דף יג עמוד א * נחלקו התנאים בברייתא מה בא הפסוק "ומעלה מעל בה'" לרבות. (והגמרא עוסקת בביאור הברייתא). * לדעת רבא: כוונת המשנה (בדף ט ע"ב) שחייבים על היזק 'נכסים שאין בהם מעילה' - היינו 'נכסים שאין בהם דין מעילה' (='נכסי הדיוט') (וממילא המשנה היא כדעת חכמים, ולא כפי שהעמידה הגמרא את המשנה בעמוד הקודם כרבי יוסי הגלילי). (והגמרא דוחה את דבריו). * שור תם שהוקדש לשלמים והזיק - גובה הניזק חצי נזק מבשר הקורבן לאחר ההקרבה אבל אינו גובה מהאימורים, ואינו גובה מבשרו כנגד האימורים, ולכן הניזק לא מקבל את כל חצי הנזק שלו. דף יג עמוד ב * במשנה (בדף ט ע"ב) נאמר שחיוב על נזק הוא רק ב"נכסים מיוחדים", והגמרא מביאה שלושה פירושים לבאר מה הם "נכסים מיוחדים": (1) פרט למקרה שיש ספק מי הוא הבעלים של השור המזיק (2) פרט לנכסי הפקר (3) פרט לנגח ואח"כ הקדיש/הפקיר. * שורו של אחד שהזיק את נכסי השותף השני בחצרם המשותפת - נחלקו אבימי ורבי אלעזר אם חייב המזיק על נזקי שן ורגל (ועל קרן לדעת כולם חייב). (ונחלקו באופן ביאור המשנה).
דף יד עמוד א * הגמרא ממשיכה לעסוק ולבאר את דעת אבימי ורבי אלעזר (שבסוף העמוד הקודם). * לדעת הברייתא של רב יוסף (למסקנת הגמרא): חצר המיועדת להכנסת פירות אך לא לשוורים - והכניס אחד השותפים את שורו לחצר והזיקה לפירות שותפו ב'שן' או 'רגל', חייב. * ברישא של הברייתא (השנייה בעמוד זה) מובאת דעתו של רבי שמעון בן אלעזר הסובר כרבי טרפון שבהיזק של קרן תמה בחצר הניזק משלמים נזק שלם, ונחלקו האמוראים כיצד לבאר את הסיפא של הברייתא ממנה משתמע כדעת חכמים החולקים על רבי טרפון. דף יד עמוד ב * יתומים המשלמים את נזקי אביהם - בית דין גובים מהם רק מקרקעות שירשו מאביהם ולא ממטלטלים, אך אם הניזק תפס מטלטלים מהמזיק בעודו בחיים ואחר כך מת - גובים מהמטלטלים שתפס. * בית דין מומחים דנים דיני קנסות ולא בית דין הדיוטות.
דף טו עמוד א * בגמרא מובאים שלושה מקורות לכך שדין האישה שוה לדין האיש - לכל עונשים שבתורה, לכל דינים שבתורה, לכל מיתות שבתורה. (והגמרא מבארת מדוע צריך את שלושת המקורות הללו ולא מספיק אחד מהם). * האמוראים נחלקו האם מה שחייבה התורה לשלם חצי נזק על נגיחת שור תם זה חיוב 'ממון' (אלא שהתורה חסה עליו שישלם רק חצי נזק), או שזה 'קנס' (ומן הדין היה צריך להיות פטור, אלא שקנסוהו כדי שישמור על שורו). (והגמרא מנסה להוכיח מארבעה מקורות שזה 'ממון'). דף טו עמוד ב * הגמרא מכריעה להלכה שחיוב חצי נזק בשור תם הוא 'קנס'. * מניין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו ואל יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו? - תלמוד לומר: "לא תשים דמים בביתך". * הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס והנחש - לדעת ת"ק: הרי אלו מועדים מתחילת ברייתם בכל אופן שיזיקו (ואין להם דין תם שמשלם חצי נזק), לדעת רבי אלעזר: בזמן שהם בני תרבות (שגדלו בבית אדם) אינם מועדים, אך הנחש מועד לעולם. * לדעת שמואל: הרישא של המשנה היא כדעת חכמים והסיפא של המשנה היא כדעת רבי טרפון.
דף טז עמוד א * ארבע אפשרויות (אחת מהן בעמוד הקודם) מובאות כיצד לבאר את הסתירה הקיימת במשנה בעמוד הקודם. * רביצת הבהמה על כלים גדולים ושבירתם היא תולדה של 'קרן' (כי אין דרכה בכך), ואילו על כלים קטנים יש שתי לישנות בדעת רבי אלעזר אם זו תולדה של 'רגל' (כי דרכה בכך, ולכן פטורה ברשות הרבים) או של 'קרן' (כי אין דרכה בכך). * שדרו של אדם, שלא כרע בתפילת שמונה עשרה ב"מודים", לאחר שבע שנים נעשה נחש. דף טז עמוד ב * לדעת שמואל: אריה שדרס בהמה ברשות הרבים ואכל אותה בעודה בחיים - פטור (כדין 'שן', כי כך דרכו), אך אם טרף את הבהמה (שהמתין עד שתמות) ואח"כ אכל את בשרה - חייב (כדין 'קרן', כי אין דרכו בכך). (והגמרא מקשה עליו מברייתא ודנה בדבריו). * שור תם משלם חצי נזק מגופו של השור המזיק, ומועד משלם נזק שלם מהקרקע המעולה שבנכסיו של בעל השור. * נחלקו האמוראים באיזה חשד חשדו בירמיהו הנביא - זונה או אשת איש. * "וכבוד עשו לו מותו" - מלמד שהושיבו ישיבה על קברו (של חזקיה).
דף יז עמוד א * יש מחלוקת כמה ימים הושיבו ישיבה על קברו של חזקיה: שלושה או שבעה או שלושים ימים. * לדעת רבי נחמיה: הניחו ספר תורה על מיטתו של חזקיה ואמרו "קיים זה מה שכתוב בזה". * גדול לימוד תורה, שהלימוד מביא לידי מעשה (ואם כן, משמע שהמעשה עדיף, אך ללמד אחרים זה עדיף ממעשה - ע"פ רש"י). * כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים - זוכה לנחלת שני שבטים (יוסף ויששכר). * המשנה הראשונה בפרק שני, המתחיל עמוד זה, פותחת בדיני 'רגל'. דף יז עמוד ב * הגמרא דנה בכפילות שיש לכאורה במשנה שבתחילת הפרק ("כיצד הרגל מועדת לשבר בדרך הלוכה, הבהמה מועדת להלך כדרכה"). * צרורות - לדעת חכמים: בהמה שהיתה מהלכת כדרכה והתיזה צרורות והזיקה, אף שדרכה לעשות כן, משלם הבעלים חצי נזק, שכך היא הלכה למשה מסיני, וסומכוס חולק וסובר שמשלם נזק שלם כדין כל נזקי רגל. * לדעת רבא: עגלה המושכת קרון על גבי כלים ושיברתם, משלמים הבעלים נזק שלם מדין 'רגל', ואם התיז צרורות מתחת הקרון משלמים הבעלים חצי נזק מדין 'צרורות'. * לדעת רבה: זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל - פטור (ורבא מסתפק בכך).
דף יח עמוד א * ספקו של רבא מהעמוד הקודם, האם יש לדון לפי תחילת המעשה או לפי סופו (כאשר בהמה דרסה על כלי ולא שברתו, ונתגלגל הכלי למקום אחר ונשבר שם - האם חייב מדין 'רגל' או מדין 'צרורות'), לא נפשט. * רבא מסתפק כיצד משלמים את החצי נזק עבור נזקי צרורות - האם מגופו של בעל החיים המזיק (כדין שור תם) או שחייב לשלם את החצי נזק מעלייה (מביתו) (כדין שאר המזיקים). דף יח עמוד ב * רבא מסתפק (בדעת חכמים החולקים על סומכוס) אם יש דין 'העדאה' לצרורות (וישלם נזק שלם) או לא (ואף אם התיזה הבהמה צרורות והזיקה שלוש פעמים אינה משלמת אלא חצי נזק). * הגמרא מנסה שלוש פעמים להוכיח שיש מחלוקת בכך (בספקו של רבא), אך דוחה נסיונות אלו.
דף יט עמוד א * רב אשי מסתפק (בדעת חכמים) מה יהא הדין כאשר התיזה הבהמה צרורות בשינוי, האם גם באופן זה ישלם חצי נזק או שישלם רביע נזק. * רב אשי מסתפק מה הדין ב"כח כחו" לדעת סומכוס (המחייב נזק שלם בצרורות), האם גם באופן זה ישלם נזק שלם או שישלם חצי נזק. * התיזה הבהמה צרורות ברשות הרבים והזיקה ברשות היחיד (שניתזו הצרורות עד לרשות הניזק ושברו כלים שהיו שם) - חייב, ואין לפטור את בעל הבהמה אלא באופן שהיה הנזק ברשות הרבים (כדין נזקי רגל). דף יט עמוד ב * בהמה שכשכשה בזנבה ברשות הרבים ושיברה את הכלים - דרכה בכך ולכן זה נחשב לתולדת 'רגל' ופטורה ברשות הרבים, אך אם כשכשה באופן מרובה מהרגיל יש ספק אולי זה משונה ונחשב לתולדת 'קרן' וחייב ברשות הרבים. * אדם שקשר חבל בתרנגול, והתרנגול גררו למקום אחר והזיק - חייב (משום "בורו המתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה"). * כל דבר שאין דרך בעל חיים לאוכלו באופן רגיל אך בשעת הדחק כשאין לו דבר מאכל אחר דרכו כן לאכלו - הרי שאפילו כשאכלו שלא בשעת הדחק חייב בעליו נזק שלם מדין 'שן'.
דף כ עמוד א * בהמה שעמדה ברשות הרבים ופשטה את צוארה ואכלה דבר מאכל שהיה מונח על גבי חברתה - חייבת בנזק שלם כדין 'שן' ברשות הניזק. * רבי זירא מסתפק מה הדין ב"מתגלגל". * בהמה האוכלת כסות או כלים ברשות הרבים - לדעת רב פטורה (כי אין דרך אדם להניח זאת ברשות הרבים), אך לדעת שמואל חייבת (כי חיובה הוא מתורת קרן, וקרן חייבת אף ברשות הרבים). * 'שן' פטורה ברשות הרבים, אך משלם מה שנהנית - לדעת רבה משלם דמי קש ותבן שהיה צריך להאכילה, ולדעת רבא משלם דמי שעורים בזול. דף כ עמוד ב * העמוד כולו עוסק בדין "זה נהנה וזה לא חסר". הגמרא מביאה חמישה ניסיונות להוכיח ממשניות אם פטור או חייב. * זה נהנה וזה לא חסר - לדעת רבי אמי פטור מלשלם, רבי חייא בר אבא מסתפק בדבר, ובדעת רבי יוחנן נחלקו האמוראים מה דעתו.
דף כא עמוד א * הדר בחצר חברו (שלא עומדת להשכרה) שלא מדעתו אין צריך לשלם לו - לדעת רב: בגלל שמהנה את הבעלים שעל ידו לא נחרב הבית על ידי שד שמכתת שער בית שומם, ולדעת רב יוסף: בגלל שמהנה את הבעלים בכך שבית שדרים בתוכו רואים הדיירים מה צריך תיקון ומתקנים. * בהמה הנמצאת ברשות הרבים ומחזרת ראשה ואוכלת מצידי הרחבה - לפי שתי הלישנות הראשונות נחלקו רב ושמואל האם חייב או פטור, ולפי הלישנא השלישית כולם מודים שחייב. דף כא עמוד ב * בהמה הנמצאת ברשות הרבים ומחזרת ראשה ואוכלת מצידי הרחבה - הגמרא דוחה את ההכרח שנחלקו התנאים אם חייב או פטור. * לא ניתן להוכיח מהמשנה שסוברת ש"תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור".
דף כב עמוד א * מאיזה טעם יש לחייב אדם על נזקי אש? - לדעת רבי יוחנן: משום "חציו" (מדין אדם המזיק, כאדם הזורק חץ והזיקה), ולדעת ריש לקיש: משום "ממונו" (מדין ממונו המזיק, כמו שחייב על שורו או בורו שהזיקו). * הגמרא מבררת מדוע רבי יוחנן וריש לקיש חולקים זה על זה, ולאחר מכן מקשה ארבע קושיות (שתים בעמוד א ושתים בעמוד ב) ממשניות במסכת על ריש לקיש (ומתרצת). דף כב עמוד ב * אם נתחייב מיתה על הריגת עבד של אדם אחד - פטור מתשלום שנתחייב על שריפת גדי אפילו אם הוא של אדם אחר, אם ביצע זאת בו זמנית. * השולח שלהבת ביד חרש שוטה וקטן והלכו הם ושרפו ממון של אדם אחר - לדעת ריש לקיש חייב המשלח, ולדעת רבי יוחנן פטור המשלח. * הגמרא מביאה פסוק וברייתא שמהם יש להוכיח כשיטת רבי יוחנן שחיוב המבעיר אש הוא משום "חציו".
דף כג עמוד א * למסקנת הגמרא, רבי יוחנן מחייב על נזקי אש גם משום "חציו" (מדין אדם המזיק, כאדם הזורק חץ והזיקה) וגם משום "ממונו" (מדין ממונו המזיק, כמו שחייב על שורו או בורו שהזיקו). (ובגמרא וברש"י מבואר מה ה"איכא בינייהו" בינו לבין ריש לקיש). * מהמשנה ניתן להסיק שדרך הכלב לחתור דלתות ולהיכנס, ואין זה דבר משונה (ולפיכך יש לחייב את בעל הכלב שחפר ברגליו ופתח את הדלת ונטל את הגחלת - בנזק שלם כדין נזקי שן ורגל ולא בחצי נזק כדין נזקי קרן). דף כג עמוד ב * מהמשנה ניתן להסיק שפיה של פרה האוכלת בחצר הניזק נידון כרשות הניזק ולא כרשות בעליה (ולכן חייב על אכילתה מדין "שן"). * לענין חיוב מיתה חייב השור אף אם הרג ברשות המזיק. * השור נעשה מועד אם נגח שלוש נגיחות בשלושה ימים לדעת רבי יהודה, ולדעת רבי מאיר אף אם נגח שלוש נגיחות ביום אחד. (והגמרא מבררת את טעמיהם).
דף כד עמוד א * איש נטמא בטומאת זב אם ראה שלוש ראיות (ביום אחד או אף בשלושה ימים בזה אחר זה), ואשה נטמאת בטומאת זבה אם ראתה שלוש ראיות בשלושה ימים. * רב אדא בר אהבה פוסק כרבי יוסי ששור נעשה מועד דוקא אם העידו בו על שלוש נגיחות בשלושה ימים, ושור מועד חוזר להיות תם אם התינוקות ממשמשין בו ואינו נוגח. * אין השור נעשה מועד עד שיעידו בו בפני בעלים ובפני בית דין. דף כד עמוד ב * למסקנת הגמרא, שלושת הימים הנדרשים כדי ששור ייעשה מועד - הצורך בהם הוא כדי לעשות את השור למועד ולא כדי לעשות את בעל השור מועד (ולכן אם באו שלוש כתות עדים ביום אחד והעידו על שלוש נגיחות שנגח השור בשלושה ימים - השור נעשה מועד). * המגרה את כלבו של חברו באדם אחר והזיקו - פטור מתשלומים (כי גרמא בניזקין פטור), והגמרא מסתפקת אם בעל הכלב חייב. * כל המשנה (העושה דבר שאין לו רשות לעשותו) ומתוך כך בא אחר ושינה בו (שהזיקו) - פטור (אף שגם הוא עשה שלא ברשות).
