דף יט עמוד א * מצא גט אשה בשוק והבעל מודה שכבר גירש בו - יחזיר לאשה את הגט, אך אם מצא שטר חוב - לא יחזיר למלוה, אף אם הלוה מודה שלא פרע את חובו עדיין (והגמרא מבררת את סיבת ההבדל). * מצא בשוק שטר שחרור של עבד כנעני - אם האדון מודה ששחרר כבר את העבד ומן העבד נפל, יחזיר לעבד. (והגמרא מבררת את הטעם). דף יט עמוד ב * הגמרא מביאה שני תירוצים ליישב את הסתירה בין דברי המשנה לברייתא (במקרה בו מצא דייתיקי או שטר מתנה והנותן אמר תנו את השטר שנמצא למי שנכתב עבורו - לפי המשנה נותנים ולפי הברייתא לא). * מצא שובר (שטר שכתבה אשה לבעלה ובו היא מודה שפרע לה את כתובתה) - אם האשה מודה שבעלה אכן פרע לה את הכתובה והיא מסרה לו את השובר הזה, יחזיר המוצא את השובר לבעל. (והגמרא מבררת את הטעם).
דף כ עמוד א * לדעת שמואל: מלוה המוכר שטר חוב (שיש לו על פלוני) לחברו ואחר כך חזר המלוה (או יורשו) ומחל ללוה על חובו - מחול (ואין הלוה חייב לפרוע ללוקח). (ונחלקו רבא ואביי אם ניתן ללמוד כך מהברייתא שבסוף העמוד הקודם). * המשנה מפרטת שטרות מסויימים שאין לחשוש בהם לפירעון, ולכן המוצא שטרות אלו יחזיר אותם לבעליהם (ואלו הם: איגרות שום ואיגרות מזון שטרי חליצה ומיאונין ושטרי בירורין וכל מעשה בית דין). * הגמרא מביאה שתי דעות המבארות מה הם "שטרי בירורין". דף כ עמוד ב * העמוד שבית המדרש נשען עליו נשבר, ורב עמרם אמר שזה בגלל שרבה גידף אותו, ורבה טען שזה בגלל שרב עמרם השיב על דבריו ובייש אותו בבית המדרש. * הגמרא מבארת מה זה "חפיסה", "דלוסקמא", "תכריך של שטרות", "אגודה של שטרות". * שובר המונח ביד המלוה ולא ביד הלוה - אע"פ שהשובר כתוב בכתב ידו של המלוה, אינו אלא כמשחק המלוה בלוה ופסול השובר (והשטר חוב שביד המלוה תקף). (והגמרא מקשה על כך כמה קושיות ומתרצת).
דף כא עמוד א * פרק שני (פרק "אלו מציאות") מתחיל בעמוד זה ועוסק בדיני אבידה. * במשנה נאמר שהמוצא פירות מפוזרים הרי אלו שלו, ורבי יצחק (בגמרא) מבאר שהכוונה היא שמצא קב פירות המפוזר בארבע אמות, וביאר רב עוקבא בר חמא שמדובר שמצא אותם בשעת אסיפת גרנות (וכאן דשן בעליהן ונשאו את העיקר ונותרו אלו), ומכיון שמרובה הטורח לאסף אותם (כשקב מפוזר בארבע אמות) הפקירם בעליהם. * הגמרא מסתפקת מה הדין באופנים נוספים של פירות מפוזרים. דף כא עמוד ב * יאוש שלא מדעת (אבידה שנמצאה קודם שידעו בעליה שנאבדה, וכאשר יוודע לבעליה שנאבדה מן הסתם יתייאשו ממנה) - לדעת אביי לא נחשב ליאוש, ולדעת רבא כן נחשב ליאוש. * הגמרא מביאה בעמוד זה ובדף הבא נסיונות הוכחה מרובים להוכיח כדעת אביי או רבא. * המוצא מעות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובכל מקום שהרבים מצויים שם הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתיאשים מהם. * אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה.
דף כב עמוד א * הגמרא ממשיכה בעמוד זה בנסיונות להוכיח כרבא או כאביי שנחלקו האם "יאוש שלא מדעת" נחשב ליאוש או לא. * שליח יכול לתרום תרומה עבור הבעלים רק אם מינהו הבעלים להיות שליח. * אם אמר "כלך אצל יפות" זה נחשב לגלוי דעת לענין תרומה. דף כב עמוד ב * אבידה ששטפה נהר - מותרת. * לאחר קושיה ללא תירוץ שהביאה הגמרא על דעת רבא, מכריעה הגמרא להלכה שהלכה כאביי שיאוש שלא מדעת לא נחשב ליאוש (הלכה כאביי ביע"ל קג"ם - והאות י' מסמלת את סוגיית יאוש שלא מדעת). * "סימן העשוי לידרס" (=חפץ שיש בו סימן, שאבד במקום שיכול להידרס בקלות) - לדעת רבה לא נחשב לסימן המחייב בהשבה, ולדעת רבא כן נחשב. * המקום שבו נמצאה האבידה - לדעת רבה: לא נחשב לסימן, לדעת רבא: כן נחשב לסימן.
דף כג עמוד א * בלישנא הראשונה בגמרא, הגמרא מנסה להעמיד את מחלוקת רבה ורבא (שנחלקו אם "סימן העשוי לידרס" נחשב לסימן) במחלוקת תנאים, אך דוחה אפשרות זו. * בלישנא השניה בגמרא, הגמרא מנסה לטעון שנחלקו התנאים אם "אין מעבירין על האוכלין" (=המוצא דבר מאכל אינו רשאי לעבור ולהמשיך בדרכו עד שיגביהנו - רש"י) או לא, אך דוחה אפשרות זו. * כלל באבידה: משעה שבעל האבידה אומר "ווי לה לחסרון כיס" - נתייאש לו ממנה ומותרת למוצא. דף כג עמוד ב * מנין ומשקל (כשיודע המאבד לכוין את מספר הדברים שיש באבידה או את משקל האבידה, כאשר המנין והמשקל אינם סטנדרטיים) - נחשבים לסימן. * הגמרא מסתפקת ודנה האם מקום (=שהמאבד מציין את המקום בו אבדה לו האבידה) נחשב לסימן או לא. * ניתן להחזיר אבידה לתלמיד חכם בטביעות עין. * בשלושה דברים רגילים חכמים לשנות מן האמת: במסכת, במטה, במקום לינה.
דף כד עמוד א * מר זוטרא חסידא ראה מישהו שרחץ ידיו וניגב אותן בבגדו של חברו והסיק שמכך שלא אכפת לו ליהנות מממונם של אחרים הרי שהוא זה שגנב מהמארח שלו כוס של כסף. * לדעת רבי שמעון בן אלעזר: המוצא מציאה בכל מקום שהרבים מצויים שם - הרי אלו שלו, מפני שהבעלים מתייאשים ממנה. * הגמרא מסתפקת (ומנסה להביא הוכחות) האם ההיתר של רבי שמעון בן אלעזר הוא רק במקום שבו רוב האנשים המצויים בו הם נכרים או אף במקום שהרוב הם ישראל, וכן מסתפקת האם חכמים חולקים עליו ועל מה חולקים וכמי ההלכה. דף כד עמוד ב * מר שמואל פסק שהמוצא מעות בשוק הרי אלו שלו, אך אם בא אדם ונתן בהן סימן הרי שלפנים משורת הדין יש להחזיר לו אותן. * בשר שנתעלם מן העין (בשר שבמשך זמן מה לא ראהו ישראל) - אסור (מחשש שהוחלף בבשר איסור). * הרי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו והלך ומצאן שחוטין ולא ידוע אם נשחטו כהלכה - נחלקו התנאים אם מותר באכילה או לא.
דף כה עמוד א * מהמשנה משמע שהמוצא כלי ולפניו פירות או כיס ולפניו מעות הרי אלו שלו, אך מהברייתא משמע שצריך להכריז - הגמרא מביאה ארבע אפשרויות לתרץ סתירה זו. * לא ניתן לדייק מהמשנה אם מנין נחשב לסימן או מקום נחשב לסימן. * במשנה נאמר שהמוצא שלושה מטבעות זה על גב זה חייב להכריז, וביאר רבי יצחק מגדלאה שזה רק אם עשויין כמגדלין (=שהמטבע התחתונה רחבה מהאמצעית והאמצעית רחבה מהעליונה). (וכך גם סובר רבי חנינא, ורבי יוחנן חולק). דף כה עמוד ב * המוצא מטבע בשוק ומצאו חברו ואמר לו "שלי היא" ונתן סימן - לא אמר כלום, ולא עוד אלא אפילו שמו כתוב עליה - לא אמר כלום, לפי שאין סימן למטבע (כי אולי הוציאה כבר מתחת ידו ונפלה מידי מישהו אחר). * כל ספק הינוח (שספק אם הונח שם בכוונה או שנפל שם שלא בידיעת בעליו) - לכתחילה לא יטול, ואם נטל לא יחזיר. * מצא כלי מכוסה באשפה - במשנה נאמר שלא יגע בו ובברייתא נאמר שנוטל ומכריז, והגמרא מביאה תירוץ של רב זביד ותירוץ של רב פפא.
דף כו עמוד א * בדברים שאין צורת הנחתם מוכיחה מי הניחם שם: אם נמצאה בכותל חדש בחצי הכותל הפנימי - שייך לבעל הבית, ואם נמצאה בחצי כותל החיצוני - הרי זה של המוצא. * במשנה (בסוף העמוד הקודם) נאמר שאם היה משכיר את ביתו לאחרים ומצא מציאה בתוך הבית הרי אלו שלו - והגמרא מבארת שזה רק כאשר השכיר את הבית לשלושה אנשים (כי אי אפשר לברר מאיזה מן השוכרים נאבד ומשום כך הבעלים התייאשו), אך אם השכיר כל פעם לאדם אחד אז זה שייך לשוכר האחרון. (ונחלקו האמוראים אם דוקא שלושה עובדי כוכבים או אף שלושה ישראל). דף כו עמוד ב * ראה מטבע שנפל משנים - חייב להחזיר, ראה מטבע שנפל משלושה - אינו חייב להחזיר. * ראה מטבע שנפל ונטלו לפני שהתייאשו בעליו על מנת לגוזלו: עובר משום "לא תגזול" ומשום "השב תשיבם" ומשום "לא תוכל להתעלם". * מי שראה שנפלו מטבעות מחברו בין החולות והוא עצמו מצא את המטבעות ולקח אותם - לא חייב להחזירם לבעליהם כי הם התייאשו. * במשנה נאמר שהמוצא מעות לפני השולחן המפסיק בין השולחני ובין הבאים להחליף, הרי אלו שלו, וחידש רבי אלעזר בגמרא שדין זה הוא אף אם מצאן על גבי השולחן עצמו.
דף כז עמוד א * הגמרא מבררת מדוע נאמר בפסוקי השבת אבדה שור חמור שה ושמלה. * אין חיוב השבת אבדה על חפץ ששווה פחות מפרוטה. (ובברייתא מובאות שתי דעות מה המקור לכך והגמרא דנה בביאור דבריהם). * אבדת גוי - מותרת (ואינו חייב להשיב לו אבדתו). * אבדה ששטפה נהר - מותרת למוצא. דף כז עמוד ב * מה שמחזירים חפץ על פי סימנים שנותן בהם המאבד - הגמרא מביאה שלושה ניסיונות להוכיח שדין זה הוא מהתורה ודוחה הוכחות אלו ואחר כך מביאה נסיון אחד להוכיח שדין זה הוא מדרבנן ודוחה הוכחה זו. * הגמרא מציעה שישנה מחלוקת תנאים אם "סימנין דאורייתא או דרבנן", אך דוחה הצעה זו.
דף כח עמוד א * לדעת רבא: "סימנין - דאורייתא" (מה שמחזירים חפץ על פי סימנים שנותן בהם המאבד הוא דין מהתורה). * לדעת רבי מאיר: על המוצא להכריז שמצא אבדה עד שישמעו על כך שכני המקום שנמצאת בו האבדה. * במשנה נאמר שלוקח שלושה ימים ללכת מהמקדש עד לבית הכי רחוק, והגמרא מקשה על כך ממשנה במסכת תענית בה נאמר שלוקח חמישה עשר יום, ומביאה כמה תירוצים. * רבינא מדייק (מדברי רבי יהודה שבמשנה) שכשמכריז המוצא על אבדתו עליו להזכיר את שם החפץ שמצא, אך רבא טוען שדיוק זה לא הכרחי וייתכן שעליו רק להכריז שמצא אבדה מבלי להזכיר את שם החפץ. (ויש בכך מחלוקת אמוראים בעמוד ב). דף כח עמוד ב * משחרב בית המקדש התקינו שיהיו מכריזים על מציאת אבדה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות (ולא בבית המקדש), ומשרבו האנסים (שאונסים את מוצאי האבדות ולוקחים אותן מהם) התקינו שיהיו מודיעים לשכניו ולמיודעיו ודיו. * בראשונה כל מי שאבדה לו אבדה היה נותן סימנים ונוטלה, משרבו הרמאים התקינו שיהיו אומרים לו צא והבא עדים שאתה לא רמאי ורק לאחר מכן תיטול את האבדה. * במשנה נאמר "כל דבר שעושה ואוכל יעשה ויאכל" ,ובגמרא מפורט עד מתי עליו לשמור על אבדה מסוג זה (ומסוגים נוספים) ולא למוכרה.
דף כט עמוד א * דינו של שומר אבידה - לדעת רבה: כשומר חינם, לדעת רב יוסף: כשומר שכר. * במשנה (בעמוד הקודם) נחלקו רבי טרפון ורבי עקיבא במקרה שמצא אבידה "שאינו עושה ואוכל" ומכרה, אם רשאי המוצא להשתמש בכסף ואם חייב באחריותן - והגמרא מבארת כיצד רב יוסף יבאר את מחלוקתם כדי שלא יהיה קשה על שיטתו. דף כט עמוד ב * הלכה כרבי טרפון (שבמקרה שמצא אבידה "שאינו עושה ואוכל" ומכרה - רשאי המוצא להשתמש בכסף). * מי שמצא חפץ, או שאל מחבירו חפץ, או הפקידו אצלו חפץ - במשנה ובגמרא מבואר באיזה אופן ינהג כדי לשמור עליהם שלא יתקלקלו. * אין השואל רשאי להשאיל (מה ששאל) ואין השוכר רשאי להשכיר (מה ששכר), ואף אם שאל ספר תורה מחבירו אינו רשאי להשאילו (למרות שנוח לו לאדם שיעשו מצוה בממונו). * שתיית מים פושרים מזיקה לגוף - כשהוחמו בכלי מתכת ולא רתחו כל צרכם ולא נתן בהם עשבים/תבלין שרגילים לתת במשקה.
דף ל עמוד א * הגמרא מסתפקת האם מותר למוצא כסות להשתמש בכסות שמצא לצורכו בשעה שהוא שוטח אותה לצורך הכסות (ודוחה שלושה ניסיונות לפשוט את הספק). * הברייתא מפרטת אלו שימושים יש לעשות באבידות מסוגים שונים, כדי שלא יתקלקלו, ואלו שימושים אסור לעשות. * ישנם מקרים בהם מותר למוצא האבידה להתעלם מהאבידה ולא לקחת אותה (כהן והאבידה בבית הקברות, או שהיה זקן ואינה לפי כבודו לטרוח באבידה זו, או שהיתה מלאכה שלו מרובה משל חבירו). דף ל עמוד ב * הגמרא מפרטת דינים שונים לגבי "זקן ואינה לפי כבודו". * המבקר חולה שהוא 'בן גילו' - נוטל מהחולה אחד משישים בחוליו, ואעפ"כ צריך ללכת ולבקרו. * לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עשו לפנים משורת הדין. * במקרה שלא ברור אם הבהמה אבדה או לא - במשנה ובגמרא מבואר מתי נחשב לאבידה ומתי לא.
