סקר
בבא מציעא - הפרק הקשה במסכת:







 
מספר צפיות: 72

דף מט עמוד א
* דברים (מי שמבטיח דבר מסויים ולבסוף חזר בו) - לדעת רב: אין בהן משום מחוסרי אמנה, ולדעת רבי יוחנן: יש בהם משום מחוסרי אמנה (אם מדובר במתנה מועטת).
* מה תלמוד לומר "הין צדק" והלא הין בכלל "איפה" היה? אלא לומר לך שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק, ואביי מבאר (לשיטת רב) שהכוונה היא שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב.

דף מט עמוד ב
* רב חסדא סובר שכדרך שתיקנו משיכה במוכרין (שיכול לחזור בו אף אם קיבל את הכסף כל עוד לא בוצעה המשיכה) כך תיקנו משיכה בלקוחות.
* לגבי שיעור אונאה - לדעת רב: "שתות מקח שנינו" (= אם מכר שווה שש בחמש או בשבע הרי זו אונאה), ולדעת שמואל: "שתות מעות נמי שנינו" (= גם אם מכר שווה חמש או שווה שבע בשש הרי זו אונאה).

מספר צפיות: 71

דף נ עמוד א
* הגמרא (מסוף העמוד הקודם) מביאה ברייתא כדעתו של שמואל, הסובר ש"שתות מעות נמי שנינו" (= גם אם מכר שווה חמש או שווה שבע בשש הרי זו אונאה).
* הגמרא מסתפקת מה יהיה הדין במקרה שהאונאה היתה בפחות משישית (לשיטת חכמים) - האם המחילה על כך היא מיד או רק לאחר שיעבור זמן בכדי שיראה לתגר או לקרובו.

דף נ עמוד ב
* הגמרא מסתפקת מה יהיה הדין במקרה שהאונאה היתה ביותר משישית (לשיטת חכמים) ורשאי לבטל את המקח - האם יכול לבטל את המקח לעולם או רק עד זמן שיראה לתגר או לקרובו.
* רבא פסק להלכה: פחות משתות - נקנה מקח, יותר על שתות - בטול מקח, שתות - קנה ומחזיר אונאה, וזה וזה בכדי שיראה לתגר או לקרובו (ונחלקו רש"י ותוס' בביאור דבריו).
* במשנה (בדף מט ע"ב) נאמר שמי שנתאנה רשאי להחזיר עד כדי שיראה לתגר או לקרובו, ומחדש רב נחמן שדין זה הוא רק לגבי לוקח אבל מוכר לעולם חוזר.

מספר צפיות: 54

דף נא עמוד א
* לדעת רב נחמן: מוכר שנתאנה רשאי לחזור בו לעולם (ולא רק בכדי שיראה לתגר או לקרובו כדין לוקח שנתאנה).
* דין אונאה הוא רק כאשר לוקח מן התגר, אך לא בלוקח מבעל הבית.
* דין אונאה חל גם על הלוקח וגם על המוכר, ובברייתא מובא המקור לכך.
* לדעת ת"ק: "כשם שאונאה להדיוט כך אונאה לתגר", אך רבי יהודה סובר ש"אין אונאה לתגר" ונחלקו האמוראים בביאור דבריו.
* האומר לחברו: "על מנת שאין לך עלי אונאה" - לדעת רב: יש לו עליו אונאה, ולדעת שמואל: אין לו עליו אונאה.

דף נא עמוד ב
* רב ענן אמר שכך שמואל פירש לו: האומר לחברו "על מנת שאין לך עלי אונאה" - אין לו עליו אונאה, "על מנת שאין בו אונאה" - הרי יש בו אונאה.
* הגמרא מקשה מברייתא על דעת רב ומביאה שני תירוצים.
* במקרה של "מפרש" (שצד אחד מדגיש שהוא יודע שהחפץ לא שווה את המחיר בו הוא נמכר ובכל זאת מעוניין בכך ולא תהיה טענת אונאה) - אין אונאה.
* הברייתא מפרטת את דינו של "הנושא והנותן באמונה".

מספר צפיות: 33

דף נב עמוד א
* באונאת מטבע נחלקו התנאים מהו שיעור האונאה (אחד מ24 או אחד מ12 או אחד מ6), ובאונאת חפץ נחלקו האמוראים האם גם פה נחלקו התנאים או שכולם מודים שאונאת חפץ היא בשישית.
* רגילים אנשים לומר: קנה טלית לכסות גופך אפילו ביוקר, אך מה שנצרך לך למאכל קנה בשוויו ולא ביוקר.
* דינר הבא משקל (כלומר, שהיה דינר זה שקל, ופחת עד מחציתו ואינו אלא דינר) - מותר לקיימו (לפי שלא יבואו לטעות בו, שלפי גודלו וצורתו אין בו מקום לטעות), דינר הבא מסלע - אסור לקיימו.

דף נב עמוד ב
* באונאת מטבע שיעור הזמן שניתן להחזיר למוכר - בכרכים: עד כדי שיראה לשולחני, בכפרים: עד ערבי שבתות. ונחלקו האמוראים האם כך גם הדין באונאת חפץ, או שבאונאת חפץ אין חילוק בין כרכים לכפרים והשיעור הוא תמיד בכדי שיראה לתגר או לקרובו.
* אדם שמעמיד עצמו מלקבל מטבע משום שיש בה פגם - מכונה "נפש רעה" (וזה רק כאשר ניתן לסחור במטבע זו על ידי הדחק).
* מעשר שני שאין בו שוה פרוטה, אומר: הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונות (על כסף קודם שכבר חיללתי בו מעשר שני קודם לכן). והטעם לכך: לפי שאי אפשר לו לאדם לצמצם מעותיו (שמן הסתם הוסיף קצת על שווי המעשר, ולכן יכול לצרף לחשבון זה עוד כמות קטנה שהיא פחות משווה פרוטה).

מספר צפיות: 51

דף נג עמוד א
* הגמרא מביאה משנה ממסכת ביכורים המונה חומרות שיש בתרומה וביכורים ואין במעשר שני (לדוגמא: תרומה וביכורים אסורים לזרים).
* הגמרא מקשה ממשנה זו על דברי חזקיה (שאמר, שמעשר שני שאין בו שווה פרוטה, אומר הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונות [שכבר חילל עליהן מעשר שני והן עדיין בידו]), ומתרצת (תירוץ אחד בעמוד א ותירוץ שני בעמוד ב).
* מעשר שני מדאורייתא ומעשר שני מדרבנן אינם מצטרפים להיפדות יחד על אותה פרוטה.

דף נג עמוד ב
* לדעת רבי אלעזר: מעשר שני שנטמא - פודים אותו אפילו בירושלים.
* אוכל שלקח בירושלים בכסף מעשר שני ונטמא האוכל - יפדה, ולדעת רבי יהודה: יקבר.
* לדעת רב אמי ורבי יוחנן: אם אין במעשר עצמו שווה פרוטה - לא פודים אותו (והגמרא מקשה על כך מברייתא), ולדעת רב אסי ורבי שמעון בן לקיש: אם אין בחומשו של המעשר שווה פרוטה - לא פודים אותו.

מספר צפיות: 58

דף נד עמוד א
* החומש שעל הבעלים להוסיף כאשר פודה את המעשר שני שלו - נחלקו תנאים אם חישוב החומש הוא מלגיו (=מבפנים - מהקרן בלבד) או מלבר (=מבחוץ - מהקרן והחומש יחד).
* נתינת החומש בשעת פדיון מעשר שני לא מעכבת את הפדיון (אף בדבר החייב במעשר מן התורה).
* הקדש שחילל ולא הוסיף חומש - לדעת כולם מותר לאוכלו בשבת.
* דין החומש (בהקדש, תרומה, מעשר שני) כדין הקרן עצמה לכל דיניה.

דף נד עמוד ב
* בגזל, בתרומה ובהקדש (אך לא במעשר שני) יש אופנים בהם משלם כמה פעמים חומש.
* לדעת רבי יהושע בן לוי: רק על פדיית הקדש ראשון (שבאה לו הקדושה מחמת עצמו) יש להוסיף חומש, אבל על פדיית הקדש שני (אם פודה אדם חפץ שהתפיס בו קדושה עבור פדיית הקדש אחר) אין הוא מוסיף חומש.

מספר צפיות: 25

דף נה עמוד א
* הגמרא מביאה ברייתא כדעתו של רבי יהושע בן לוי (הסובר שרק על פדיית הקדש ראשון (שבאה לו הקדושה מחמת עצמו) יש להוסיף חומש, אבל על פדיית הקדש שני (אם פודה אדם חפץ שהתפיס בו קדושה עבור פדיית הקדש אחר) אין הוא מוסיף חומש).
* המשנה מונה חמישה דברים שדינם תלוי בשיעור פרוטה ובפחות מפרוטה אינם נוהגים.
* האמוראים נחלקו אם "יש אונאה לפרוטות" או לא (= נחלקו אם המאנה את חברו בפרוטה צריך להחזיר את האונאה, או שרק מאיסר, שהוא מטבע של כסף הקטן ביותר, יש אונאה).
* לדעת רב קטינא (בהוה-אמינא): בית דין נזקקים לשבת ולדון אפילו אם הנדון הוא פחות משוה פרוטה.

דף נה עמוד ב
* לדעת רב קטינא (למסקנה): אם הוזקקו בית דין לישב בדין, כגון שתבע אחד את חברו לשוה פרוטה - כל זמן שלא עמדו ממושב בית הדין גומרים את הדין אפילו אם הנתבע חזר ותבע את התובע לנידון שהוא פחות משוה פרוטה.
* המשנה מונה חמישה דברים בהם יש להוסיף חומש על ערך החפץ עצמו.
* במשנה מובא שהאוכל בשגגה תרומת מעשר של דמאי חייב קרן וחומש כדין האוכל תרומת מעשר של ודאי - ומבאר שמואל שזה כשיטת רבי מאיר שסובר שעשו חכמים חיזוק לדבריהם (=דמאי) כשל תורה (=ודאי).

מספר צפיות: 26

דף נו עמוד א
* התורם מן הרעה על היפה - תרומתו תרומה.
* אביי ורבא נחלקו אם התירוץ של שמואל בעמוד הקודם היה טוב או לא.

דף נו עמוד ב
* הגמרא מבררת את המקור לדין המשנה שאמרה: "אלו דברים שאין להם אונאה: העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות".
* בדרך כלל בכל מקום שכתוב בתורה "ידו" הכוונה לידו ממש, אלא אם כן לא ניתן לפרש כך ואז הכוונה היא "רשותו".
* גם לשכירות יש אונאה.
* חטים וזרעם בקרקע - הגמרא מסתפקת אם יש להם אונאה או אין להם אונאה, אם נשבעים עליהם שבועת מודה במקצת או לא, ואם עומר מתירם או לא.
* כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין - אפילו פחות מכדי אונאה חוזר.
* כל התבואות, אם השרישו קודם לזמן העומר - עומר מתירן באכילה כאשר יבוא לקצרן.

מספר צפיות: 22

דף נז עמוד א
* אם שיעור האונאה היה ביותר משישית - בקרקעות: המקח בטל, בהקדשות: מחלוקת אמוראים.
* לדעת שמואל: הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה - מחולל.
* המחלל בהמת הקדש בעלת מום על בהמת חולין - יצאה לחולין, ועליו לשלם את ההפרש במידה ובהמת החולין היתה שוה פחות מבהמת ההקדש (ונחלקו האמוראים אם חובת תשלום זו היא מהתורה או מדרבנן, ובגמרא דנו בביאור מחלוקת זו).

דף נז עמוד ב
* בברייתא נאמר שאין ריבית להקדש, ונחלקו רב הושעיא ורב פפא בביאור דברי הברייתא.
* לדעת שמואל: כשבונים בנין במקדש - אין בונים אותו מאבנים של הקדש, אלא בונים באבנים של חול ורק כשתסתיים הבנייה מקדישים את האבנים.
* הגמרא מביאה את המקורות לדין המשנה (שבדף הקודם) בנוגע לעבדים שטרות קרקעות והקדשות (שאין בהן תשלומי כפל, ואף לא תשלומי ארבעה וחמשה, ושומר חנם אינו נשבע שלא פשע בשמירתם, ושומר שכר אינו משלם אם נגנבו או אבדו).

מספר צפיות: 79
דף נח עמוד א
* במשנה (נו ע"א) מובא ששומר חנם אינו נשבע על הקדשות אם טוען שנגנבו ממנו, והגמרא בסוגייתנו מקשה על כך ממשנה בשקלים ומביאה 3 תירוצים (והשני נדחה).
* שומר שכר שחייב עצמו במעשה קנין לשלם להקדש אם יארע נזק בשמירתו - חייב.

דף נח עמוד ב
* המוכר ספר תורה אין לה אונאה לפי שאין קץ לדמיה.
* כשם שאונאה במקח וממכר כך אונאה בדברים, לא יאמר לו בכמה חפץ זה והוא אינו רוצה ליקח, אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים, אם הוא בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך.
* גדול אונאת דברים מאונאת ממון.
* כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים.
מספר צפיות: 80
דף נט עמוד א
* המלבין את פני חבירו ברבים אין לו חלק לעוה"ב.
* נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים.
* לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו.
* מיום שנחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה אך לא ננעלו שערי דמעות.
* מובאות 2 לישנות בגמרא המבארות באלו מקרים יש לאיש לשמוע לעצת אשתו ובאלו לא.
* לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו.


דף נט עמוד ב

* בעמוד זה מובא הסיפור המפורסם על "תנורו של עכנאי", שבעקבותיו נידו את רבי אליעזר.
* עמד רבי יהושע על רגליו ואמר "לא בשמים היא", שכבר נתנה תורה מהר סיני אין אנו משגיחין בבת קול.
* כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה.
* המאנה/הלוחץ את הגר עובר ב-3 לאוין.
* מום שבך אל תאמר לחברך.
מספר צפיות: 56
דף ס עמוד א
* רבי אלעזר מדייק ממשנתנו שכל מקום שנאמר במשנה "באמת אמרו" כך היא ההלכה.
* רבי אחא מתיר לערב אוכל ממינים שונים ולמוכרו, ואין המוכר צריך להודיע לקונה על כך, במקרים בהם יכול הקונה לטועמו קודם שהוא קונה אותו.
* רבי יהודה סובר שאסור לחנוני לחלק קליות ואגוזין לתינוקות מפני שהוא מרגילן לבא אצלו, וחכמים מתירים כי חבירו החנוני יכול לחלק דבר אחר ויבואו גם אליו.

דף ס עמוד ב
* רבי אחא מתיר למוכר לייפות את סחורתו בדבר הנראה לעין הקונה.
* פרק חמישי ("איזהו נשך") המתחיל בעמוד זה עוסק בדיני ריבית.
* המלוה בריבית עובר בשני לאוין (איסור 'נשך' ואיסור 'מרבית').
1 2 3 4 5 6
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר