דף ו עמוד א * נחלקו האמוראים אלו אופני היזק נוספים בא הכלל המובא בסוף המשנה לרבות: (1) לדעת אביי: אבנו סכינו ומשאו שהניחם בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו. (2) לדעת רבא: "בור המתגלגל" ברגלי אדם וברגלי בהמה. (3) לדעת רב אדא בר אהבה: האופנים בהם נתנו חכמים רשות לבני אדם להשליך נזקיהם לרשות הרבים (אך מכל מקום אם הזיקו חייבים לשלם). דף ו עמוד ב (4) לדעת רבינא: הכותל והאילן שנוטים ליפול לרשות הרבים ונתנו לו זמן לקוץ את האילן ולסתור את הכותל אך לא עשה זאת ונפלו לאחר הזמן שקצבו לו בית דין והזיקו. * התנא ששנה את המשנה הראשונה במסכת הוא תנא ירושלמי ושנה את דבריו בלשון קצרה ("חב" במקום "חייב"). * רבי ישמעאל ורבי עקיבא נחלקו אם המזיק את חברו משלם לפי "מיטב שדהו" של הניזק או של המזיק.
דף ז עמוד א * לדעת ר"ש בן מנסיא (וכך סובר רבי עקיבא): שור של הקדש שנגח שור של הדיוט - פטור, שור של הדיוט שנגח שור של הקדש - בין תם בין מועד משלם נזק שלם. * מי שהיו לו בתים שדות וכרמים השוות יותר ממאתיים זוז (ולכן לא נחשב לעני) אך אינו מצליח למוכרם - מאכילים אותו מעשר עני עד שווי מחצית מקרקעותיו. דף ז עמוד ב * אביי הקשה לרבא (בעמוד הקודם) שמצד אחד כתוב "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם" אך מצד שני הברייתא לומדת מהמילה "ישיב" שיכול לשלם אפילו סובין - והגמרא מביאה (מסוף העמוד הקודם) ארבעה תירוצים, ורק התירוץ האחרון לא נדחה. * לדעת רבי אבא: רבי עקיבא סובר, שה"מיטב" שעל המזיק לשלם מרכושו, נמדד לפי רכושו ולא לפי המקובל בעולם.
דף ח עמוד א * אדם החייב לשלם לניזק, לבעל חוב, ולכתובה, ויש לו קרקע זיבורית וקרקע בינונית: בברייתא אחת נאמר שלניזק ולבעל חוב ישלם מבינונית ולכתובה מזיבורית ובברייתא שניה נאמר שלבעל חוב ישלם מזיבורית - הגמרא מביאה ארבע אפשרויות לתרץ סתירה זו. * לדעת עולא: מדין תורה בעל חוב גובה את חובו מקרקע זיבורית של החייב, אך חכמים תיקנו שיגבה את חובו מבינונית כדי שלא לנעול דלת בפני לוין. * בברייתא מובא שאדם שהיה חייב לשלם לניזק ולבעל חוב ולכתובה והיו לו קרקע עידית ובינונית וזיבורית ומכר את קרקעותיו לאיש אחד נכנס הקונה תחתיו, והגמרא מבררת באיזה אופן מדובר ומה הטעם. דף ח עמוד ב * תקנת חכמים שמעשה ידי האישה שייכים לבעלה היא לטובתה, כיון שבתמורה לכך בעלה חייב לפרנסה, ולכן יכולה לומר לבעלה "איני ניזונת ואיני עושה". * אדם הקונה דבר מחברו - קנה ממנו כל זכות שתבוא לידו בדבר שמכר לו. * ראובן שמכר את כל שדותיו לשמעון, והלך שמעון ומכר את הבינונית ללוי - בעל חוב של ראובן יכול לגבות את חובו או משמעון או מלוי (כשאין לראובן ממון לפרוע את חובו). * ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות (ויש אומרים אפילו שלא באחריות) ובא בעל חוב של ראובן (שהשתעבדה לו קרקע זו לגבות ממנה את חובו) ורוצה לטרוף את הקרקע משמעון מאחר שלא מצא מה לגבות אצל ראובן - הרי שראובן רשאי לבוא ולטעון טענות לבעל חובו (כגון: שכבר פרע לו), ובעל חובו לא רשאי לומר לו "לאו בעל דברים דידי את".
דף ט עמוד א * ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות (ויש אומרים: אף אם מכר באחריות) ויצאו עליו עוררין - משהחזיק בשדה לא יכול לחזור בו. * לדעת רב הונא ורב אסי המזיק יכול לתת לניזק או 'כסף' או 'מיטב', אך אם אין לו הרי שיכול לשלם לו אפילו סובין (ולא מטריחים אותו למכור את הסובין ולשלם לניזק את הכסף). (ולפי רש"י רב הונא בא לתרץ את הקושיה שבדף ז עמוד א). * האחים שחלקו בקרקע שירשו מאביהם ובא בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהן - רב סובר שבטלה החלוקה שלהם וחולקים מחדש בקרקע שנשארה, ושמואל סובר שהאח שנטלו ממנו הפסיד את חלקו, ורב אסי סובר שהאח שנטלו ממנו את חלקו נוטל מאחיו רבע מהסכום שנטלו ממנו (או בקרקע או במעות). דף ט עמוד ב * עבור 'הידור מצוה' יש להוסיף עד שליש במחיר המצוה. * שור או בור שמסרם בעליהם לחרש שוטה וקטן לשמור עליהם והזיקו השור או הבור - חייב בעל השור או הבור לשלם, אך אם מסר להם אש והזיקה - פטור. (בגמרא מובאות שתי אפשרויות כיצד לבאר דין זה).
דף י עמוד א * הברייתא (המתחילה בסוף העמוד הקודם) מפרטת את החומרות המיוחדות שיש בכל אחד מ'שור' 'בור' ו'אש' שאין בזולתו. (ומסקנת הגמרא שהברייתא היא כדעת חכמים ולא כדעת רבי יהודה). * לדעת רבי יהודה אדם חייב גם על נזקי כלים שנפלו בבור ונשברו (ולא רק על בעל חיים שנפל בבור). * הגמרא מבררת לאיזה מקרה המשנה מתכוונת שכאשר אדם מזמן את מקצת הנזק מתחייב הוא בכל זאת בנזק כולו. * חפר בור ברשות הרבים בעומק תשעה טפחים, ובא אחר וחפר טפח עשירי, ונפל שם שור וניזוק - האחרון חייב, ורבי סובר ששניהם חייבים (אך אם השור מת מודה רבי שרק האחרון חייב). דף י עמוד ב * הכוהו עשרה בני אדם בעשרה מקלות בין בבת אחת בין בזה אחר זה ומת - לדעת חכמים: כולם פטורים, לדעת רבי יהודה בן בתירא: בזה אחר זה האחרון חייב, מפני שקירב את מיתתו. * "הבעלים מטפלין בנבילה" * הגמרא מדייקת מהמשנה בדף הקודם שאם הסריחה הנבילה ופחתו דמיה משעת מיתה ועד שעת העמדה בדין, ההפסד הוא של הניזק (ובגמרא מובאים שלושה מקורות לדין זה).
דף יא עמוד א * לדעת "אחרים": על בעל הבור, שהשור נפל לתוכו ומת, מוטל הטורח להעלות את השור מבורו (בנוסף לתשלום הנזק). * הגמרא מכריעה להלכה, שאדם שגנב/גזל חפץ, והחפץ ניזוק ונפחת ערכו - אין שמין כמה החפץ שוה עתה וישלים לבעליו את השאר (כפי שעושים בדינו של המזיק והשואל), אלא עליו לשלם דמי חפץ שלם והשברים נשארים אצלו. דף יא עמוד ב * בעמוד הקודם מובאות שתי מימרות של עולא בשם רבי אלעזר, ובעמוד זה עוד חמש מימרות. * בכור אדם שנהרג (וכל שכן אם מת באופן טבעי) בתוך שלושים יום ללידתו, אין צריך לפדותו. * בהמה גסה - נחלקו התנאים אם נקנית במשיכה או בהגבהה או במסירה. * שומר שמסר (את החפץ שקיבל לשמור) לשומר (אחר) והחפץ איננו - נחלקו האמוראים אם חייב השומר הראשון. * עשה עבדו אפותיקי ומכרו - בעל חוב גובה הימנו (מה שאין כן אם עשה שורו אפותיקי).
דף יב עמוד א * אם מת הלוה ובא המלוה לגבות חובו מהיתומים - לדעת כמה אמוראים רשאי המלוה לגבות את חובו גם מעבדים כנענים שירשו היתומים מאביהם, אך רב נחמן חולק. (ורב איקא בריה דרב אידי דוחה את ההכרח שיש בכך מחלוקת תנאים). * יש שתי לישנות בגמרא (בדעת רב איקא בריה דרב אידי) החולקות האם דין עבדים כדין קרקעות או כדין מטלטלים. דף יב עמוד ב * המזיק נכסי הקדש שאין בהם מעילה - חייב, וכדעת רבי יוסי הגלילי (וכך מבארת הגמרא את דברי המשנה). * המקדש אישה בחלק שקיבל בקורבן - אינה מקודשת (גם לדעת רבי יוסי הגלילי, כי זה לא נחשב לממונו, אלא זכייה משולחן גבוה). * בזמן הזה כהן יכול לקדש אישה בבכור בהמה טהורה תם חי (כי זה נחשב לממונו).
דף יג עמוד א * נחלקו התנאים בברייתא מה בא הפסוק "ומעלה מעל בה'" לרבות. (והגמרא עוסקת בביאור הברייתא). * לדעת רבא: כוונת המשנה (בדף ט ע"ב) שחייבים על היזק 'נכסים שאין בהם מעילה' - היינו 'נכסים שאין בהם דין מעילה' (='נכסי הדיוט') (וממילא המשנה היא כדעת חכמים, ולא כפי שהעמידה הגמרא את המשנה בעמוד הקודם כרבי יוסי הגלילי). (והגמרא דוחה את דבריו). * שור תם שהוקדש לשלמים והזיק - גובה הניזק חצי נזק מבשר הקורבן לאחר ההקרבה אבל אינו גובה מהאימורים, ואינו גובה מבשרו כנגד האימורים, ולכן הניזק לא מקבל את כל חצי הנזק שלו. דף יג עמוד ב * במשנה (בדף ט ע"ב) נאמר שחיוב על נזק הוא רק ב"נכסים מיוחדים", והגמרא מביאה שלושה פירושים לבאר מה הם "נכסים מיוחדים": (1) פרט למקרה שיש ספק מי הוא הבעלים של השור המזיק (2) פרט לנכסי הפקר (3) פרט לנגח ואח"כ הקדיש/הפקיר. * שורו של אחד שהזיק את נכסי השותף השני בחצרם המשותפת - נחלקו אבימי ורבי אלעזר אם חייב המזיק על נזקי שן ורגל (ועל קרן לדעת כולם חייב). (ונחלקו באופן ביאור המשנה).
דף יד עמוד א * הגמרא ממשיכה לעסוק ולבאר את דעת אבימי ורבי אלעזר (שבסוף העמוד הקודם). * לדעת הברייתא של רב יוסף (למסקנת הגמרא): חצר המיועדת להכנסת פירות אך לא לשוורים - והכניס אחד השותפים את שורו לחצר והזיקה לפירות שותפו ב'שן' או 'רגל', חייב. * ברישא של הברייתא (השנייה בעמוד זה) מובאת דעתו של רבי שמעון בן אלעזר הסובר כרבי טרפון שבהיזק של קרן תמה בחצר הניזק משלמים נזק שלם, ונחלקו האמוראים כיצד לבאר את הסיפא של הברייתא ממנה משתמע כדעת חכמים החולקים על רבי טרפון. דף יד עמוד ב * יתומים המשלמים את נזקי אביהם - בית דין גובים מהם רק מקרקעות שירשו מאביהם ולא ממטלטלים, אך אם הניזק תפס מטלטלים מהמזיק בעודו בחיים ואחר כך מת - גובים מהמטלטלים שתפס. * בית דין מומחים דנים דיני קנסות ולא בית דין הדיוטות.
דף טו עמוד א * בגמרא מובאים שלושה מקורות לכך שדין האישה שוה לדין האיש - לכל עונשים שבתורה, לכל דינים שבתורה, לכל מיתות שבתורה. (והגמרא מבארת מדוע צריך את שלושת המקורות הללו ולא מספיק אחד מהם). * האמוראים נחלקו האם מה שחייבה התורה לשלם חצי נזק על נגיחת שור תם זה חיוב 'ממון' (אלא שהתורה חסה עליו שישלם רק חצי נזק), או שזה 'קנס' (ומן הדין היה צריך להיות פטור, אלא שקנסוהו כדי שישמור על שורו). (והגמרא מנסה להוכיח מארבעה מקורות שזה 'ממון'). דף טו עמוד ב * הגמרא מכריעה להלכה שחיוב חצי נזק בשור תם הוא 'קנס'. * מניין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו ואל יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו? - תלמוד לומר: "לא תשים דמים בביתך". * הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס והנחש - לדעת ת"ק: הרי אלו מועדים מתחילת ברייתם בכל אופן שיזיקו (ואין להם דין תם שמשלם חצי נזק), לדעת רבי אלעזר: בזמן שהם בני תרבות (שגדלו בבית אדם) אינם מועדים, אך הנחש מועד לעולם. * לדעת שמואל: הרישא של המשנה היא כדעת חכמים והסיפא של המשנה היא כדעת רבי טרפון.
דף טז עמוד א * ארבע אפשרויות (אחת מהן בעמוד הקודם) מובאות כיצד לבאר את הסתירה הקיימת במשנה בעמוד הקודם. * רביצת הבהמה על כלים גדולים ושבירתם היא תולדה של 'קרן' (כי אין דרכה בכך), ואילו על כלים קטנים יש שתי לישנות בדעת רבי אלעזר אם זו תולדה של 'רגל' (כי דרכה בכך, ולכן פטורה ברשות הרבים) או של 'קרן' (כי אין דרכה בכך). * שדרו של אדם, שלא כרע בתפילת שמונה עשרה ב"מודים", לאחר שבע שנים נעשה נחש. דף טז עמוד ב * לדעת שמואל: אריה שדרס בהמה ברשות הרבים ואכל אותה בעודה בחיים - פטור (כדין 'שן', כי כך דרכו), אך אם טרף את הבהמה (שהמתין עד שתמות) ואח"כ אכל את בשרה - חייב (כדין 'קרן', כי אין דרכו בכך). (והגמרא מקשה עליו מברייתא ודנה בדבריו). * שור תם משלם חצי נזק מגופו של השור המזיק, ומועד משלם נזק שלם מהקרקע המעולה שבנכסיו של בעל השור. * נחלקו האמוראים באיזה חשד חשדו בירמיהו הנביא - זונה או אשת איש. * "וכבוד עשו לו מותו" - מלמד שהושיבו ישיבה על קברו (של חזקיה).
דף יז עמוד א * יש מחלוקת כמה ימים הושיבו ישיבה על קברו של חזקיה: שלושה או שבעה או שלושים ימים. * לדעת רבי נחמיה: הניחו ספר תורה על מיטתו של חזקיה ואמרו "קיים זה מה שכתוב בזה". * גדול לימוד תורה, שהלימוד מביא לידי מעשה (ואם כן, משמע שהמעשה עדיף, אך ללמד אחרים זה עדיף ממעשה - ע"פ רש"י). * כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים - זוכה לנחלת שני שבטים (יוסף ויששכר). * המשנה הראשונה בפרק שני, המתחיל עמוד זה, פותחת בדיני 'רגל'. דף יז עמוד ב * הגמרא דנה בכפילות שיש לכאורה במשנה שבתחילת הפרק ("כיצד הרגל מועדת לשבר בדרך הלוכה, הבהמה מועדת להלך כדרכה"). * צרורות - לדעת חכמים: בהמה שהיתה מהלכת כדרכה והתיזה צרורות והזיקה, אף שדרכה לעשות כן, משלם הבעלים חצי נזק, שכך היא הלכה למשה מסיני, וסומכוס חולק וסובר שמשלם נזק שלם כדין כל נזקי רגל. * לדעת רבא: עגלה המושכת קרון על גבי כלים ושיברתם, משלמים הבעלים נזק שלם מדין 'רגל', ואם התיז צרורות מתחת הקרון משלמים הבעלים חצי נזק מדין 'צרורות'. * לדעת רבה: זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל - פטור (ורבא מסתפק בכך).
