דף מט עמוד א * דברים (מי שמבטיח דבר מסויים ולבסוף חזר בו) - לדעת רב: אין בהן משום מחוסרי אמנה, ולדעת רבי יוחנן: יש בהם משום מחוסרי אמנה (אם מדובר במתנה מועטת). * מה תלמוד לומר "הין צדק" והלא הין בכלל "איפה" היה? אלא לומר לך שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק, ואביי מבאר (לשיטת רב) שהכוונה היא שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב. דף מט עמוד ב * רב חסדא סובר שכדרך שתיקנו משיכה במוכרין (שיכול לחזור בו אף אם קיבל את הכסף כל עוד לא בוצעה המשיכה) כך תיקנו משיכה בלקוחות. * לגבי שיעור אונאה - לדעת רב: "שתות מקח שנינו" (= אם מכר שווה שש בחמש או בשבע הרי זו אונאה), ולדעת שמואל: "שתות מעות נמי שנינו" (= גם אם מכר שווה חמש או שווה שבע בשש הרי זו אונאה).
דף נ עמוד א * הגמרא (מסוף העמוד הקודם) מביאה ברייתא כדעתו של שמואל, הסובר ש"שתות מעות נמי שנינו" (= גם אם מכר שווה חמש או שווה שבע בשש הרי זו אונאה). * הגמרא מסתפקת מה יהיה הדין במקרה שהאונאה היתה בפחות משישית (לשיטת חכמים) - האם המחילה על כך היא מיד או רק לאחר שיעבור זמן בכדי שיראה לתגר או לקרובו. דף נ עמוד ב * הגמרא מסתפקת מה יהיה הדין במקרה שהאונאה היתה ביותר משישית (לשיטת חכמים) ורשאי לבטל את המקח - האם יכול לבטל את המקח לעולם או רק עד זמן שיראה לתגר או לקרובו. * רבא פסק להלכה: פחות משתות - נקנה מקח, יותר על שתות - בטול מקח, שתות - קנה ומחזיר אונאה, וזה וזה בכדי שיראה לתגר או לקרובו (ונחלקו רש"י ותוס' בביאור דבריו). * במשנה (בדף מט ע"ב) נאמר שמי שנתאנה רשאי להחזיר עד כדי שיראה לתגר או לקרובו, ומחדש רב נחמן שדין זה הוא רק לגבי לוקח אבל מוכר לעולם חוזר.
דף נא עמוד א * לדעת רב נחמן: מוכר שנתאנה רשאי לחזור בו לעולם (ולא רק בכדי שיראה לתגר או לקרובו כדין לוקח שנתאנה). * דין אונאה הוא רק כאשר לוקח מן התגר, אך לא בלוקח מבעל הבית. * דין אונאה חל גם על הלוקח וגם על המוכר, ובברייתא מובא המקור לכך. * לדעת ת"ק: "כשם שאונאה להדיוט כך אונאה לתגר", אך רבי יהודה סובר ש"אין אונאה לתגר" ונחלקו האמוראים בביאור דבריו. * האומר לחברו: "על מנת שאין לך עלי אונאה" - לדעת רב: יש לו עליו אונאה, ולדעת שמואל: אין לו עליו אונאה. דף נא עמוד ב * רב ענן אמר שכך שמואל פירש לו: האומר לחברו "על מנת שאין לך עלי אונאה" - אין לו עליו אונאה, "על מנת שאין בו אונאה" - הרי יש בו אונאה. * הגמרא מקשה מברייתא על דעת רב ומביאה שני תירוצים. * במקרה של "מפרש" (שצד אחד מדגיש שהוא יודע שהחפץ לא שווה את המחיר בו הוא נמכר ובכל זאת מעוניין בכך ולא תהיה טענת אונאה) - אין אונאה. * הברייתא מפרטת את דינו של "הנושא והנותן באמונה".
דף נב עמוד א * באונאת מטבע נחלקו התנאים מהו שיעור האונאה (אחד מ24 או אחד מ12 או אחד מ6), ובאונאת חפץ נחלקו האמוראים האם גם פה נחלקו התנאים או שכולם מודים שאונאת חפץ היא בשישית. * רגילים אנשים לומר: קנה טלית לכסות גופך אפילו ביוקר, אך מה שנצרך לך למאכל קנה בשוויו ולא ביוקר. * דינר הבא משקל (כלומר, שהיה דינר זה שקל, ופחת עד מחציתו ואינו אלא דינר) - מותר לקיימו (לפי שלא יבואו לטעות בו, שלפי גודלו וצורתו אין בו מקום לטעות), דינר הבא מסלע - אסור לקיימו. דף נב עמוד ב * באונאת מטבע שיעור הזמן שניתן להחזיר למוכר - בכרכים: עד כדי שיראה לשולחני, בכפרים: עד ערבי שבתות. ונחלקו האמוראים האם כך גם הדין באונאת חפץ, או שבאונאת חפץ אין חילוק בין כרכים לכפרים והשיעור הוא תמיד בכדי שיראה לתגר או לקרובו. * אדם שמעמיד עצמו מלקבל מטבע משום שיש בה פגם - מכונה "נפש רעה" (וזה רק כאשר ניתן לסחור במטבע זו על ידי הדחק). * מעשר שני שאין בו שוה פרוטה, אומר: הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונות (על כסף קודם שכבר חיללתי בו מעשר שני קודם לכן). והטעם לכך: לפי שאי אפשר לו לאדם לצמצם מעותיו (שמן הסתם הוסיף קצת על שווי המעשר, ולכן יכול לצרף לחשבון זה עוד כמות קטנה שהיא פחות משווה פרוטה).
דף נג עמוד א * הגמרא מביאה משנה ממסכת ביכורים המונה חומרות שיש בתרומה וביכורים ואין במעשר שני (לדוגמא: תרומה וביכורים אסורים לזרים). * הגמרא מקשה ממשנה זו על דברי חזקיה (שאמר, שמעשר שני שאין בו שווה פרוטה, אומר הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונות [שכבר חילל עליהן מעשר שני והן עדיין בידו]), ומתרצת (תירוץ אחד בעמוד א ותירוץ שני בעמוד ב). * מעשר שני מדאורייתא ומעשר שני מדרבנן אינם מצטרפים להיפדות יחד על אותה פרוטה. דף נג עמוד ב * לדעת רבי אלעזר: מעשר שני שנטמא - פודים אותו אפילו בירושלים. * אוכל שלקח בירושלים בכסף מעשר שני ונטמא האוכל - יפדה, ולדעת רבי יהודה: יקבר. * לדעת רב אמי ורבי יוחנן: אם אין במעשר עצמו שווה פרוטה - לא פודים אותו (והגמרא מקשה על כך מברייתא), ולדעת רב אסי ורבי שמעון בן לקיש: אם אין בחומשו של המעשר שווה פרוטה - לא פודים אותו.
דף נד עמוד א * החומש שעל הבעלים להוסיף כאשר פודה את המעשר שני שלו - נחלקו תנאים אם חישוב החומש הוא מלגיו (=מבפנים - מהקרן בלבד) או מלבר (=מבחוץ - מהקרן והחומש יחד). * נתינת החומש בשעת פדיון מעשר שני לא מעכבת את הפדיון (אף בדבר החייב במעשר מן התורה). * הקדש שחילל ולא הוסיף חומש - לדעת כולם מותר לאוכלו בשבת. * דין החומש (בהקדש, תרומה, מעשר שני) כדין הקרן עצמה לכל דיניה. דף נד עמוד ב * בגזל, בתרומה ובהקדש (אך לא במעשר שני) יש אופנים בהם משלם כמה פעמים חומש. * לדעת רבי יהושע בן לוי: רק על פדיית הקדש ראשון (שבאה לו הקדושה מחמת עצמו) יש להוסיף חומש, אבל על פדיית הקדש שני (אם פודה אדם חפץ שהתפיס בו קדושה עבור פדיית הקדש אחר) אין הוא מוסיף חומש.
