דף צט עמוד א * הגמרא מביאה סיוע לדברי רב אסי (הסובר ש"אומן קונה בשבח כלי") ודוחה את הסיוע, ואח"כ מקשה על רב אסי ומתרצת. * לדעת רב ששת: בעל הבית שנתן לאומן לעבוד בקבלנות ולא שילם את שכרו בזמנו - עובר עליו משום 'בל תלין'. * הגמרא מעלה כאפשרות שרבי מאיר וחכמים נחלקו אם "אומן קונה בשבח כלי", אך דוחה זאת בכמה אופנים. דף צט עמוד ב * נחלקו התנאים אם המקדש במלוה ובפרוטה מקודשת או לא. * שמואל סובר שלשיטת רבי מאיר טבח אומן שקלקל חייב לשלם, ואפילו אם עשה את עבדותו בחינם. (והגמרא מבררת היכן מובא שזו דעת רבי מאיר). * לדעת רבי יוחנן: טבח אומן שקלקל חייב, אם עשה עבודתו בשכר, ואפילו הוא אומן כטבחי ציפורי. * אסור לדיין לומר לאחר הדין "אני מזכה וחבירי מחייבין אבל מה אעשה שחבירי רבו עלי". * המראה דינר לשולחני והשולחני אמר לו שהדינר כשר, ונמצא שהיה הדינר רע וכתוצאה מכך נגרם לו הפסד - הגמרא מבררת מה הדין.
דף ק עמוד א * בברייתא מובא שאדם מצווה להתנהג לפנים משורת הדין. * ריש לקיש אמר שרבי מאיר דן "דינא דגרמי" (מחייב את הגורם הפסד לחבירו בדרך "גרמי"), וריש לקיש סובר כמותו, והגמרא מחפשת את המקור לשיטת רבי מאיר זו (שלושת הנסיונות הראשונים למציאת המקור נדחו והרביעי נשאר למסקנה). דף ק עמוד ב * במשנה מובאים אופנים נוספים של אומן שפשע במלאכתו והפסיד את בעל הבית, והדין במקרים אלו. * אומן שצבע את הצמר כראוי אלא ששינה מהצבע שציווה בעל הבית - לדעת רבי מאיר האומן נחשב לגזלן (וקנה בכך את הצמר) ולכן משלם את דמי הצמר, ולדעת רבי יהודה קנסו אותו להחזיר את הצמר עם השבח, ובעל הבית חייב לשלם לו או את ההוצאות או את השבח (הנמוך מבין השנים).
דף קא עמוד א * נגר שקיבל עצים מבעל הבית ועשה מהם כלי אחר ממה שביקש ממנו - לדעת רבי מאיר הנגר נחשב לגזלן (וקנה בכך את העצים) ולכן משלם את דמי העצים, ולדעת רבי יהודה יחזיר את הכלי שעשה, ובעל הבית חייב לשלם לו או את ההוצאות או את השבח (הנמוך מבין השנים). * "יש שבח סמנין על הצמר או אין שבח סמנין על הצמר" (=צמר שצבעו על ידי סמנים, האם נחשב ששבח הסממנים הינו בעין על גבי הצמר או לא) - הגמרא מסתפקת באריכות בביאור שאלה זו. * בעורלה התורה אסרה "הנאה הנראה לעינים". * אין דין שביעית בטל מפירות שביעית בכל אופן בו היא מצוייה (ולכן גם הצבע אסור). דף קא עמוד ב * "דם תבוסה" (=הרוג שיצא ממנו רביעית דם וספק אם יצא בחייו או במותו) אסור מדרבנן, ולכן הקילו בו שאם בלוע בבגד ולא יוצא ממנו רביעית דם בכיבוס ייחשב כאינו בעין על אף שנראה על גבי הבגד. * קדושת שביעית נוהגת ב"מי שהנאתו וביעורו שוין" (בדבר שדרך השימוש וההנאה ממנו הוא בו בזמן שהדבר מתכלה מן העולם).
דף קב עמוד א * נחלקו התנאים אם 'סתם עצים' להסקה הם עומדים (ולכן אף אם ליקטם להאיר לא חלה עליהם קדושת שביעית). * רב הונא פוסק שהלכה כרבי יהושע בן קרחה שמותר להיפרע מן הגוי מלוה על פה אף בסמוך ל"יום אידם". * רב הונא פוסק שהלכה כרבי יהודה (הסובר ש"אם השבח יתר על היציאה נותן לו את היציאה ואם היציאה יתירה על השבח נותן לו את השבח"). * רב יוסף (לפי האפשרות הראשונה בגמרא) סובר ש"כולה נזיקין חדא מסכתא היא". דף קב עמוד ב * הנותן מעות לשלוחו כדי שיקנה לו חיטים ולקח מהם שעורים: בברייתא אחת נפסק שאם הוזלו/התייקרו דמי המקח ההפסד/הרווח הוא של השליח, ובברייתא שניה נפסק שאם הוזלו ההפסד הוא של השליח, אך אם התייקרו הרווח הוא לשניהם - ורבי יוחנן ורבי אלעזר נחלקו כיצד ליישב את הסתירה בין הברייתות. * לדעת בני מערבא: הנותן מעות לשלוחו כדי שיקנה לו שעורים וקנה לו חיטים לא קנה בעל המעות את החיטים כיוון שכוונת המוכר להקנות ללוקח שלפניו ולא לבעל המעות. * כל המקדיש נכסיו - נעשה כמי שהקנה לאשתו ובניו את כסותם קודם לכן ולכן הם אינם בכלל ההקדש.
דף קג עמוד א * "עושין אמנה בפירות ואין עושין אמנה בדמים" (מותר לאדם לתת לחברו מעות ולפסוק עימו שייתן לו את הפירות לאחר זמן לפי השער הזול של עכשיו אפילו אם יתייקרו לאחר מכן, אך לא שייתן לו לאחר זמן דמים כשווי הפירות בשער היוקר (מפני שנראה כריבית)). * הגוזל את חברו ממון השווה פרוטה ונשבע לו בשקר שלא גזלו וחזר והודה שגזלו - יוליכנו הגזלן אחריו את הגזלה אפילו אם הנגזל נמצא בקצה העולם. דף קג עמוד ב * גזל אחד מחמשה ואינו יודע איזה מהן גזל וכל אחד אומר אותי גזל - לדעת רבי טרפון מניח גזלה ביניהם ומסתלק, ולדעת רבי עקיבא עליו לשלם את הגזלה לכל אחד ואחד (והגמרא דנה כאיזו דעה סוברת המשנה בעמוד א ומביאה שלוש אפשרויות ורק האחרונה (שבעמוד הבא) נשארת למסקנה). * כל מקום שמוזכר "מעשה בחסיד אחד" הכוונה היא או לרבי יהודה בן בבא או לרבי יהודה ברבי אילעאי.
דף קד עמוד א * שליח שמינה אותו המשלח בפני עדים להביא לו כסף שיש לו ביד חברו - נחלקו האמוראים אם נחשב לשליח של בעל הכסף (ואם נאנס בדרך פטור חברו) או לא. * לדעת רבי שמעון בן אלעזר (בברייתא): שליח בית דין, שמינה אותו הגזלן, אינו פוטר את הגזלן אלא משהגיעה הגזלה לידי שלוחו של נגזל (ולא כמו שהגמרא העמידה את המשנה שבדף הקודם לשיטת רב חסדא). דף קד עמוד ב * שמואל ורבי יוחנן נחלקו אם שומר רשאי לשלוח את המעות שהופקדו בידו ביד שליח המביא סימן מהמפקיד כראיה שהוא שלוחו כאשר עדים חתומים על הסימן. * הגמרא מדייקת מהמשנה שתשלום "חומש" שחייבה התורה את הגזלן שנשבע לשקר הוא חיוב "ממון" ולא "כפרה" ולכן גם יורשיו חייבים בכך. (והגמרא מקשה על כך מברייתא ודנה באריכות כדי לתרץ). * מלוה על פה אינו גובה לא מן היורשים ולא מן הלקוחות.
דף קה עמוד א * במשנה (בדף קג ע"א) נאמר שאם מחל הנגזל על הקרן חוץ מפחות משוה פרוטה, אין הגזלן חייב להוליכה אחריו למדי - והגמרא מביאה שתי לישנות חלוקות האם דין זה הוא רק כאשר הגזלה אבדה וחייב לשלם לו את דמיה, או גם כאשר הגזלה עצמה קיימת בעולם (ולא חוששים שמא תתייקר ותהיה שווה פרוטה). * לדעת רבא: גזל שני חפצים השווים פרוטה והחזיר אחד מהם לנגזל - החפץ שנשאר בידו לא נחשב כגזול (כי שווה פחות מפרוטה) אך לא קיים הגזלן מצות השבה (ומוטל עליו להשיבה). (ולאחר דין זה, הגמרא מביאה שלושה מקרים בהם רבא הסתפק מה יהיה הדין). דף קה עמוד ב * לדעת רבה: טען האחד "שורי גנבת" והשני השיב "לא גנבתי אלא שומר חנם אני עליו" ונשבע על כך ואח"כ הודה שגנב - חייב, שהרי פטר עצמו בטענה זו מגניבה ואבידה. * מי שמשביע עד אחד שיבוא להעיד עבורו ונשבע העד לשקר שאינו יודע לו עדות - התנאים נחלקו אם פטור העד מקורבן שבועת העדות או חייב (ונחלקו אם דבר הגורם לממון נחשב לממון או לא). * לדעת רב ששת: שומר הכופר בפיקדון שבידו ואומר שלא היו דברים מעולם ובאו עדים שראו את הפיקדון ברשותו - אף שלא נשבע לשקר, הריהו נעשה עליו גזלן ע"י כפירתו וחייב באונסין.
דף קו עמוד א * למסקנת הסוגיה (לאחר דיון ארוך בשיטת רב) שיטת רב ע"פ רבא היא כך: התובע את חברו על סכום כסף שלו שנמצא אצל חברו, והנתבע טוען שזה אבד ונשבע על כך ולא הודה, ואחר כך באו עדים והעידו ששיקר - פטור מלהשיבו. * רב המנונא היה תלמידו של רב. דף קו עמוד ב * לדעת רבי יוחנן: שומר הטוען 'טענת גנב' בפיקדון ונשבע על כך ונפטר מלשלם, ואחר כך באו עדים שהוא עצמו גנבו - משלם תשלומי כפל, ואם טבח או מכר משלם ארבעה וחמשה. * לדעת רבי יוחנן: שומר אבדה הטוען 'טענת גנב' ונשבע שנגנבה והוא פטור, ואחר כך באו עדים שהוא עצמו גנבה - משלם תשלומי כפל.
דף קז עמוד א * לדעת רבי יוחנן (בסוף העמוד הקודם): שומר הטוען 'טענת גנב' בפיקדון אינו חייב (להישבע שנגנב הפיקדון) "עד שיכפור במקצת ויודה במקצת", ורבי חייא בר יוסף (בעמוד זה) חולק על כך ומחייב (שבועה) גם אם כפר בכל (ורמי בר חמא חולק עליו). * רבה מבאר מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע. * כופר בכל: במלוה - נאמן (כי אין אדם מעיז פניו לשקר בפני זה שעושה לו טובה), בפיקדון - לא נאמן (וחייב שבועה). דף קז עמוד ב * לדעת רבי חייא בר יוסף: שומר חינם הטוען שנגנב ממנו הפיקדון, אינו חייב כפל אלא אם העידו עדים שלפני שנשבע לשקר עשה בה מלאכה לצורך עצמו, ורבי יוחנן חולק. * לדעת רבי יוחנן: הטוען טענת אבידה בפיקדון ונשבע וחזר וטען טענת גניבה ונשבע ובאו עדים והעידו ששיקר - פטור. * לדעת רב ששת: שומר הטוען שנגנב ממנו הפיקדון - אם שלח בו יד קודם שנשבע לשקר פטור מכפל.
דף קח עמוד א * למסקנת הגמרא: "ממון המחייבו כפל פוטרתו מן החומש". * אדם יכול להתחייב על שמירת פיקדון אחד שני חיובי כפל או שני חיובי חומש (אם לאחר שטען את טענתו בפעם הראשונה והתחייב, חזר שוב וטען טענה זו) . * שומר שנשבע שנגנב ממנו הפיקדון ובכל זאת שילם לבעלים, ואח"כ נמצא הגנב - נחלקו האמוראים מי זכאי בתשלום הכפל (השומר או הבעלים). דף קח עמוד ב * הגמרא דנה (באופנים שונים) בנוגע למעמדו של השומר ביחס לדבר שנגנב ממנו. * פקדון שנגנב באונס ואח"כ נמצא הגנב: במקרה של שומר שכר - חייב השומר לשלם לבעלים והשומר יתבע את הגנב (ולא יכול להיפטר בשבועה), ובמקרה של שומר חינם - נחלקו האמוראים אם יש לו גם אפשרות לבחור להישבע שנגנבה ולהיפטר (והבעלים יתבעו את הגנב).
דף קי עמוד א * אם הכהן של המשמר היה טמא, ויש לו להקריב קרבן צבור הבא בטומאה (שכל הכהנים טמאים) - יכול לתת אותה להקרבה לכל כהן אחר מהמשמר, ובשרה ועורה הרי הם לבעלי מומים טהורים שבאותו המשמר. * כהן גדול אונן - יכול להקריב וכן לתת לכהן אחר להקריב, ובשרה ועורה הרי הם לאנשי המשמר. * 'גזל הגר' שהחזירו בלילה או שהחזירו חצאין - לא יצא. * גזל הגר שאין בו שוה פרוטה לכל כהן וכהן שבמשמר - לא יצא ידי חובתו (ויוסיף משלו להשלים). דף קי עמוד ב * כהנים העובדים במקדש - לא רשאים להתחלק בגזל הגר באופן שכהן אחד יקבל גזילה אחת וכהן אחר יקבל גזילה אחרת. * יש עשרים וארבע מתנות כהונה - עשר ניתנות להם במקדש לאוכלן שם, ארבע בירושלים, עשר בגבולים (ובכללן גזל הגר). * כסף של 'גזל הגר' הניתן לכהנים מכפר מחצה על חטא הגזלן אפילו אם לא הספיק להביא את אשמו עד שמת. * "כל שבחטאת מתה באשם רועה".
