דף קי עמוד א
* במקרה שנחלקו המלוה והלוה על מנין השנים שהקרקע ממושכנת למלוה והמלוה טוען שאיבד את השטר - נחלקו האמוראים מי נאמן.
* אריס ובעל הבית שמתווכחים מהו שיעור השכר שקבעו לאריס - לדעת רב יהודה בעל הבית נאמן, ולדעת רב נחמן הכל כמנהג המדינה (כפי גובה שיעור השכר הנהוג במדינה).

דף קי עמוד ב
* במקרה שיש ויכוח בין יורשי הלוה למלוה מי השביח את הקרקע (שממנה בא המלוה לגבות את חובו), יורשי הלוה או הלוה - נחלקו האמוראים אם על המלוה או על יורשי הלוה להביא ראיה אצל מי הושבחה הקרקע.
* לשכיר יום יש לשלם את שכרו עד סוף הלילה שלאחר מכן, ואם לא ישלם הרי שעובר על "לא תלין", ואם השהה זמן רב נוסף אינו עובר שוב על "בל תלין" אלא על איסור "בל תשהא" שתיקנו חכמים.

דף קיא עמוד א
* מי שנשכר לחלק מהיום (שכיר שעות של יום) - גובה את שכרו כל היום, מי שנשכר לחלק מהלילה - לדעת רב: גובה את שכרו כל הלילה, ולדעת שמואל: כל הלילה וכל היום שאחריו.
* הכובש שכר שכיר עובר ב-5 לאוין ובעשה אחד (על חלק מהם עוברים רק בשכיר יום ועל חלק מהם עוברים רק בשכיר לילה).

דף קיא עמוד ב
* לדעת ת"ק של הברייתא: על שכר ישראל, גר צדק וגר תושב, ועל שכר בהמה וכלים - עוברים בכל האיסורים.
* לדעת רבי יוסי ברבי יהודה: בגר תושב יש את האיסור של "ביומו תתן שכרו" ואין בו משום "לא תלין", ובשכר בהמה וכלים עוברים רק על "בל תעשוק".
* תנא דבי רבי ישמעאל (והתנא של משנתינו) סובר בגר תושב כרבי יוסי ברבי יהודה ובבהמה וכלים כת"ק של הברייתא.
* הגמרא מבררת את המקורות לדעות הללו.

דף קיב עמוד א
* כל הכובש שכר שכיר - כאילו נוטל נפשו ממנו.
* אם בעל הבית העביר את השכיר ממנו שיגבה את שכרו אצל חנוני והחנוני לא משלם לו - נחלקו האמוראים אם יכול לחזור השכיר ולתבוע את שכרו מבעל הבית.
* לדעת רב ששת, בעל הבית שמעכב את שכרו של העובד אצלו בקבלנות, עובר על איסור "בל תלין".

דף קיב עמוד ב
* למסקנת הגמרא, הטעם שהשכיר נשבע ונוטל ואין בעל הבית נשבע ונפטר, הוא מפני שבעל הבית טרוד בפועלים ולכן יתכן שטעה.
* אם יש ויכוח בין האומן לבעל הבית מה גובה השכר שקבעו ביניהם - הדין הוא שהמוציא מחבירו עליו הראיה (ולכן על האומן להביא עדים שבעל הבית קצץ לו שכר גבוה יותר, כפי שהוא טוען).

דף קיג עמוד א
* לדעת שמואל: אף שליח בית דין הרשאי ליטול משכון מהלוה (עבור המלוה) - רשאי רק לנתק מעל הלוה את החפצים שבידו בשוק, אך לא רשאי להיכנס לתוך ביתו ולמשכנו.
* הגמרא מקשה בעמוד זה 3 קושיות על שמואל ומתרצת.

דף קיג עמוד ב
* הגמרא מקשה קושיה רביעית על שמואל, ומסקנת הסוגיה שנחלקו בדין זה התנאים.
* שמואל אמר שיש 3 דברים שהוא לא יודע מה רפואתם: האוכל לפני הסעודה תמר שלא הבשיל, הקושר על מתניו חבל לח של פשתן, האוכל לחם ואינו הולך לפחות 4 אמות אחרי אכילתו.
* לדעת אביי: רשב"ג ורבי שמעון ורבי ישמעאל ורבי עקיבא סוברים ש"כל ישראל בני מלכים הן" (=דינם כבני מלכים לגבי דינים שונים).

דף קיד עמוד א
* אדם שנדר להקדש את ערכו ואין לו ממון לשלם - אין נוטלים ממנו את כל נכסיו אלא משאירים לו כדי חייו.
* הגמרא מתלבטת האם "מסדרים" לבעל חוב (=כשגובים מנכסי הלוה את חובו, האם משאירים לו את הדברים שהוא צריך להם כדי להתקיים) או לא - בתחילת העמוד מובאת דעה שלא, ובסוף העמוד מובאת דעת אליהו הנביא שסובר שכן.
* ישנה מחלוקת אמוראים אם "מסדרים" כשנוטלים ממון מהנודר להקדש.

דף קיד עמוד ב
* אדם העומד ערום לא יתרום תרומה מפירותיו ויברך.
* קבריהן של עובדי כוכבים אין מטמאין, שנאמר: "ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם" - אתם קרויין אדם, ואין עובדי כוכבים קרויין אדם.
* לעני יש להשיב את המשכון בזמן שצריך לו אך לא לעשיר.
* אם משכן את הלוה והשיב לו את המשכון בזמן שהיה צריך לו ומת הלוה - נוטלו המלוה מבניו.

דף קטו עמוד א
* לביתו של הלוה אסור להיכנס כדי ליטול משכון, אך מותר להיכנס לביתו של הערב כדי ליטול ממנו משכון.
* אלמנה שלותה ממון - אין ממשכנים אותה כלל לדעת רבי יהודה, אך רבי שמעון סובר שאם היא עשירה אז מותר (רבי שמעון דורש "טעמא דקרא").
* החובל (=נוטל כמשכון) את ה'ריחים' או ה'רכב' של הלוה - לדעת רב הונא לוקה שתים, ולדעת רב יהודה לוקה אחת.

דף קטו עמוד ב
* אדם שאוכל את קרבן הפסח כשהוא 'נא' (=אינו צלוי לגמרי) או 'מבושל' - לדעת רבא לוקה שתים, ולדעת אביי לוקה אחת.
* הגמרא מסיקה שאין הכרח לטעון שאביי ורבא נחלקו באותה מחלוקת עקרונית שנחלקו רב הונא ורב יהודה.

דף קטז עמוד א
* הגמרא מביאה ברייתא כשיטת רב יהודה (הסובר שהחובל (=נוטל כמשכון) את ה'ריחים' או ה'רכב' של הלוה - לוקה אחת ולא שתים).
* אדם שיש בידו חפצים שהיו מוחזקים שהם של אחר, והם דברים העשויים להשאיל ולהשכיר אותם, ואמר "לקוחים הם בידי" - אינו נאמן.

דף קטז עמוד ב
* פרק עשירי ("הבית והעלייה") המתחיל בעמוד זה עוסק בדיני שותפים.
* הבית והעלייה של שנים שנפלו, אם היה אחד מהן מכיר מקצת אבניו, נוטלן ועולות לו מן החשבון - לדעת רבא: עולות לו לפי חשבון שבורות (היינו, שחבירו לוקח מספר שוה של אבנים שבורות), ולדעת אביי עולות לו לפי חשבון שלימות.
* הדר בבית והשכיר לחבירו את העלייה ונפחתה העלייה (רב: ברובה, שמואל: בארבעה) ואין בעל הבית רוצה לתקן - הרי בעל העלייה יורד ודר למטה עד שיתקן לו את העלייה (לדעת ת"ק).

דף קיז עמוד א
* 2 אנשים שהיו דרים באותו בנין, אחד מעל השני, ונשבר הטיט שעל גבי התקרה, והתקרה עצמה לא ניזוקה, וכשהעליון רוחץ ידים למעלה המים מזיקים לדירה למטה - נחלקו האמוראים אם על העליון (המזיק) לתקן או על התחתון (הניזק).
* נחלקו התנאים במשנה האם הטיט שעל התקרה נעשה כדי לחזק את התקרה שלא תתנדנד ולכן מוטל על התחתון לתקן זאת, או שהטיט נעשה כדי שיהיה לעליון מדרך חלק לכף רגלו ועל העליון לתקן זאת.

דף קיז עמוד ב
* לדעת רבי יוחנן (אך הגמרא מפקפקת בכך) בשלושה מקומות במשנה לימד אותנו רבי יהודה שאסור לו לאדם שיהנה מממון חבירו בלא דעתו (באופן שזה נהנה וזה לא חסר).
* הקרקע שעליה היה הבית שנפל ואין בונים אותו מחדש - לדעת רבי נתן (וכך פוסק רבה) שני שליש משוויה שייך לבעל הבית ושליש לבעל העליה.

דף קיח עמוד א
* בעל כותל או אילן שעומדים ליפול - משך הזמן שבית דין נותנים לו לסתור את הכותל או לקוץ את האילן הוא 30 יום.
* רגילים האנשים לומר: מבעל חובך כשאין לו כסף, הפרע אפילו סובין.
* לדעת רבה נחלקו התנאים אם "הבטה" קונה בהפקר או לא, אך רבא חולק וסובר שלאין הכרח שנחלקו בכך התנאים.

דף קיח עמוד ב
* רבי יהודה אומר: בשעת הוצאת זבלים אדם מוציא זבלו לרה"ר וצוברו כל 30 יום כדי שיהא נישוף ברגלי אדם וברגלי בהמה שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ.
* אביי סובר שרבי יהודה ורשב"ג ורבי שמעון סוברים שכל מקום שנתנו לו חכמים לאדם רשות לעשות פעולה מסויימת והזיק על ידה, פטור מלשלם.

דף קיט עמוד א
* אילן היוצא בין מן הגזע ובין מן השורשים - חייב בערלה, כדין אילן חדש, לדעת רבי מאיר, ורבי יהודה סובר שאם יוצא מן הגזע פטור מערלה, כדין אילן ישן.
* שתי גנות זו על גב זו והירק בינתים - ריש לקיש פסק כדעת רבי שמעון הסובר שבמקרה זה כל שהעליון יכול לפשוט את ידו וליטול הרי הוא שלו והשאר של תחתון.

הדרן עלך מסכת בבא מציעא