דף נט עמוד א
* המלבין את פני חבירו ברבים אין לו חלק לעוה"ב.
* נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים.
* לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו.
* מיום שנחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה אך לא ננעלו שערי דמעות.
* מובאות 2 לישנות בגמרא המבארות באלו מקרים יש לאיש לשמוע לעצת אשתו ובאלו לא.
* לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו.


דף נט עמוד ב
* בעמוד זה מובא הסיפור המפורסם על "תנורו של עכנאי", שבעקבותיו נידו את רבי אליעזר.
* עמד רבי יהושע על רגליו ואמר "לא בשמים היא", שכבר נתנה תורה מהר סיני אין אנו משגיחין בבת קול.
* כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה.
* המאנה/הלוחץ את הגר עובר ב-3 לאוין.
* מום שבך אל תאמר לחברך.

דף ס עמוד א
* רבי אלעזר מדייק ממשנתנו שכל מקום שנאמר במשנה "באמת אמרו" כך היא ההלכה.
* רבי אחא מתיר לערב אוכל ממינים שונים ולמוכרו, ואין המוכר צריך להודיע לקונה על כך, במקרים בהם יכול הקונה לטועמו קודם שהוא קונה אותו.
* רבי יהודה סובר שאסור לחנוני לחלק קליות ואגוזין לתינוקות מפני שהוא מרגילן לבא אצלו, וחכמים מתירים כי חבירו החנוני יכול לחלק דבר אחר ויבואו גם אליו.

דף ס עמוד ב
* רבי אחא מתיר למוכר לייפות את סחורתו בדבר הנראה לעין הקונה.
* פרק חמישי ("איזהו נשך") המתחיל בעמוד זה עוסק בדיני ריבית.
* המלוה בריבית עובר בשני לאוין (איסור 'נשך' ואיסור 'מרבית').

דף סא עמוד א
* רבינא מביא את המקור לכך שיש למלוה איסור נשך באוכל וריבית בכסף (ומבארת הגמרא שלא חלק על הברייתא שהובאה קודם לכן).
* רבא מסביר מדוע התורה היתה צריכה לכתוב לאו נפרד בריבית בגזל ובאונאה, ולא היה ניתן ללמוד אחד מחבירו.

דף סא עמוד ב
* אסור לגנוב גם אם בדעתו להחזיר את הגניבה ואינו גונב אלא כדי לצער את חבירו.
* במצות ריבית ציצית ומשקלות אפשר לרמות את הבריות בלא שיבחינו בכך, ולכן הזכירה בהם התורה את יציאת מצרים לרמז שהקב"ה שהבחין מיהו בכור ביציאת מצרים יבחין גם ברמאותו ויפרע ממנו.
* ריבית מהתורה (ריבית קצוצה) - נחלקו האמוראים אם בית דין כופים את המלוה להחזיר כאשר הלוה תובע אותו, וריבית דרבנן (אבק ריבית) - לדעת כולם לא כופים אותו.

דף סב עמוד א
* שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים שמספיק רק לאחד מהם - לדעת בן פטורא מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו, ולדעת ר' עקיבא ישתה מי שהקיתון שלו.
* הגמרא מקשה 2 קושיות על דעתו של רבי יוחנן הסובר שגם בריבית מהתורה בית דין לא כופים את המלוה להחזיר כאשר הלוה תובע אותו.
* עוברים על ריבית כבר בשעת כתיבת שטר החוב, אפילו שעדיין לא נגבתה הריבית.

דף סב עמוד ב
* מהמשנה (ס ע"ב) משמע שכשאין למוכר יין יש איסור ריבית במה שמתחייב לתת לקונה יין בשווי דמי החיטים שחייב לו אע"פ שכבר יצא השער של היין ובניגוד למשנה להלן (עב ע"ב) - בגמרא מובאים 3 תירוצים לישוב הסתירה.
* בברייתא של רב ספרא מובא מקרה שמותר מעיקר הדין אך אסור מדרבנן מפני הערמת ריבית.

דף סג עמוד א
* רבא היה רגיל לתרץ משניות שסתם רבי כברייתא שסתם ר' אושעיא
* עושים אמנה בפירות (מותר לתת מעות תמורת פירות לפי השער של עכשיו אע"פ שיתן לו את הפירות לאחר זמן ואפילו אם הפירות יתייקרו), ונחלקו האמוראים אם עושים אמנה בדמים (אם מותר במקרה הנ"ל לתת את שווי הפירות).

דף סג עמוד ב
* רבה ורב יוסף מפרשים את טעם ההיתר לפסוק על הפירות אם יצא השער שבשוק ואע"פ שאין לו למוכר פירות כלל.
* מי שפוסק על הפירות לפני שיצא השער הברור בשוק, אלא יצא רק שער זול של הקוצרים הראשונים - צריך הוא להיראות למוכר בבית הגרנות, כדי להראות שכוונתו גמורה לקנות ממנו.
* "כללא דרביתא: כל אגר נטר ליה - אסור" (כל שכר שמשלם עבור המתנת מעות אסור).

דף סד עמוד א
* הגוזל את חבירו ולאחר זמן כשקנה ממנו מקח ונתן לו כסף הוסיף עליהם את דמי הגזילה והבליע אותם בחשבון (שהיה מתבייש לומר הרי גזילתך) - יצא ידי השבה.
* אדם שנתן מעות לבעל גינה בתמורה לדלועים קטנים שבגינתו אך אמר בעל הגינה שיתן לו לאחר זמן בעד מעותיו דלועים גדולים (וכעת אין לו דלועים גדולים אלא שהקטנים יגדלו לאחר זמן) - יש 2 לישנות בגמרא אם מותר.

דף סד עמוד ב
* המלוה כסף לחבירו (ולא קצץ לו הלוה שידור בחצירו תמורת ההלואה) - נחלקו 2 לישנות בגמרא אם אסור למלוה לדור בחצר הלוה בחינם מפני שנראה כריבית.
* התופס בכח את עבדו של חבירו והכריחו לעשות עבורו מלאכה - פטור מלשלם לבעל העבד, כי נוח לבעליו שיעשה העבד מלאכה כדי שלא יתרגל להיות עצלן.

דף סה עמוד א
* מובאות 3 מחלוקות של אמוראים בדיני החזרת ריבית באופנים מסויימים.
* כאשר המוכר דורש מחיר מסויים עבור המכירה, אך מאפשר לשלם בתשלומים ובסכום כולל גבוה יותר - הרי זו ריבית ואסור.
* מן הדין אין חיוב על השוכר לשלם תמורת השכירות עד סוף זמן השכירות.

דף סה עמוד ב
* אדם שמכר שדה לחבירו ונתן הלוקח מקצת מדמי השדה - בברייתא (ששנה רב ספרא) מובאים 4 חילוקי דינים בענין אכילת הפירות במשך הזמן עד שישלם הלוקח את שאר דמי השדה.
* שיטת רבי יהודה היא ש"צד אחד בריבית מותר" (=כל מקח שלפי התנאים שהתנו בו אפשר שיבואו לידי ריבית ואפשר שלא יבואו לידי ריבית - מותר) - בגמרא מובאים 3 דינים מברייתות שלא כדעת רבי יהודה.

דף סו עמוד א
* הגמרא מביאה שני מקרים בהם הבטחה של צד אחד לא מחייבת אותו לקיימה, כיון שההבטחה נאמרה כדברי תנחומים בלבד לפטם את לבו של הצד השני ולא היתה באמת כוונתו לכך ("פטומי מילי בעלמא הוא").
* במשנה (סה ע"ב) נאמר שאם הלוהו על משכון של שדהו ואמר לו המלוה שאם לא יפרע לו עד לאחר 3 שנים תהיה השדה שלו דבריו קיימים - ונחלקו הדעות בסוגייתנו אם תנאי זה מועיל לקנות את כל השדה אפילו אם התנה כן לאחר מתן מעות.

דף סו עמוד ב
* רוב העמוד עוסק בדיני אסמכתא (התחייבות שמתחייב אדם לחבירו בתנאי מסויים, ובטוח שיוכל לקיים את התנאי, ולבסוף לא קיימו).
* לדעת רבה כל התחייבות שאינה מוחלטת (שתלה את הדבר 'אם' לא יעשה את מה שהבטיח) הרי זו אסמכתא ולא קונה.
* רב נחמן סובר שמחילה בטעות נחשבת מחילה (אא"כ הדבר נראה כריבית).

דף סז עמוד א
* במכירה על תנאי שאם ירצה המוכר יחזיר את המעות ויקבל את השדה - נחלקו רבה בר רב הונא ורבינא אם על הלוקח לשלם למוכר עבור הפירות שאכל כשהיתה השדה ברשותו.
* "משכנתא באתרא דמסלקי" (במקום שנהגו לסלק את המלוה מהקרקע בכל עת שתשיג יד הלוה למעות) - במקרה בו אכל המלוה מן הפירות כשיעור הסכום שחייב לו הלוה, נחלקו האמוראים אם רשאי הלוה לסלק את המלוה מן הקרקע בלא כלום (שטוען שהפירות שאכל הם בדמי הקרן של ההלואה).

דף סז עמוד ב
* "משכנתא באתרא דמסלקי" - לא יאכל המלוה את הפירות של הקרקע, מפני שיש בזה איסור אבק ריבית, אלא אם כן הוא מנכה לו חלק קצוב מן החוב על כל שנה שאוכל מן הפירות [אך תלמיד חכם צריך להימנע מכך].
* "משכנתא באתרא דמסלקי" - אין בעל חוב גובה הימנה ואין הבכור נוטל בה פי שנים ושביעית משמטתה.
* "משכנתא באתרא דמסלקי" - אם התנה בשעת מתן מעות על מנת שלא תוכל לסלקני עד כך וכך שנים, התנאי חל.

דף סח עמוד א
* סתם משכנתא זמנה הוא שנה אחת, ורק לאחר שנה יכול הלוה לסלק ממנה את המלוה במעות.
* "משכנתא" נקראת כך לרמז ש"שכונה גביה" (שהמלוה נחשב שכן של השדה, ולכן הוא קודם בקניית השדה לכל אדם).
* 'עיסקא' מותרת רק אם נותן לו בעל הממון למתעסק שכר על מה שהוא מתעסק במחציתו של בעל הממון כפועל בטל.

דף סח עמוד ב
* נחלקו התנאים מהו שיעור השכר שצריך בעל הממון לתת למתעסק כדי שלא יהיה בזה איסור ריבית - רבי מאיר: אין הגבלה בשיעור השכר, ובלבד שיפסוק עמו מתחילה סכום זה לשם שכר, רבי יהודה: אפילו לא פסק עמו שכר כלל אלא שנתן לו מעצמו דבר מועט, רבי שמעון בן יוחאי (כדעת המשנה): שכר כפועל בטל (היינו כפי שהיה פועל כמוהו רוצה לקבל כדי להיבטל ממלאכתו ולעסוק במלאכה קלה זו).

דף סט עמוד א
* המוסר בהמה לרועה בשומא על מנת שיחלקו בשוה בשכר/בהפסד ואמר בעל הבהמה לרועה שמה שתשביח הבהמה יותר משליש ממה ששוה עתה יהיה שלו בשכר טרחתו - לדעת שמואל יש בזה חשש ריבית ולדעת רב נחלקו התירוצים הגמרא אם מתיר.
* לדעת רב נחמן מעות הרי הם כמחולקות ועומדות, וראוי כל אחד מהשותפים ליטול את חלקו ולהיפרד מן השותפות בכל עת שירצה.

דף סט עמוד ב
* מותר לאדם לתת כסף לחברו ולבקש ממנו להלוות לפלוני, ואין בכך משום ריבית.
* מותר לאדם לתת כסף לחברו ולבקש ממנו שיבקש מפלוני שילווה לו, ואין בכך משום ריבית [כי לא אסרה תורה אלא ריבית הבאה מלוה למלוה].
* "מפריז אדם על שדהו ואינו חושש משום ריבית" (=השוכר שדה מחברו בחכירה רשאי לבקש ממנו סכום כסף נוסף בהלואה שאותו ישקיע בשדה, ובתמורה לכך שישלם לו דמי חכירות גבוה יותר).

דף ע עמוד א
* רב ענן טען בשם שמואל שמותר לאפוטרופוס של יתומים להלוות את כספם בריבית, אך רב נחמן דחה את הוכחתו משמואל.
* "מעות של יתומים מותר להלוותן קרוב לשכר ורחוק להפסד" (=עיסקא בה מסכמים שאם יהיו הפסדים אז לא יפסידו היתומים כלום).
*הגמרא מבארת מה ניתן לעשות במעות של יתומים כדי שלא יאבדו.

דף ע עמוד ב
* במשנה מובא שמותר ללוות ולהלוות לנכרים בריבית, אך לפי המסורת הראשונה בשם רב נחמן יש איסור מדרבנן לישראל להלוות לנכרי בריבית והמשנה התירה רק בכדי חייו או לתלמידי חכמים.
* כל שיש יד נכרי באמצע - פטור מהבכורה (ולכן בהמות המשועבדות לנכרי תמורת חובו פטורות מהבכורה).