דף כד עמוד א * איש נטמא בטומאת זב אם ראה שלוש ראיות (ביום אחד או אף בשלושה ימים בזה אחר זה), ואשה נטמאת בטומאת זבה אם ראתה שלוש ראיות בשלושה ימים. * רב אדא בר אהבה פוסק כרבי יוסי ששור נעשה מועד דוקא אם העידו בו על שלוש נגיחות בשלושה ימים, ושור מועד חוזר להיות תם אם התינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח. * אין השור נעשה מועד עד שיעידו בו בפני בעלים ובפני בית דין. דף כד עמוד ב * למסקנת הגמרא, שלושת הימים הנדרשים כדי ששור ייעשה מועד - הצורך בהם הוא כדי לעשות את השור למועד ולא כדי לעשות את בעל השור מועד (ולכן אם באו שלוש כתות עדים ביום אחד והעידו על שלוש נגיחות שנגח השור בשלושה ימים - השור נעשה מועד). * המגרה את כלבו של חברו באדם אחר והזיקו - פטור מתשלומים (כי גרמא בניזקין פטור), והגמרא מסתפקת אם בעל הכלב חייב. * כל המשנה (העושה דבר שאין לו רשות לעשותו) ומתוך כך בא אחר ושינה בו (שהזיקו) - פטור (אף שגם הוא עשה שלא ברשות).
דף כה עמוד א * "קרן" ברשות הניזק - לדעת רבי טרפון משלם נזק שלם ולדעת חכמים חצי נזק. * "דיו לבא מן הדין להיות כנדון" - לדעת חכמים תמיד דורשים כך, אך לדעת רבי טרפון דורשים כך רק אם הקל וחומר לא נפרך אם נאמר "דיו". * לדעת רבי אליעזר: שכבת זרע של זב מטמא במגע ואין מטמא במשא, לדעת רבי יהושע: אף מטמא במשא לפי שאי אפשר בלא צחצוחי זיבה. דף כה עמוד ב * לדעת התנא של מסכת כלים שכבת זרע של זב (כמו גם זובו ורוקו ומימי רגליו) מטמא במשא (מעיקר הדין). * למסקנת הגמרא לא מצינו תנא שאינו דורש "דיו" כלל. (חכמים תמיד דורשים "דיו" ורבי טרפון דורש "דיו" רק כאשר לא נפרך בכך הקל וחומר, ולא מצינו תנא הסובר שלא דורשים "דיו" גם אם לא נפרך בכך הקל וחומר). * מפץ (מחצלת העשויה מקנים וראויה לשכיבה) נטמא במת (רש"י: באהל המת) (ובגמרא מובא באריכות המקור לדין זה). * כל טמאות שאתם מטמאין במת לא יהו פחותין משבעה ימים. * הגמרא מביאה את המקור לכך שעל נזקי שן ורגל לא חייבים כלל ברשות הרבים (למרות שהיה אפשר ללמוד בקל וחומר מקרן שכן).
דף כו עמוד א * הגמרא מביאה את המקורות לדינים הבאים: שן ורגל פטורה ברשות הרבים, שן ורגל חייבת ברשות הניזק נזק שלם, קרן חייבת ברשות הרבים, אדם פטור מכופר, שור פטור מארבעה דברים. * למסקנת הגמרא: 'רגל' שדרסה כדרכה בחצר הניזק והרגה חייבת בתשלומי כופר (כמו 'קרן'). * אדם מועד לעולם, בין שוגג בין מזיד בין ער בין ישן. * סימא את עין חברו בשוגג - חייב רק בתשלומי נזק, אך לא בתשלומי צער ריפוי שבת ובושת (שעליהם מתחייב רק במזיד או בקרוב למזיד). דף כו עמוד ב * רבה מביא ארבע דוגמאות למקרים בהם הזיק בשוגג, ולכן חייב רק על תשלומי הנזק ופטור מתשלומי צער ריפוי שבת ובושת (וכן מפרט את הדינים במקרים אלו לגבי שבת גלות ועבד). * זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל תוך כדי נפילתו - פטור (מכיוון שהכלי כבר נחשב למעשה לשבור). * זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו בזמן הזריקה כרים או כסתות ובא אחר (או הוא) וסלקן ומחמת כן נשברו הכלים - פטור (כי זה גרמא).
דף כז עמוד א * הגמרא מביאה מימרות נוספות של רבה. * על חיוב תשלומי בושת חייב כאשר נתכוין להזיק ואע"פ שלא נתכוין לבייש. * המניח גחלת על לבו של חברו ומת חברו (אך היה יכול לסלק את הגחלת) - פטור, ואם הניח את הגחלת על בגדו של חברו ונשרף הבגד - חייב. * פרק שלישי, המתחיל בעמוד זה, עוסק ברובו בענייני נזקים הבאים על ידי אדם. * המשנה הראשונה עוסקת באדם המניח את כליו ברשות הרבים ובא אחר והזיקם או הוזק בהם. דף כז עמוד ב * לגבי ספק המתעורר בדיני ממונות אין הולכים לפי מנהג רוב בני אדם. * הגמרא מקשה על האמור במשנה בתחילת הפרק ("המניח את הכד ברשות הרבים ובא אחר ונתקל בה ושברה פטור") מדוע פטור, ומביאה ארבעה תירוצים. * נחלקו האמוראים אם יש חיוב על אדם ההולך בדרך להיזהר בהליכתו (ולכן נחלקו במקרה שנתקל והזיק אם חייב או לא). * נחלקו האמוראים אם אדם רשאי לעשות דין לעצמו (בלי לתבוע את חברו לבית דין), אך במקום שיש הפסד (אם ימתין וילך לתובעו בבית דין) לדעת כולם רשאי.
דף כח עמוד א * הגמרא (מסוף העמוד הקודם) מקשה ארבע קושיות מברייתות על הסובר שאדם לא רשאי לעשות דין לעצמו שלא במקום הפסד, ומתרצת. * הגמרא מקשה ארבע קושיות ממשניות וברייתות על הטענה שאדם רשאי לעשות דין לעצמו במקום הפסד, ומתרצת. (ע"פ רש"י) * דרך שכבר הורגלו בני רשות הרבים בהליכתו, אסור לקלקלו וליטלו מהם. * המפקיר את כרמו והשכים בבקר ובצרו - חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ובפאה, ופטור מן המעשר. דף כח עמוד ב * רב ושמואל נחלקו על איזה נזק מחייבת המשנה את המניח תקלה ברשות הרבים ולא הפקירה - לדעת רב חייב על נזקי כלים ופטור על נזקי אדם, ולדעת שמואל להיפך. * בברייתא נאמר שאם הניח אדם את אבנו ברשות הרבים ובא אדם אחר עם צלוחית ביד ונתקל ונשברה צלוחיתו, חייב המניח בתשלומי נזק הצלוחית - לדעת רב מדובר שלא הפקיר את האבן ולדעת שמואל דין זה הוא לשיטת רבי יהודה. * נחלקו הלישנות בדעת רבי אלעזר אם דין הברייתא אמור גם כאשר בא אדם ונתקל בקרקע (ולא באבן) ונשוף הכלי באבן.
דף כט עמוד א * לדעת אביי (וכך סובר גם רבי אלעזר) - רבי מאיר ורבי יהודה במשנה נחלקו בשני עניינים: (1) באופן שהזיק הכד בשעת נפילתו: נחלקו האם "נתקל - פושע הוא" או לא (אדם המהלך בדרך ונתקל ונפל הכד מידו והזיק, האם נחשב לפושע או לא). (2) באופן שנשבר הכד ברשות הרבים, ולא סילק בעל הכד את השברים, והוזק בהם אדם לאחר מכן: נחלקו האם "המפקיר נזקיו - חייב" או לא (המפקיר את נזקיו ברשות הרבים והזיקו, האם חייב באחריותם או לא). דף כט עמוד ב * רבי יוחנן סובר שלדעת חכמים "מפקיר נזקיו" פטור רק כשתחילתו באונס. * המפקיר נזקיו ברשות הרבים (לאחר שהניחם שם בפשיעה ולא באונס) - לדעת רבי יוחנן חייב בתשלום נזקי תקלתו, ולדעת רבי אלעזר פטור. * לדעת רבי ישמעאל: שני דברים אינם ברשותו של אדם ועשאם הכתוב כאילו הם ברשותו (להתחייב עליהם) - בור ברשות הרבים וחמץ משש שעות ולמעלה.
דף ל עמוד א * השופך מים ברשות הרבים (ואפילו בחורף, שיש לו רשות לכך) וטינפו בגדי חברו - חייב, ואם לא נבלעו המים בקרקע אלא נעשו רפש והוזק מהם חברו - חייב. * אדם המצניע קוץ/זכוכית שלו בכותל חברו, ובא חברו וסתר את הכותל והזיק הקוץ/הזכוכית: בכותל רעוע - חייב המצניע, בכותל בריא - חייב בעל הכותל. * הרוצה להיות חסיד - עליו לקיים דברי נזיקין / אבות / ברכות. * במשנה נאמר "המוציא את תבנו וקשו לרשות הרבים לזבלים והוזק בהן אחר חייב בנזקו", והגמרא מבררת אם המשנה מסתדרת עם דעת רבי יהודה. * בשעת הוצאת זבלים, אדם מוציא זבלו לרשות הרבים וצוברו כל שלושים יום, כדי שיהא נישוף ברגלי אדם וברגלי בהמה, שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ (שלא יקפידו על כך). דף ל עמוד ב * במשנה בעמוד א מובא שהמוציא את תבנו וקשו לרשות הרבים קנסוהו חכמים והפקירו ממונו - ונחלקו האמוראים בעמוד זה: לדעת זעירי קנסו אותו רק על השבח שהשביח תבנו וקשו ולדעת רב גם על הקרן. * הגמרא מנסה פעמיים לתלות את מחלוקת רב וזעירי במחלוקת תנאים אך דוחה אפשרות זו (אך לגבי הניסיון השני מסקנת הגמרא שלדעת זעירי זו כן מחלוקת תנאים).
דף לא עמוד א * המשנה עוסקת באדם הניזוק על ידי שנתקל בגופו של חבירו (לעומת המשניות הקודמות בפרק שעסקו בדיני אדם הניזוק על ידי שנתקל בממון חבירו). * לדעת רבי יוחנן: אם נפל ולא היה לו שהות כדי לעמוד, ונתקל בו מישהו וניזוק - פטור מתשלום הנזק, ואין לחייבו על שלא הזהיר את ההולך אחריו שלא יתקל בו, כיון שטרוד הוא בנפילתו, אך רב נחמן בר יצחק חולק ומחייב כיון שסובר שהיה יכול להזהירו. דף לא עמוד ב * למסקנה: רבא סובר שהראשון שנתקל ונפל חייב על נזקים שנעשו על ידי גופו או ממונו לאדם שני, והשני שנתקל בו חייב על נזקים שנעשו על ידי גופו לאדם שלישי אך לא על נזקים שנעשו על ידי ממונו. * היו מהלכים זה אחר זה ופגעו זה בזה - במשנה נאמר שחובת שמירת המרחק היא על ההולך השני ולא על הראשון.
דף לב עמוד א * לדעת רבא: המזיק את אשתו בתשמיש המטה - חייב בתשלומי נזקיה. * שתי פרות ברשות הרבים, אחת רבוצה ואחת מהלכת: בעטה מהלכת ברבוצה - פטורה, בעטה רבוצה במהלכת - חייבת. (הגמרא מנסה פעמיים להביא סיוע מהמשנה לדין זה, ודוחה נסיונות אלו). * אחד רץ ואחד מהלך ברשות הרבים, והזיקו זה את זה - רבי יוחנן פסק כאיסי בן יהודה שהרץ חייב, אך אם זה היה בערב שבת בין השמשות פטור. דף לב עמוד ב * רבי ינאי היה מתעטף בבגדים נאים בערב שבת ועומד ואומר "בואי כלה בואי כלה". * אדם הנמצא ברשות אחת ומזיק ברשות אחרת - חייב. * הנכנס לחנותו של נגר שלא ברשות ונתזה בקעת וטפחה על פניו ומת פטור, ואם נכנס ברשות חייב (חייב בתשלומי נזק צער רפוי ושבת, ויש שתי לישנות בגמרא [בסוף העמוד] אם חייב גם גלות).
דף לג עמוד א * שור תם שנגח אדם - לדעת חכמים משלם חצי נזק ולדעת רבי עקיבא משלם נזק שלם (מגופו ולא מן העליה). (ובברייתא מובא המקור לדעתם). * שור תם שנגח - לדעת רבי ישמעאל "יושם השור" (בית דין שמים את שוויו של השור המזיק כדי לברר כמה על בעליו לשלם - "בעל חוב הוא"), ולדעת רבי עקיבא "הוחלט השור" (רשאי בעליו של השור הניזק ליטול לעצמו את השור המזיק אם שוה עד מחצית הנזק, ואם שוה יותר מכך נעשה שותף בשור יחד עם בעליו וגובה חצי נזקו - "שותפי נינהו"). דף לג עמוד ב * לדעת רבי ישמעאל: אם המזיק מכר את שורו - מכור וחוזר הניזק וגובהו מן הלוקח. * עשה עבדו אפותיקי ומכרו לאחר - בעל חוב גובה הימנו (כי יש 'קול' לאפותיקי זה), עשה שורו אפותיקי ומכרו לאחר - אין בעל חוב גובה הימנו. * אם המזיק הקדיש את שורו שנגח - ההקדש חל (ונותן דבר מועט בפדיונו). * הניזק יכול לגבות את נזקו משור המזיק גם אם שחטו המזיק (וגובה מבשרו). (אך מה שנפחתו דמיו בשחיטתו אין המזיק משלם). * המזיק שעבודו של חברו - פטור; השורף שטרותיו של חברו - פטור.
דף לד עמוד א * הגמרא מביאה ומבארת ברייתא העוסקת במקרים בהם שור המזיק או הניזק השביח או הכחיש לאחר הנגיחה. * לדעת רבא (ואביי דוחה דעתו): רבי מאיר ורבי יהודה נחלקו האם הניזק מפסיד ולא משלמים לו את "פחת נבילה" (מה שנפחת משווי הנבילה משעת הנגיחה עד העמדה בדין) או שגם הבעלים של שור תם המזיק מפסיד חצי מכך. דף לד עמוד ב * לדעת רבי יוחנן: רבי מאיר ורבי יהודה נחלקו האם הניזק זכאי לבדו ב"שבח נבילה" (מה שהשביחה הנבילה משעת הנגיחה עד העמדה בדין) או שגם המזיק זכאי בכך ומתחלקים הם בשווה. * המשנה מונה ארבעה הבדלים בין שור שהזיק לבין אדם שהזיק. * לדעת רבי אבהו: כל המקלקלים בשבת (שעשו מלאכה בדרך קלקול) פטורים חוץ מחובל ומבעיר, ורבי יוחנן חולק ופוטר את כולם.
דף לה עמוד א * הגמרא מביאה שני תירוצים ליישוב הקושיה מהמשנה (שבעמוד הקודם) על דברי רבי יוחנן (שבעמוד הקודם). * הגמרא מספרת על השור שהיה בביתו של רב פפא שידע להכין רפואה לעצמו כשכאבו לו השיניים. * נתכוון להזיק - חייב בתשלומי בושת אע"פ שלא נתכוון לבייש. * 'מכה אדם ומכה בהמה' - מכה בהמה חייב תמיד לשלם ממון, ומכה אדם תמיד פטור מלשלם ממון (גם אם לא מתחייב מיתה). דף לה עמוד ב * ממון המוטל בספק - לדעת סומכוס: חולקין, אך לדעת חכמים (=שבמשנה שבדף זה): המוציא מחברו עליו הראיה. * לדעת רבי חייא בר אבא, סומכוס סובר כך גם במקרה שטענת התובע היא טענת 'ברי' וטענת הנתבע היא טענת 'ברי', אך רב פפא סובר שסומכוס סובר כך רק כאשר טענת הנתבע היא טענת 'שמא' (אך אם הנתבע גם טוען טענת 'ברי' אז המוציא מחברו עליו הראיה). * לדעת רבה בר נתן: טענו חטין והודה לו בשעורין - פטור לגמרי.
