דף סו עמוד א * לדעת רב: משלם תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' לפי השווי שלהם בשעת העמדה בדין אלא אם בא לשלם טלאים (ולא כסף) ואז משלם "כדמעיקרא". * "שינוי" קונה מהתורה (=שינוי שעשה הגנב בגניבה בידיים, קונה את הגניבה לגנב, ואינו משלם לבעלים אלא מעות, ודין זה הוא מהתורה), ורבה מביא מקור לכך מהתורה וכן משתי משניות. * רבה מסתפק אם "יאוש" (= שנתייאשו הבעלים מן הגניבה, והגנב קונה את הגניבה ביאוש בעלים ואינו משלם לבעלים אלא מעות) קונה מהתורה או מדרבנן, ורב יוסף סובר שאינו קונה אפילו לא מדרבנן. דף סו עמוד ב * הגמרא מביאה שתי קושיות על רבה (הסובר שיאוש קונה בגניבה) וקושיה אחת (ועוד קושיה בעמוד הבא) על רב יוסף (הסובר שיאוש לא קונה), ומתרצת את הקושיות. * רבה מודה שאם "זה מתייאש וזה אינו רוצה לקנות" הרי שהיאוש לא קונה. * שינוי השם (של גזלה) כשינוי מעשה - וכשם שעל ידי שינוי מעשה (עם יאוש) קונה הגזלן את הגזלה, כך גם בשינוי השם (ולדעת רבי זירא בעמוד הבא רק בתנאי שמדובר בשינוי השם שלא יכול לחזור לשמו הקודם).
דף סז עמוד א * לדעת רבי זירא: בשינוי השם - אם השינוי אינו בלתי הפיך, לא נחשב לשינוי. * מים שאובים פוסלים את המקוה מדרבנן. * הגמרא מקשה מברייתא על רב יוסף (הסובר שיאוש לא קונה), ומתרצת. * יש מחלוקת (שתי לישנות) אם רב חסדא בשם רבי יונתן סובר ששינוי מעשה קונה את הגזלה לגזלן או לא (והמקור הוא מהפסוק "והשיב את הגזלה"). * עולא סובר שיאוש בעלים אינו קונה לגזלן את הגזלה. דף סז עמוד ב * יש שתי מימרות סותרות של רבא אם יאוש בעלים קונה או לא קונה לגזלן את הגזלה - והגמרא מבארת שייתכן ששינה את דעתו, או שמימרה אחת היא של רב פפא תלמידו. * דין תשלומי ארבעה וחמשה (למי שטבח או מכר דבר שגנב) נוהג רק בשור ושה, ולא לומדים מדין שביתת בהמה בשבת שנוהג בכל חיה ועוף (ודין זה נלמד מייתור המילה "שור" שבסוף הפסוק ומייתור המילה "שה" שבתחילת הפסוק). * רב סובר שיאוש לבד קונה, ולכן הגונב מגנב מתחייב בתשלומי כפל לבעלים רק אם גנב לפני יאוש הבעלים.
דף סח עמוד א * רב (בסוף העמוד הקודם) סובר שיאוש לבד קונה, ולכן הגונב מגנב מתחייב בתשלומי כפל לבעלים רק אם גנב לפני יאוש הבעלים. * רב נחמן ורב ששת חולקים על רב וסוברים שיאוש לבד לא קונה, ולכן גנב המוכר את הגניבה לאחר יאוש הבעלים חייב תשלומי ארבעה וחמשה (בניגוד לרב שסובר שפטור מכך), אלא שנחלקו מה יהיה הדין אם מכר לפני שהתייאשו הבעלים (רב נחמן סובר שחייב ורב ששת חולק כי לא הועילו מעשיו). דף סח עמוד ב * רבי אלעזר סובר כרב ששת (שחיוב הגנב במכירה הוא רק אם מכר לאחר שהתייאשו הבעלים). * רבי יוחנן סובר שאם מכר את השור או השה לפני יאוש הבעלים - חייב בתשלומי ארבעה וחמשה, ואם מכר לאחר יאוש - רבי יוחנן סובר שחייב, וריש לקיש חולק. * לדעת רבי יוחנן: גזל ולא נתייאשו הבעלים - שניהם אינם יכולים להקדיש, זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו.
דף סט עמוד א * הגמרא דנה ומקשה על דברי רבי יוחנן שאמר ש"גזל ולא נתייאשו הבעלים - שניהם אינם יכולים להקדיש, זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו". * לדעת רבי יוחנן: הלכה כסתם משנה, וכן כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו חוץ משלושה מקרים (ערב וצידן וראיה אחרונה). דף סט עמוד ב * רבי יוחנן סובר ש"אין ברירה" (ולכן: האחים שחלקו ירושת אביהם - דינם כלקוחות, ומחזירים זה לזה ביובל). * רבי יוחנן אמר (בעמוד הקודם) ש"צנועין ורבי דוסא אמרו דבר אחד", ואביי ורבא ורבינא, כל אחד מהם העיר (באופן שונה), שהיה מקום לסבור אחרת לולי דברי רבי יוחנן.
דף ע עמוד א * הסוגיה הראשונה בעמוד עוסקת בדיני כתיבת הרשאה ("אורכתא"). * יש שתי מסורות חלוקות האם לדעת נהרדעי יכולים לכתוב כתב הרשאה על מטלטלים (אם יכול לתת הרשאה לשליח שלו להוציא מטלטלים מיד אדם אחר). * המשנה מביאה אופנים שונים שגם בהם חייב הגנב בתשלומי ארבעה וחמשה (כגון: גנב וטבח ביום הכפורים). דף ע עמוד ב * במקרה בו יש שתי כתות עדים שכל אחת מעידה רק על "חצי דבר" - לדעת רבי עקיבא העדות לא מתקבלת, וחכמים חולקים. * למסקנת הגמרא, דברי המשנה בעמוד א (שאם גנב על פי שנים וטבח ומכר על פי שנים אחרים משלם תשלומי ארבעה וחמשה) הם גם כדעת רבי עקיבא ולא רק כדעת חכמים. * גנב ומכר בשבת משלם תשלומי ארבעה וחמשה, משום שאינו מתחייב מיתה על כך בשבת ולכן אינו נפטר משום "קים ליה בדרבה מיניה", אך במקרה בו מתחייב מיתה על המכירה בשבת (ובגמרא מובאות שתי אפשרויות לכך) יהיה פטור מתשלומי ארבעה וחמשה.
דף עא עמוד א * המתחייב מלקות אינו משלם ממון שנתחייב על ידי אותו מעשה (אלא נפטר מתשלומים אלו), ורבי מאיר חולק (אך לדעת רבי מאיר: אם מתחייב מיתה אינו משלם ממון שנתחייב על ידי אותו מעשה). * גנב וטבח בשבת, גנב וטבח לעבודה זרה - לדעת רבי מאיר: אם הטביחה היתה על ידי השליח שלו, משלם ארבעה וחמשה, ולדעת רבי שמעון: פטור מתשלומי ארבעה וחמשה כי שחיטה שאינה ראויה לאכילה לא נחשבת לשחיטה. * נחלקו האמוראים (בדעת רבי יוחנן הסנדלר, לפי רוב הראשונים) אם "מעשה שבת" (לדוגמא: אוכל שבושל בשבת) אסור מהתורה או מדרבנן. דף עא עמוד ב * הגמרא מבררת את דברי רבי מאיר (שבעמוד א) שאם גנב וטבח לעבודה זרה או אם גנב שור הנסקל וטבחו, משלם ארבעה וחמשה, למרות שלכאורה בשעת טביחה הם כבר אסורים בהנאה ולא נחשבים של הבעלים. * לדעת רבי שמעון: "דבר הגורם לממון כממון דמי". * גנב שור של שני שותפין וטבחו והודה לאחד מהן (ונפטר מלשלם לו כדין מודה בקנס שפטור) ואח"כ באו עדים שגנב וטבח - בתחילה סבר רב נחמן שפטור מלשלם לשותף השני, אך למחרת סבר שחייב לשלם לו חצי מתשלומי ארבעה וחמשה.
דף עב עמוד א * האמוראים נחלקו אם "ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף" (=על כל חלק וחלק מהשחיטה יש עליו שם שחיטה) או לא (=אין שם שחיטה על מעשה השחיטה אלא בסופה בגמר השחיטה) - ולא ניתן להוכיח מהמשנה (בדף ע עמוד א) כאחת הדעות. * רב אשי סובר שהגנב מתחייב בתשלומי ארבעה וחמשה על טביחה רק לאחר שחיטה שלמה (ולא די בתחילת שחיטה). דף עב עמוד ב * לא ניתן להוכיח מדברי רבי יוחנן אם סובר שחולין שנשחטו בעזרה נאסרים בהנאה מהתורה או רק מדרבנן (כפי שרב חביבי מחוזנאה ניסה להוכיח). * עד זומם - לדעת אביי נפסל למפרע משעת עדותו (וכל עדות שהעיד מאז ואילך פסולה), ולדעת רבא מכאן ולהבא (משעת הזמתו) הוא נפסל (ויש שתי לישנות בגמרא אם רבא סובר בעיקר הדין כאביי).
דף עג עמוד א * במחלוקות אביי ורבא הלכה כאביי רק בשישה מקרים, והסימן הוא יע"ל קג"ם, כאשר האות ע' מסמנת את המחלוקת בסוגייתנו לגבי עד זומם (שלדעת אביי נפסל למפרע משעת עדותו). * הגמרא מקשה מהמשנה (שבעמוד הקודם) על דעת אביי, ומתרצת. * הגמרא דוחה את האפשרות שמחלוקת אביי ורבא היא בהכרח מחלוקת תנאים (חכמים ורבי יוסי), אלא הם כולם סוברים כדעת אביי. דף עג עמוד ב * לשיטת רבי יוסי: תוך כדי דיבור של שאילת הרב לתלמיד ("שלום עליך") - נחשב כדיבור, אך תוך כדי דיבור של שאילת תלמיד לרב ("שלום עליך רבי ומורי") - אינו נחשב כדיבור. * רבא סובר ש"הכחשה תחילת הזמה היא" (=עדים שהוכחשו ולאחר מכן הוזמו נעשים עדים זוממים), ומביא ראיה לכך, ואביי דוחה את הראיה.
דף עד עמוד א * אביי דוחה את הראיה שהביא רבא מדברי הברייתא לשיטתו ש"הכחשה תחילת הזמה היא". * רב אשי מבאר שהוכחת רבא לשיטתו מהברייתא, היא מהסיפא של הברייתא, ולא מהרישא של הברייתא כפי שהשתמע בתחילת הסוגיה (והגמרא מבארת כיצד דחה אביי הוכחה זו). דף עד עמוד ב * אדון שסימא את עין עבדו ואח"כ הפיל את שינו (או הפיל את שינו ואח"כ סימא את עינו) - העבד יוצא לחירות (בעקבות הנזק הראשון) והאדון משלם על הנזק השני. * רבי יוחנן ורבי אלעזר נחלקו האם "הכחשה תחילת הזממה היא" או לא. * רב סובר שמודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור, ומהמשנה מוכח שלא כדבריו.
דף עה עמוד א * מודה בקנס ואח"כ באו עדים - לדעת רב פטור, ולדעת שמואל חייב. * לדעת רב: רבי אלעזר ברבי שמעון סובר, שמי שמודה בקנס משום שחשש מהעדים, שראה אותם מתקרבים לבית דין להעיד עליו, והקדים להודות ולהיפטר - חייב. * רב המנונא סובר שלדעת רב, הסובר שהמודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור, זה רק אם בהודאתו מחייב את עצמו בתשלום מסוים (וכך גם סובר רבי יוחנן). (ורב אשי מביא לכך הוכחה מהמשנה). דף עה עמוד ב * רב אשי מנסה להוכיח מברייתא כשיטת רב המנונא, אך הגמרא דוחה זאת. * הגמרא דוחה את האפשרות שדברי רב המנונא (ורבי יוחנן) הם למעשה מחלוקת תנאים. * עדות שאי אתה יכול להזימה (שהעדים לא ציינו באיזה יום ושעה התרחש האירוע) - לא נחשבת לעדות.
דף עו עמוד א * מהמשנה (בדף עד עמוד ב) עולה שמי שגנב והקדיש לא מתחייב תשלומי ארבעה וחמשה כדין מי שגנב ומכר - והגמרא מציעה שלוש אפשרויות לבאר את טעם הדבר (ורק האפשרות השלישית נשארת למסקנה). * הגונב הקדש מבית בעלים - פטור מתשלומי כפל ומתשלומי ארבעה וחמשה לדעת חכמים, ולדעת רבי שמעון חייב אם אלו קדשים שחייב באחריותן. * הגמרא מביאה שלוש דעות לפרש מדוע לדעת רבי שמעון, המחייב תשלומי ארבעה וחמישה על טביחה של קדשים, זה לא נחשב שחיטה שאינה ראויה. דף עו עמוד ב * לשיטת רבי שמעון "כל העומד לזרוק - כזרוק דמי, וכל העומד לפדות - כפדוי דמי". * לדעת רבי שמעון: "יש נותר שהוא מטמא טומאת אוכלין ויש נותר שאינו מטמא טומאת אוכלין", ובברייתא ובגמרא מבוארת דעתו. * לדעת רבי שמעון: איסורי הנאה לא מטמאים טומאת אוכלים (אבל אם היתה לה שעת היתר הנאה משנשחטה - ירדה עליה דין קבלת טומאה, ואפילו נאסרה לאחר מכן, מקבלת טומאה).
דף עז עמוד א * בעמוד זה יש תשע מילים בלבד (וכולן מברייתא), והוא העמוד הקצר ביותר בש"ס (אחרי מסכת נזיר דף לג עמוד ב, שם אין אפילו מילה אחת). * פרה אדומה - אם יגע בה שרץ, נטמאת בטומאת אוכלים (למרות שאיסורי הנאה אינם מטמאים בטומאת אוכלים לדעת רבי שמעון - אעפ"כ נטמאת, כיון שלאחר שנשחטה היתה שעה שהיתה יכולה להיות מותרת באכילה אם היה מחליט לפדותה). דף עז עמוד ב * גנב המוכר בהמה שהיא טריפה, לדעת רבי שמעון הפוטר על טביחת טריפה - רבי יוחנן סובר שחייב על המכירה וריש לקיש סובר שפטור. (ורבי יוחנן מקשה מברייתא על ריש לקיש). * גנב בהמה של כלאים ומכרה או טבחה - משלם תשלומי ארבעה וחמשה, ודין זה נלמד מהמילה "או" ("שור או שה" - לרבות את הכלאים). * כלאים פסולים לקרבן - ודין זה נלמד מהמילה "או" ("שור או כשב" - פרט לכלאים).
