מסכת בבא קמא פרקים א-ו: דיני נזיקין (ממון של אדם שהזיק אדם/ממון ואדם שהזיק ממון). פרק ז: דיני גניבה. פרק ח: דיני החובל בחבירו. פרקים ט-י: דיני גזילה. דף ב עמוד א * במשנה מובאים ארבעה אבות נזיקין (השור והבור והמבעה וההבער), והגמרא שואלת האם תולדותיהן כיוצא בהן. * בהלכות שבת דין ה'תולדות' כדין ה'אבות' (לענין חיוב חטאת וסקילה). דף ב עמוד ב * בהלכות טומאות דין ה'תולדות' לא כדין ה'אבות' ('אב' מטמא אדם וכלים, ואילו 'תולדות' מטמאים אוכלים ומשקים אך לא אדם וכלים). * לדעת רב פפא: לגבי התולדות של ארבעה אבות נזיקין - יש מהן כיוצא בהן ויש מהן לאו כיוצא בהן. (והגמרא מבררת במשך דף וחצי באיזה מקרה לאו כיוצא בהן). * שלושה אבות נזיקין נאמרו בשור המזיק: נגיחת הקרן ואכילת השן ודריסת הרגל. * תולדה של 'קרן' (נגיפה נשיכה רביצה ובעיטה) דינה כ'קרן'.
דף ג עמוד א * בנזקי 'רגל' ו'שן' מתחייבים גם אם גוף הדבר הניזוק לא התכלה לגמרי. * בנזקי 'שן' ו'רגל' מתחייבים גם אם הבעלים לא שילחו אותם להלך בשדה אחרים. * הגמרא ממשיכה לברר לאורך כל הדף באיזה מקרה רב פפא אמר "תולדותיהן לאו כיוצא בהן". * דין תולדה של 'שן' כדין 'שן', ודין תולדה של 'רגל' כדין 'רגל' (חוץ מ'צרורות' כמובא בעמוד הבא שאין דינו כ'רגל'). דף ג עמוד ב * דין תולדה של 'בור' כדין 'בור'. * דין תולדה של 'מבעה' כדין 'מבעה'. * דין תולדה של 'אש' כדין 'אש'. * רב ושמואל נחלקו מה זה "מבעה" האמור במשנה - האם זה "אדם (המזיק)" או "שן (שאכלה להנאתה והזיקה)". (והגמרא מבררת מדוע רב לא ביאר את המשנה כפי ששמואל ביאר).
דף ד עמוד א * עבד ואמה שהזיקו - האדון שלהם פטור מלשלם (כי אם לא כך הרי שיש לחשוש שמא כאשר יקניט האדון את העבד ילך העבד ויזיק בכוונה כדי לחייב את אדונו בממון). * למסקנת הגמרא: לדעת שמואל "שור" האמור במשנה היינו "רגל" (ודין "קרן" נלמד מהריבוי "כשהזיק חב המזיק"). * לדעת שמואל המשנה הראשונה במסכת שנתה את דין 'רגל' ודין 'שן', אך לא שנתה במפורש את דין 'קרן' מכיון שהמשנה שנתה רק את אבות הנזיקין שמתחילתם 'מועדים' הם ומשלמים נזק שלם. * הגמרא מבררת מדוע שמואל לא ביאר את המשנה כפי שרב ביאר. דף ד עמוד ב * הגמרא מבררת מדוע 'מבעה' הכתוב במשנה הראשונה זה לא 'מים' או 'אש'. * רב אושעיא שנה בברייתא שלושה עשר אבות נזיקין, והגמרא מבארת מדוע התנא של המשנה (שבתחילת הפרק) לא שנה את כל האבות הללו. * רבי חייא שנה בברייתא עשרים וארבעה אבות נזיקין, והגמרא מבארת מדוע רבי אושעיא לא שנה את כל האבות הללו.
דף ה עמוד א * המניין של התנא בתחילת המסכת ("ארבעה אבות נזיקין") בא למעט את מה שהוסיף רבי אושעיא בברייתא, והמנין של רבי אושעיא ("שלושה עשר אבות נזיקין") בא למעט את מה שהוסיף רבי חייא בברייתא. * המניין "עשרים וארבעה אבות נזיקין" בברייתא של רבי חייא בא למעט את המוסר (מלשין שמוסר ממון חברו לעובד כוכבים) והמפגל (כהן ששחט קרבן במחשבה לשם קרבן אחר). (והגמרא מבארת מדוע רבי חייא לא שנה אותם). * רבי חייא ורבי אושעיא נקטו בלשון "אבות נזיקין" כי רצו ללמד שבכולם הדין כמו הארבעה אבות (שבמשנה) שאם בא המזיק לשלם קרקע צריך לשלם דווקא מהעידית. דף ה עמוד ב * לדעת רבא לא היה צורך לתורה לכתוב את כל ארבעת אבות הנזיקין ודי היה בבור ובאחד מהם ומהם היה ניתן ללמוד את השאר, אלא שהתורה כתבה את כולם כדי ללמוד מהן את ההלכות המיוחדות שבכל אב ואב מאבות הנזיקין. * לדעת רבי יהודה חייבים על נזקי בור בכלים ועל נזקי טמון באש, וחכמים חולקים.
דף ו עמוד א * נחלקו האמוראים אלו אופני היזק נוספים בא הכלל המובא בסוף המשנה לרבות: (1) לדעת אביי: אבנו סכינו ומשאו שהניחם בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו. (2) לדעת רבא: "בור המתגלגל" ברגלי אדם וברגלי בהמה. (3) לדעת רב אדא בר אהבה: האופנים בהם נתנו חכמים רשות לבני אדם להשליך נזקיהם לרשות הרבים (אך מכל מקום אם הזיקו חייבים לשלם). דף ו עמוד ב (4) לדעת רבינא: הכותל והאילן שנוטים ליפול לרשות הרבים ונתנו לו זמן לקוץ את האילן ולסתור את הכותל אך לא עשה זאת ונפלו לאחר הזמן שקצבו לו בית דין והזיקו. * התנא ששנה את המשנה הראשונה במסכת הוא תנא ירושלמי ושנה את דבריו בלשון קצרה ("חב" במקום "חייב"). * רבי ישמעאל ורבי עקיבא נחלקו אם המזיק את חברו משלם לפי "מיטב שדהו" של הניזק או של המזיק.
דף ז עמוד א * לדעת ר"ש בן מנסיא (וכך סובר רבי עקיבא): שור של הקדש שנגח שור של הדיוט - פטור, שור של הדיוט שנגח שור של הקדש - בין תם בין מועד משלם נזק שלם. * מי שהיו לו בתים שדות וכרמים השוות יותר ממאתיים זוז (ולכן לא נחשב לעני) אך אינו מצליח למוכרם - מאכילים אותו מעשר עני עד שווי מחצית מקרקעותיו. דף ז עמוד ב * אביי הקשה לרבא (בעמוד הקודם) שמצד אחד כתוב "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם" אך מצד שני הברייתא לומדת מהמילה "ישיב" שיכול לשלם אפילו סובין - והגמרא מביאה (מסוף העמוד הקודם) ארבעה תירוצים, ורק התירוץ האחרון לא נדחה. * לדעת רבי אבא: רבי עקיבא סובר, שה"מיטב" שעל המזיק לשלם מרכושו, נמדד לפי רכושו ולא לפי המקובל בעולם.
דף ח עמוד א * אדם החייב לשלם לניזק, לבעל חוב, ולכתובה, ויש לו קרקע זיבורית וקרקע בינונית: בברייתא אחת נאמר שלניזק ולבעל חוב ישלם מבינונית ולכתובה מזיבורית ובברייתא שניה נאמר שלבעל חוב ישלם מזיבורית - הגמרא מביאה ארבע אפשרויות לתרץ סתירה זו. * לדעת עולא: מדין תורה בעל חוב גובה את חובו מקרקע זיבורית של החייב, אך חכמים תיקנו שיגבה את חובו מבינונית כדי שלא לנעול דלת בפני לוין. * בברייתא מובא שאדם שהיה חייב לשלם לניזק ולבעל חוב ולכתובה והיו לו קרקע עידית ובינונית וזיבורית ומכר את קרקעותיו לאיש אחד נכנס הקונה תחתיו, והגמרא מבררת באיזה אופן מדובר ומה הטעם. דף ח עמוד ב * תקנת חכמים שמעשה ידי האישה שייכים לבעלה היא לטובתה, כיון שבתמורה לכך בעלה חייב לפרנסה, ולכן יכולה לומר לבעלה "איני ניזונת ואיני עושה". * אדם הקונה דבר מחברו - קנה ממנו כל זכות שתבוא לידו בדבר שמכר לו. * ראובן שמכר את כל שדותיו לשמעון, והלך שמעון ומכר את הבינונית ללוי - בעל חוב של ראובן יכול לגבות את חובו או משמעון או מלוי (כשאין לראובן ממון לפרוע את חובו). * ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות (ויש אומרים אפילו שלא באחריות) ובא בעל חוב של ראובן (שהשתעבדה לו קרקע זו לגבות ממנה את חובו) ורוצה לטרוף את הקרקע משמעון מאחר שלא מצא מה לגבות אצל ראובן - הרי שראובן רשאי לבוא ולטעון טענות לבעל חובו (כגון: שכבר פרע לו), ובעל חובו לא רשאי לומר לו "לאו בעל דברים דידי את".
דף ט עמוד א * ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות (ויש אומרים: אף אם מכר באחריות) ויצאו עליו עוררין - משהחזיק בשדה לא יכול לחזור בו. * לדעת רב הונא ורב אסי המזיק יכול לתת לניזק או 'כסף' או 'מיטב', אך אם אין לו הרי שיכול לשלם לו אפילו סובין (ולא מטריחים אותו למכור את הסובין ולשלם לניזק את הכסף). (ולפי רש"י רב הונא בא לתרץ את הקושיה שבדף ז עמוד א). * האחים שחלקו בקרקע שירשו מאביהם ובא בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהן - רב סובר שבטלה החלוקה שלהם וחולקים מחדש בקרקע שנשארה, ושמואל סובר שהאח שנטלו ממנו הפסיד את חלקו, ורב אסי סובר שהאח שנטלו ממנו את חלקו נוטל מאחיו רבע מהסכום שנטלו ממנו (או בקרקע או במעות). דף ט עמוד ב * עבור 'הידור מצוה' יש להוסיף עד שליש במחיר המצוה. * שור או בור שמסרם בעליהם לחרש שוטה וקטן לשמור עליהם והזיקו השור או הבור - חייב בעל השור או הבור לשלם, אך אם מסר להם אש והזיקה - פטור. (בגמרא מובאות שתי אפשרויות כיצד לבאר דין זה).
דף י עמוד א * הברייתא (המתחילה בסוף העמוד הקודם) מפרטת את החומרות המיוחדות שיש בכל אחד מ'שור' 'בור' ו'אש' שאין בזולתו. (ומסקנת הגמרא שהברייתא היא כדעת חכמים ולא כדעת רבי יהודה). * לדעת רבי יהודה אדם חייב גם על נזקי כלים שנפלו בבור ונשברו (ולא רק על בעל חיים שנפל בבור). * הגמרא מבררת לאיזה מקרה המשנה מתכוונת שכאשר אדם מזמן את מקצת הנזק מתחייב הוא בכל זאת בנזק כולו. * חפר בור ברשות הרבים בעומק תשעה טפחים, ובא אחר וחפר טפח עשירי, ונפל שם שור וניזוק - האחרון חייב, ורבי סובר ששניהם חייבים (אך אם השור מת מודה רבי שרק האחרון חייב). דף י עמוד ב * הכוהו עשרה בני אדם בעשרה מקלות בין בבת אחת בין בזה אחר זה ומת - לדעת חכמים: כולם פטורים, לדעת רבי יהודה בן בתירא: בזה אחר זה האחרון חייב, מפני שקירב את מיתתו. * "הבעלים מטפלין בנבילה" * הגמרא מדייקת מהמשנה בדף הקודם שאם הסריחה הנבילה ופחתו דמיה משעת מיתה ועד שעת העמדה בדין, ההפסד הוא של הניזק (ובגמרא מובאים שלושה מקורות לדין זה).
דף יא עמוד א * לדעת "אחרים": על בעל הבור, שהשור נפל לתוכו ומת, מוטל הטורח להעלות את השור מבורו (בנוסף לתשלום הנזק). * הגמרא מכריעה להלכה, שאדם שגנב/גזל חפץ, והחפץ ניזוק ונפחת ערכו - אין שמין כמה החפץ שוה עתה וישלים לבעליו את השאר (כפי שעושים בדינו של המזיק והשואל), אלא עליו לשלם דמי חפץ שלם והשברים נשארים אצלו. דף יא עמוד ב * בעמוד הקודם מובאות שתי מימרות של עולא בשם רבי אלעזר, ובעמוד זה עוד חמש מימרות. * בכור אדם שנהרג (וכל שכן אם מת באופן טבעי) בתוך שלושים יום ללידתו, אין צריך לפדותו. * בהמה גסה - נחלקו התנאים אם נקנית במשיכה או בהגבהה או במסירה. * שומר שמסר (את החפץ שקיבל לשמור) לשומר (אחר) והחפץ איננו - נחלקו האמוראים אם חייב השומר הראשון. * עשה עבדו אפותיקי ומכרו - בעל חוב גובה הימנו (מה שאין כן אם עשה שורו אפותיקי).
דף יב עמוד א * אם מת הלוה ובא המלוה לגבות חובו מהיתומים - לדעת כמה אמוראים רשאי המלוה לגבות את חובו גם מעבדים כנענים שירשו היתומים מאביהם, אך רב נחמן חולק. (ורב איקא בריה דרב אידי דוחה את ההכרח שיש בכך מחלוקת תנאים). * יש שתי לישנות בגמרא (בדעת רב איקא בריה דרב אידי) החולקות האם דין עבדים כדין קרקעות או כדין מטלטלים. דף יב עמוד ב * המזיק נכסי הקדש שאין בהם מעילה - חייב, וכדעת רבי יוסי הגלילי (וכך מבארת הגמרא את דברי המשנה). * המקדש אישה בחלק שקיבל בקורבן - אינה מקודשת (גם לדעת רבי יוסי הגלילי, כי זה לא נחשב לממונו, אלא זכייה משולחן גבוה). * בזמן הזה כהן יכול לקדש אישה בבכור בהמה טהורה תם חי (כי זה נחשב לממונו).
דף יג עמוד א * נחלקו התנאים בברייתא מה בא הפסוק "ומעלה מעל בה'" לרבות. (והגמרא עוסקת בביאור הברייתא). * לדעת רבא: כוונת המשנה (בדף ט ע"ב) שחייבים על היזק 'נכסים שאין בהם מעילה' - היינו 'נכסים שאין בהם דין מעילה' (='נכסי הדיוט') (וממילא המשנה היא כדעת חכמים, ולא כפי שהעמידה הגמרא את המשנה בעמוד הקודם כרבי יוסי הגלילי). (והגמרא דוחה את דבריו). * שור תם שהוקדש לשלמים והזיק - גובה הניזק חצי נזק מבשר הקורבן לאחר ההקרבה אבל אינו גובה מהאימורים, ואינו גובה מבשרו כנגד האימורים, ולכן הניזק לא מקבל את כל חצי הנזק שלו. דף יג עמוד ב * במשנה (בדף ט ע"ב) נאמר שחיוב על נזק הוא רק ב"נכסים מיוחדים", והגמרא מביאה שלושה פירושים לבאר מה הם "נכסים מיוחדים": (1) פרט למקרה שיש ספק מי הוא הבעלים של השור המזיק (2) פרט לנכסי הפקר (3) פרט לנגח ואח"כ הקדיש/הפקיר. * שורו של אחד שהזיק את נכסי השותף השני בחצרם המשותפת - נחלקו אבימי ורבי אלעזר אם חייב המזיק על נזקי שן ורגל (ועל קרן לדעת כולם חייב). (ונחלקו באופן ביאור המשנה).
