדעת כולם יחזיר למלווה), ורבי יוחנן סובר שהמחלוקת היא כאשר הלווה מודה בחובו (ואם הוא לא מודה אז לדעת כולם לא יחזיר למלווה) [ובסוגיה מבוארים טעמי מחלוקתם].
* הגמרא מביאה ברייתא כדעתו של רבי יוחנן.

מספר צפיות: 94
דף יד עמוד א
* הטעם לכך שחכמים סוברים שאף אם לא נכתב בשטר שהלווה משעבד את נכסיו לפרעון החוב, המלוה יכול לגבות מהם - זה מכיוון ש"אחריות טעות סופר הוא" (הסופר בטעות לא כתב בשטר אחריות נכסים אך ודאי שההלוואה היתה רק על מנת כן).
* סברא זו של "אחריות טעות סופר" נאמרה רק בשטר הלואה אך לא בשטר מקח וממכר.

דף יד עמוד ב
* מכר שדה לחבירו והחזיק בה הלוקח ויצאו עליה עוררין הטוענים לבעלות על הקרקע ורוצה הלוקח לחזור בו מהמכירה - לפי ה"איכא דאמרי" אפילו אם מכר לו באחריות, המוכר לא חייב להחזיר לו את הכסף, כל עוד אין פסק מבית דין שהערעור נכון.
* המוכר שדה לחבירו ונמצאת שאינה שלו - לדעת רב: המוכר חייב לשלם ללוקח את דמי הקרקע ואת השבח שהשביחה השדה לאחר המכירה, ולדעת שמואל: חייב לשלם רק את דמי הקרקע.
מספר צפיות: 112

דף טו עמוד א
* הקונה שדה מגזלן, ובא הנגזל ונטל את הקרקע עם הפירות, וחזר קונה השדה לגבות את דמי מקחו מידי המוכר - לדעת שמואל: אינו יכול לתבוע מהמוכר את דמי השבח שגבה ממנו הנגזל (למעט המקרים הבאים: ללישנא קמא - אם יש למוכר קרקע אחרת ובה פורע את התשלום ואינו מחזיר ללוקח מעות, ללישנא בתרא - אם בשעת המכר התחייב המוכר בקנין ללוקח שיתן לו את השבח).
* לדעת שמואל: בעל חוב הבא לגבות את חובו מקרקעות שמכר הלווה לאחרים - גובה אף את השבח שהשביח הלוקח בקרקע.

דף טו עמוד ב
* הכיר הלוקח בקרקע שנמכרה לו שאינה של המוכר אלא שהיא גזולה בידו ובכל זאת קנאה ממנו ושילם בעבורה ואח"כ הגיע הנגזל והוציא ממנו את הקרקע - לדעת רב: רשאי הלוקח לגבות מהמוכר את המעות (כי כוונתו היתה להפקיד אצלו את מעותיו), ולדעת שמואל: לא רשאי (כי כוונתו היתה לתת לו את המעות במתנה).
* רבא מכריע להלכה ש"אחריות טעות סופר" בין בהלוואה ובין במקח וממכר.
* גזלן שמכר שדה שגזל ואח"כ קנה את הקרקע מן הנגזל - השדה תישאר בידי הקונה (כי קנה זאת מהנגזל בכדי שתישאר השדה בידי הקונה).

מספר צפיות: 78

דף טז עמוד א
* בעמוד הקודם מובא שגזלן שמכר שדה שגזל ואח"כ קנה את הקרקע מן הנגזל, השדה תישאר בידי הקונה (כי קנה זאת מהנגזל בכדי שתישאר השדה בידי הקונה) - ובעמוד זה הגמרא מרחיבה ומביאה פרטים נוספים בדין זה, ואחר כך מביאה שלוש דעות עד מתי אנו תולים ואומרים שהטרחה שטרח הגזלן בקניית השדה מוכיחה שכוונתו היא לקנות את השדה ללוקח בכדי שיעמוד באמונתו, ואחר כך מבררת כיצד הקונה קנה את השדה והרי בזמן המכר לא היתה שייכת השדה למוכר (לגזלן).
* האומר לחברו "מה שאירש מאבא מכור לך" - לא אמר כלום, אך אם אמר "מה שאירש מאבא היום" - דבריו קיימים, והטעם הוא בגלל כבוד אביו (שגוסס וצריך מעות לקבורה ולתכריכים).

דף טז עמוד ב
* האומר לחברו "שדה שאני עתיד לקנות הריני מתחייב לך שכאשר אקנה אותה בפועל תהיה קנויה לך מעכשיו ולא אוכל לחזור בי" - קנה (ולמסקנת הגמרא דין זה הוא אף כאשר אמר "שדה זו").
* לדעת שמואל: המוצא שטר הקנאה (בו מקנה הלווה למלווה את שיעבוד נכסיו, ואף אם לא ילווה בסופו של דבר) - יחזירו למלווה (ואין חוששים שכבר נפרע).
* לדעת רבי יוחנן: המוצא שטר חוב בשוק - לא יחזירנו לבעלים (ואף אם כתוב בו "הנפק"). (כי חוששים שכבר נפרע).

מספר צפיות: 62

דף יז עמוד א
* הגמרא מבררת מה הדין כאשר אמרו בית דין לנתבע "צא תן לו" או "חייב אתה ליתן לו" ואמר "פרעתי".
* אמר אדם לחברו "מנה לי בידך", והלה אומר "אין לך בידי כלום", והעדים מעידים אותו שיש לו, וחזר ואמר "פרעתי" - הוחזק כפרן לאותו ממון (ואין נאמן עוד עליו לומר החזרתי ופרעתי עד שיפרע בעדים).
* היה חייב לחברו שבועה בבית דין, ולאחר זמן אמר "נשבעתי", והעדים מעידים אותו שלא נשבע - הוחזק כפרן לאותה שבועה (אינו נאמן בדבריו עד שיביא עדים שנשבע).
* לדעת רבי יוחנן: המוצא שטר חוב וכתוב בו הנפק (אישור בית הדין שנתקיים השטר בפניהם), ותאריך השטר הוא מהיום - יחזירו לבעלים (ואין חוששים שנפרע החוב היום קודם לכן), ולדעת רב כהנא דין זה הוא רק כאשר הלווה מודה שעדיין לא פרעו.

דף יז עמוד ב
* לדעת רבי יוחנן (וכך נאמר במשנה בכתובות): מעשה בית דין (=חיוב ממון החל על פי תקנת חכמים) גובים אותו כאילו כתוב בשטר (ולכן הנתבע אינו נאמן לומר "פרעתי" אם אין לו עדים).
* מדברי אביי עולה שאלמנה מן האירוסין זכאית לתשלום כתובה, אך הגמרא (בעמוד זה ובעמוד הבא) לא מוצאת לכך מקור.

מספר צפיות: 81

דף יח עמוד א
* אשתו ארוסה - לא אונן ולא מטמא לה, וכן היא לא אוננת ולא מטמאה לו, מתה - אינו יורשה, מת הוא - גובה כתובתה.
* במשנה נאמר ש"מצא גיטי נשים... הרי זה לא יחזיר, שאני אומר כתובין היו ונמלך עליהן שלא לתנן", ומכך דייקה הגמרא שאם הבעל אמר, אפילו לאחר זמן רב, לתת את הגט לאשה אז נותנין - הגמרא הקשתה על כך ממשנה במסכת גיטין, ואילו רבי זירא הקשה על המשנה שבמסכת גיטין מברייתא (ודעות האמוראים להלן מתרצות את הקושיה).
* לשיטת רבה: במקום שהשיירות מצויות והוחזקו שני אנשים באותו השם - מי שמצא גט אשה (או שטרות מסוגים אחרים), אין להשיב זאת לבעליו (מחשש שזה לא שלו).

דף יח עמוד ב
* יש שתי דעות חלוקות בדעת רבי זירא: או שמסכים עם רבה, או שחולק וסובר שאף אם לא הוחזקו שני אנשים באותו השם אין להשיב זאת לבעליו.
* לדעת רבי ירמיה: אם העדים העידו על גט שנמצא ש"מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של שם זה ואותו חתמנו לאיש זה התובעו" - נאמנים, ואפילו אם הגט נמצא לאחר זמן רב.
* לדעת רב אשי: אם העדים העידו על סימן מובהק בגט שנמצא (כגון: נקב יש בו בצד אות פלונית) - נאמנים, ואפילו אם הגט נמצא לאחר זמן רב.

מספר צפיות: 99

דף יט עמוד א
* מצא גט אשה בשוק והבעל מודה שכבר גירש בו - יחזיר לאשה את הגט, אך אם מצא שטר חוב - לא יחזיר למלוה, אף אם הלוה מודה שלא פרע את חובו עדיין (והגמרא מבררת את סיבת ההבדל).
* מצא בשוק שטר שחרור של עבד כנעני - אם האדון מודה ששחרר כבר את העבד ומן העבד נפל, יחזיר לעבד. (והגמרא מבררת את הטעם).

דף יט עמוד ב
* הגמרא מביאה שני תירוצים ליישב את הסתירה בין דברי המשנה לברייתא (במקרה בו מצא דייתיקי או שטר מתנה והנותן אמר תנו את השטר שנמצא למי שנכתב עבורו - לפי המשנה נותנים ולפי הברייתא לא).
* מצא שובר (שטר שכתבה אשה לבעלה ובו היא מודה שפרע לה את כתובתה) - אם האשה מודה שבעלה אכן פרע לה את הכתובה והיא מסרה לו את השובר הזה, יחזיר המוצא את השובר לבעל. (והגמרא מבררת את הטעם).

מספר צפיות: 85

דף כ עמוד א
* לדעת שמואל: מלוה המוכר שטר חוב (שיש לו על פלוני) לחברו ואחר כך חזר המלוה (או יורשו) ומחל ללוה על חובו - מחול (ואין הלוה חייב לפרוע ללוקח). (ונחלקו רבא ואביי אם ניתן ללמוד כך מהברייתא שבסוף העמוד הקודם).
* המשנה מפרטת שטרות מסויימים שאין לחשוש בהם לפירעון, ולכן המוצא שטרות אלו יחזיר אותם לבעליהם (ואלו הם: איגרות שום ואיגרות מזון שטרי חליצה ומיאונין ושטרי בירורין וכל מעשה בית דין).
* הגמרא מביאה שתי דעות המבארות מה הם "שטרי בירורין".

דף כ עמוד ב
* העמוד שבית המדרש נשען עליו נשבר, ורב עמרם אמר שזה בגלל שרבה גידף אותו, ורבה טען שזה בגלל שרב עמרם השיב על דבריו ובייש אותו בבית המדרש.
* הגמרא מבארת מה זה "חפיסה", "דלוסקמא", "תכריך של שטרות", "אגודה של שטרות".
* שובר המונח ביד המלוה ולא ביד הלוה - אע"פ שהשובר כתוב בכתב ידו של המלוה, אינו אלא כמשחק המלוה בלוה ופסול השובר (והשטר חוב שביד המלוה תקף). (והגמרא מקשה על כך כמה קושיות ומתרצת).

1 2 3 4 5 6 7 8 9 10
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר