דף נד עמוד א * הגמרא מבררת את המקור לשיטת חכמים ושיטת רבי יהודה החולקים אם בעל הבור חייב בנזקי כלים (=אם נפלו כלים בבור ונשברו), ונשארת בסיום הסוגיה בקושיה על רבי יהודה. * שור פסולי המוקדשין שנפל לבור - פטור בעל הבור (שנאמר: "והמת יהיה לו" - במי שהמת שלו, יצא זה שאין המת שלו). דף נד עמוד ב * אם נפל לבור שור שהוא חרש או שוטה או קטן או סומא או פקח בלילה - חייב בעל הבור, אך אם נפל לבור שור פקח ביום - פטור (כי היה על השור להיזהר). * המשנה מפרטת כמה עניינים שונים בתורה שנאמר בהם רק "שור וחמור" (לדוגמא: השבת אבדה, כלאים, שבת), אך הכוונה היא לכל בהמה חיה ועוף (והגמרא מוכיחה זאת עבור כל ענין וענין), "אלא שדבר הכתוב בהווה".
דף נה עמוד א * בדברות הראשונות לא נאמר "למען ייטב לך" במצות כיבוד אב ואם - הואיל וסופם של הלוחות הראשונים להישבר, וחס ושלום הדבר היה מסמל שפסקה טובה מישראל. * הרואה את האות ט' בחלומו - סימן יפה לו. (כי הפעם הראשונה שמופיעה האות ט' בתורה היא בפסוק "וירא אלהים את האור כי טוב"). * הרואה את המילה "הספד" בחלומו (כשרואה אותה כתובה) - סימן הוא שחסו עליו מן השמים ופדאוהו. * אווז ואווז הבר - כלאיים זה בזה. * איסור הרבעת כלאיים נוהג גם בבעלי חיים שבים. * קשר קרון לעז ודג, זה צף על המים וזה מושך עמו על שפת הים - רחבה מסתפק אם חייב משום כלאיים. דף נה עמוד ב * המשניות הראשונות בפרק שישי, המתחיל בעמוד זה, עוסקות בדיני נזקי שן ורגל. * למסקנת הגמרא: ניתן להעמיד את המשנה גם כדעת רבי מאיר (על אף שהוא סובר ששור מועד חייב בשמירה מעולה, מודה הוא שבנזקי שן ורגל די בשמירה פחותה). * ארבעה דברים התורה מיעטה בשמירתן, ואלו הן: בור, אש, שן ורגל. * הברייתא מפרטת ארבעה נזקים שאדם גורם בעקיפין לחברו ופטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים.
דף נו עמוד א * למסקנת הגמרא יש הרבה דברים (כמו חמשת המקרים שהגמרא הביאה) שהעושה אותם פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, אך הברייתא בעמוד הקודם מנתה רק ארבעה דברים מכיוון שבהם היתה אפשרות לחשוב שפטור אף מדיני שמים. * למסקנת הגמרא, לדעת רבה: נעל את הבהמה כראוי אך הניח אותה בשמש או שמסרה לחרש שוטה וקטן ויצאה והזיקה - חייב, ואפילו אם לא יצאה בדרך הרגילה אלא שחתרה תחת הכותל ונפל. דף נו עמוד ב * המעמיד בהמת חברו על קמת חברו - חייב (ואפילו אם רק גרם לה זאת באמצעות כך שעמד בפניה או הכישה במקל). * הגמרא מבררת את דין המשנה (שבדף הקודם) "מסרה לרועה נכנס הרועה תחתיו". * לדעת רבא: שומר שמסר לשומר חייב. * רבה ורב יוסף נחלקו אם דין שומר אבדה הוא כשומר חינם או כשומר שכר.
דף נז עמוד א * הגמרא מביאה שתי קושיות על רבה הסובר שדינו של שומר אבדה כשומר חינם, ושתי קושיות על רב יוסף הסובר שדינו כשומר שכר, ומתרצת. * באבדת בעלי חיים לדעת כולם חייב המוצא גם בגניבה ואבידה כדין שומר שכר (כי זה נחשב לפשיעה אצלם כי לא שמר עליהם כראוי למרות שידע שטבעם ללכת). * בהשבת אבדה יוצא ידי חובתו כאשר השיב את האבדה אפילו אם השיב ללא ידיעת הבעלים. דף נז עמוד ב * הגמרא מקשה שתי קושיות על רב יוסף הסובר ש"ליסטים מזויין... גנב הוא", ומתרצת, ואח"כ מנסה להביא הוכחה לשיטתו (ודוחה). * נחלקו התנאים אם דינו של שוכר הוא כשומר חינם או כשומר שכר.
דף נח עמוד א * בהמה שנפלה לגינה ונהנית - בין אם נהנית בכך שאכלה מהתבואה ובין אם נהנית מכך שהגנה עליה התבואה שלא תחבל - משלמת מה שנהנית ולא מה שהזיקה (למסקנת הגמרא כך היא דעת רב). * במשנה (בתחילת הפרק) נאמר "נפלה לגינה ונהנית משלמת מה שנהנית" - ובעמוד זה רב כהנא ורבא נחלקו כיצד נפלה, ורב כהנא ורבי יוחנן נחלקו אם דין זה הוא גם כאשר הלכה מערוגה לערוגה ואכלה. * רבי ירמיה מסתפק (לשיטה הסוברת ש"תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור") מה יהיה הדין כאשר ירדה הבהמה כדרכה לשדה וילדה שם והזיקה את התבואה במי לידה שיצאו ממנה (ומסתפק האם הדבר נחשב לאונס או לא). דף נח עמוד ב * מהפסוק "ובער בשדה אחר" לומדים שתי הלכות: (1) "שמין (את הנזק) על גב שדה אחר", (2) פטורים על נזקי "שן" ו"רגל" ברשות הרבים. * במשנה בתחילת הפרק נאמר שבהמה שירדה כדרכה והזיקה לשדה משלמת מה שהזיקה, והגמרא בעמוד זה עוסקת באריכות בשיטת חישוב הנזק.
דף נט עמוד א * רבי יוסי הגלילי ורבי ישמעאל סוברים ש"נידון במשוייר שבו" (בהמה שאכלה שחת, משערים את גובה התשלום לפי מה שיהיה ערך מה שנשאר בערוגה בימי הקציר). * רבי שמעון בן יהודה ורבי שמעון נחלקו לגבי "כחש גופנא" (נחלקו אם מתחשבים בפחת הצפוי של הדבר שניזוק והמזיק לא משלם זאת). * לדעת אביי: רבי שמעון בן יהודה ורבי יוסי ובן עזאי סוברים שיש לנכות מתשלומי הנזק את ההוצאות שהנזק מנע מהניזק (ולכן לדוגמא האונס נערה אינו משלם לה תשלומי צער, כי ממילא סופה להצטער תחת בעלה). דף נט עמוד ב * אלעזר זעירא נעל נעליים שחורות בגלל שהתאבל על ירושלים, ואנשי ראש הגולה חשבו שזו יוהרא והוא לא חשוב להתאבל על ירושלים ואסרו אותו, עד שהוא הוכיח להם שהוא אדם גדול (על ידי כך שידע את ההלכה, בניגוד אליהם, שמי שקוצץ תמרי בוסר מעריכים את הנזק אגב הקרקע בששים כיוצא בו). * הגמרא מבררת את טעמו של רבי שמעון הסובר אכלה פירות גמורים משלמת פירות גמורים, ורב פסק להלכה כמותו. * השולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים - ונחלקו האמוראים האם מדובר רק כשמסר לו גחלת (והוא ליבה) או אף כשמסר לו שלהבת.
דף ס עמוד א * ליבה אדם את האש ולבתה גם הרוח: אם יש בלבויו כדי ללבותה - חייב, ואם לאו - פטור. (והגמרא מביאה ארבע דעות של אמוראים לבאר מדוע פטור). * "כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש או הקמה או השדה שלם ישלם המבעיר את הבערה" - הגמרא מבארת מדוע נאמר בפסוק זה קוצים גדיש קמה ושדה, ולא רק אחד מהם. * אין פורענות באה לעולם אלא בזמן שהרשעים בעולם, ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה. * כיון שניתן רשות למשחית, אינו מבחין בין צדיקים לרשעים, ולא עוד אלא שמתחיל מן הצדיקים. (והדבר הוא טובה לצדיקים כדי שלא יראו ברעה העתידה לבא). דף ס עמוד ב * לעולם יכנס אדם לעיר בעוד החמה זורחת, וייצא מהעיר לדרך לאחר שהאיר היום בבוקר. * דבר בעיר - כנס רגליך (ורבא היה סותם את חלונות ביתו), רעב בעיר - פזר רגליך. * דבר בעיר - אל יהלך אדם באמצע הדרך, שלום בעיר - אל יהלך בצדי דרכים. * דבר בעיר - אל יכנס אדם יחיד לבית הכנסת. * כלבים בוכים - מלאך המות בא לעיר, כלבים משחקים (ואין נקבה ביניהם) - אליהו הנביא בא לעיר. * אמר הקב"ה: עלי לשלם את הבערה שהבערתי, אני הצתי אש בציון, שנאמר: "ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה", ואני עתיד לבנותה באש, שנאמר: "ואני אהיה לה חומת אש סביב ולכבוד אהיה". * "ויתאוה דוד ויאמר מי ישקני מים מבור בית לחם אשר בשער" - שלוש דעות מובאות בגמרא לבאר מה רצה דוד.
דף סא עמוד א * כל המוסר עצמו למות על דברי תורה - אין אומרים דבר הלכה משמו. * אם האש עברה גדר שהיא גבוהה ארבע אמות ומעלה (והלכה והזיקה דברים שהיו מצידו השני של הגדר) - פטור (ואפילו אם עברה לשדה קוצים). * רב ושמואל נחלקו מתי חייב המבעיר על אש קולחת ומתי על אש נכפפת. * במשנה נאמר שאם הבעיר אש והאש עברה דרך הנהר והזיקה פטור, ונחלקו רב ושמואל מה הכוונה "נהר". דף סא עמוד ב * בנוגע לשיעור המרחק שתעבור האש ויהיה חייב על נזקיה - שמואל פסק כדעת רבי שמעון (ולא כשלוש הדעות האחרות שבמשנה) הסובר שאין לתת שיעור מרחק קבוע אלא הדבר תלוי בנתוני הדליקה. * לדעת רבא: חכמים ורבי יהודה נחלקו אם חייב על נזקי טמון באש (המדליק אש בתוך שלו והלכה ושרפה ברשותו של חברו דברים טמונים), וכן נחלקו במדליק גדישו של חברו אם משלם על כל מה שהיה בתוכו או רק על דברים שהדרך להטמין אותם בגדיש.
דף סב עמוד א * הנותן דינר זהב לאשה לשומרו ואמר לה "הזהרי בו, של כסף הוא": אם הזיקה לדינר - חייבת לשלם דינר זהב, אך אם פשעה בשמירתה שלא שמרה עליו כראוי - משלמת דינר כסף. * לדעת רבי יהודה, המחייב על נזקי טמון באש, עשו "תקנת נגזל באשו" (שישבע מה הטמין ויטול). * הגמרא מסתפקת אם עשו "תקנת נגזל במסור". * חמסן הוא מי שנוטל מחברו בעל כורחו אך משלם את דמי מה שנטל, ואילו גזלן הוא מי שנוטל מחברו בעל כורחו ואינו משלם. דף סב עמוד ב * לא ניתן לדייק מדברי רבי יהודה במשנה אם מצוה להניח נר חנוכה דוקא בתוך עשרה טפחים מהקרקע. * נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה. * פרק שביעי (פרק "מרובה"), המתחיל בעמוד זה, עוסק בדיני גנבה. * תשלומי כפל (שחייב הגנב) נוהג בין אם גנב בעלי חיים ובין אם גנב מטלטלים, ותשלומי ארבעה וחמשה (שחייב מי שגנב וטבח או מכר) נוהג רק בשור ושה. * לדעת רבי יוחנן: הטוען טענת גנב בפקדון - משלם תשלומי כפל, טבח ומכר - משלם תשלומי ארבעה וחמשה.
דף סג עמוד א * כל העמוד עוסק בבירור המקור לכך שתשלומי כפל (שחייב הגנב) נוהג בכל דבר (למעט: קרקעות, עבדים, שטרות, דבר שאינו מסויים) - והלימוד הוא באמצעות "ריבוי ומיעוט". * במעות מעשר שני בירושלים יכול לקנות דבר שהוא "פרי מפרי (דבר שנוצר מדבר אחר שאף הוא נוצר מדבר אחר) וגידולי קרקע (צומח מן הארץ)" - דין זה נלמד באמצעות "כלל ופרט וכלל". דף סג עמוד ב * לדעת רבי יוחנן: מוצא אבדה שטען שלאחר שמצא את האבדה היא נגנבה ממנו, אך התברר ששיקר ונמצאת האבדה בידו - משלם תשלומי כפל. * שומר הטוען שהפיקדון נגנב ונשבע על כך אך העדים מעידים שהוא בעצמו גנבו - חייב לשלם תשלומי כפל, אך אם טוען שהפיקדון אבד ממנו והעדים מעידים שהוא אצלו וגנבו - לא משלם תשלומי כפל (והגמרא מביאה את המקור לדינים אלו). * "אם ימצא הגנב" - נחלקו הברייתות אם מדובר בטוען טענת גנב או בגנב עצמו. (והגמרא דנה בביאור הפסוקים והדינים לדעת הברייתות). * לדעת רבי יוחנן: הטוען טענת גנב בפיקדון - משלם תשלומי כפל, טבח ומכר - משלם תשלומי ארבעה וחמשה.
דף סד עמוד א * כל העמוד עוסק בבירור המקור לכך שגנב חייב לשלם כפל (לברייתא הסוברת בעמוד הקודם שהפסוק "אם ימצא הגנב ישלם שנים" עוסק בטוען טענת גנב ולא בגנב). * לשיטת "תנא דבי רבי ישמעאל": אף כאשר מופיעים בפסוקים שני כללים שאינם דומים, ניתן לדרוש אותם בכלל ופרט וכלל. דף סד עמוד ב * בארץ ישראל אמרו שכל מקום שאתה מוצא בפסוק שני כללים הסמוכים זה לזה ואילו הפרט נאמר אחריהם, ניתן בכל זאת לדרוש את הפסוק בכלל ופרט וכלל (ודרוש את הפרט כאילו הוא נאמר ביניהם), ולדעת "תנא דבי רבי ישמעאל" יש לדרוש זאת בריבוי ומיעוט וריבוי. * ישנה מחלוקת במקרה של "מודה בקנס ואח"כ באו עדים" אם פטור או חייב. * לדעת תנא דבי רבי ישמעאל: כל פרשה שנאמרה כבר בתורה ונשנית פעם שניה בתורה - לא נשנית אלא לדבר אחד שנתחדש בה, ורק בגללו נשנית כל הפרשה עם פרטיה (ולא לשם דרשות נוספות).
דף סה עמוד א * לדעת רב: אם נשתנה מחיר הבהמה הגנובה בין שעת הגניבה לשעת העמדה בדין ונהיה זול יותר - משלם את הקרן לפי השווי בשעת הגניבה, ותשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה משלם לפי שעת העמדה בדין. (ורבי חנינא מביא ברייתא שמסייעת לו ורבא דוחה את הסיוע). * לדעת רבה (ורב מסכים): מי שגזל חבית יין מחבירו ומחירה התייקר, אם שבר את החבית או שתה את היין - משלם כפי מחירה כעת, אם נשברה החבית מאליה - משלם כשעת הגזילה. דף סה עמוד ב * בעל הבית שטען טענת גנב בפיקדון ונשבע על כך ובאו עדים והעידו שהפיקדון בידו ואח"כ הודה על כך - לדעת רבי יעקב משלם תשלומי כפל ואשם וחומש, ולדעת חכמים פטור מחומש, ולדעת רבי שמעון בן יוחאי פטור גם מאשם. * לדעת רבי אילעא: גנב טלה ונעשה איל - שינוי הוא, ולכן קנאו, ואם טבח ומכר אינו משלם ארבעה וחמשה, ורבי חנינא מקשה על דבריו מברייתא.
