דף קי עמוד א
* אם הכהן של המשמר היה טמא, ויש לו להקריב קרבן צבור הבא בטומאה (שכל הכהנים טמאים) - יכול לתת אותה להקרבה לכל כהן אחר מהמשמר, ובשרה ועורה הרי הם לבעלי מומים טהורים שבאותו המשמר.
* כהן גדול אונן - יכול להקריב וכן לתת לכהן אחר להקריב, ובשרה ועורה הרי הם לאנשי המשמר.
* 'גזל הגר' שהחזירו בלילה או שהחזירו חצאין - לא יצא.
* גזל הגר שאין בו שוה פרוטה לכל כהן וכהן שבמשמר - לא יצא ידי חובתו (ויוסיף משלו להשלים).

דף קי עמוד ב
* כהנים העובדים במקדש - לא רשאים להתחלק בגזל הגר באופן שכהן אחד יקבל גזילה אחת וכהן אחר יקבל גזילה אחרת.
* יש עשרים וארבע מתנות כהונה - עשר ניתנות להם במקדש לאוכלן שם, ארבע בירושלים, עשר בגבולים (ובכללן גזל הגר).
* כסף של 'גזל הגר' הניתן לכהנים מכפר מחצה על חטא הגזלן אפילו אם לא הספיק להביא את אשמו עד שמת.
* "כל שבחטאת מתה באשם רועה".

דף קיא עמוד א
* "טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו" - טוב יותר לשבת שני גופים, כלומר עם כל בעל שהוא, מאשר לשבת לבד כאלמנה ללא בעל.
* אם נתן אשם ליהויריב במשמרת שלו ואת הכסף נתן לידעיה (במשמרת של יהויריב) - נחלקו רבי יהודה וחכמים את מי קונסים. (והגמרא מביאה שלוש ברייתות בהן רבי מבאר דינים מסוימים בדעת רבי יהודה).
* הגמרא מביאה את המקור לכך שהשבת גזל הגר לכוהנים צריכה להיות לפני הקרבת האשם.
* הברייתא מביאה את המקור לכך שהגוזל את הגר אין תשלום החומש מעכב את כפרתו.

דף קיא עמוד ב
* פרק עשירי, המתחיל בעמוד זה, עוסק בבירור דין היורש והקונה מן הגזלן, וכן בחיוב השבת הגזלה ואופן ההשבה.
* לדעת רב חסדא: מי שגזל דבר מאכל מחברו ועדיין לא התייאש חברו מלקבלו בחזרה ובא אדם אחר ואכלו ממנו - יכול הנגזל לגבות ממי שירצה מבין שניהם.
* רבי בר חמא ורבא נחלקו אם "רשות יורש כרשות לוקח" (ונחשבת לשינוי רשות לעניין גזלה). (ולכן נחלקו באופן ביאור וגרסת המשנה).

דף קיב עמוד א
* לדעת רב פפא: נכסי השואל משתעבדים למשאיל רק משעת האונס (ולא כבר משעת השאלה).
* מי שגזל ומת, והגזלה קיימת, ובניו היתומים קטנים - לדעת חכמים חייבים הם להשיב את הגזלה ולדעת סומכוס פטורים.

דף קיב עמוד ב
* לדעת רבי יוסי בר חנינא: מקבלים עדים שלא בפני בעל דין רק במקרים חריגים (כגון: שהיה בעל הדין חולה או שהיו העדים חולים והולכים למות או שהעדים מבקשים לילך למדינת הים ושלחו לו ולא בא).
* רב ורבי יוחנן נחלקו בדין 'קיום שטרות', האם קבלת עדות המקיימת את החתימות שבשטר צריכה להיות בפני הנתבע (ורבא פסק שלא).
* הגמרא מפרטת באלו אופנים כותבים "פתיחא" ו"אדרכתא".
* שליח בית דין שהלך להזמין אדם לדין וחזר ואמר שהוא אינו רוצה לבוא - נאמן כמו שני עדים (וניתן לנדותו בלא שטר).

דף קיג עמוד א
* הגמרא מפרטת דינים שונים לגבי הזמנה לדין.
* אין ראוי לזמן אדם לדין במועדים הבאים: חודש ניסן (כי הוא זמן קציר), חודש תשרי (כי הוא זמן בציר), ערב יו"ט, ערב שבת.
* במשנה (בתחילת הפרק) נאמר "הגוזל ומאכיל את בניו והניח לפניהם פטורין מלשלם ואם היה דבר שיש בו אחריות חייבין לשלם", והגמרא מבארת שאפילו פרה וחורש בה חמור ומחמר אחריו מטה ומיסב עליה שולחן ואוכל עליו חייבין להחזיר מפני כבוד אביהן.
* "דינא דמלכותא דינא" ולכן המוכס שקנה את זכות גביית המכס מהמלך לא נחשב גזלן אלא אם זה מוכס שאין לו קצבה (שנוטל כפי רצונו), או מוכס שעמד מאליו (ולא מאת המלך).

דף קיג עמוד ב
* גזל כנעני אסור, אבדתו מותרת, ובמקום שיש חילול השם אפילו אבדתו אסורה.
* טעותו של הגוי (היה חייב לישראל וטעה בחשבון ונתן לו יותר ממה שהיה חייב לו) מותרת (כי אין בכך חילול השם).
* ישראל שיודע עדות לטובת הגוי, ולא תבעו אותו שיבוא להעיד, והלך והעיד לטובתו כנגד ישראל חברו, במקום שדנים בדיני גויים - מנדים אותו על כך (כי הגויים מוציאים ממון על פי עד אחד ונמצא שהפסידו שלא כדין).

דף קיד עמוד א
* ישראל שמוכר לגוי קרקע הסמוכה לשדה של ישראל חברו - מנדים אותו.
* לדעת עולא: במקרה שידוע שהבעלים נתייאשו, לדברי הכל מועיל ייאושם כדי שיקנה הגנב או הגזלן את מה שלקחו, ולדעת רבה: גם במקרה בו ידוע שנתייאשו הבעלים יש מחלוקת תנאים, כי אין זה ייאוש גמור כיון שבדעתם עוד לתבוע אותו לדין.

דף קיד עמוד ב
* למסקנה: שיטת רבי היא שדין גניבה כדין גזלה (שהבעלים מתייאשים) (ואילו חכמים סוברים כך רק בגניבה, ורבי שמעון סובר כך רק בגזלה).
* אדם שפסול לעדות ומסיח לפי תומו - כשר במקרים הבאים: להעיד לאשה שמת בעלה (ובכך מתירה להינשא לאחר), לדיני דרבנן, להעיד על שבויה להעמידה בחזקת כשרות.
* בברייתא מפורטים שלושה דברים שהם "תנאי בית דין".
* למסקנת הגמרא: אדם (שעשוי למכור את חפציו) שמזהה את חפציו אצל אדם אחר יכול להוציאם ממנו רק אם יש הוכחה חזקה מאוד שנגנבו ממנו חפצים אלו ממש (ובתנאי שאין במקרה זה דין בא במחתרת).

דף קטו עמוד א
* "גנב ומכר ואח"כ הוכר הגנב", לדעת רב בשם רבי חייא "הדין עם הראשון" ולדעת רבי יוחנן בשם רבי ינאי "הדין עם השני" - הגמרא מביאה ארבעה אמוראים שנחלקו בביאור המקרה והמחלוקת.
* הגמרא מפרטת מקרים בהם עשו "תקנת השוק" (שתיקנו חכמים למי שהתברר שקנה חפץ גנוב, שיטול מעותיו מבעל החפץ ולא יצטרך הוא לטרוח אחר הגנב) ומקרים בהם לא עשו תקנה זו. לדוגמא: אם קנה חפץ מגנב מפורסם, והתברר שהחפץ גנוב, לא עשו במקרה זה תקנת השוק.

דף קטו עמוד ב
* הרי שהיה טעון כדי יין וכדי שמן וראה שהן משתברות - לא יאמר "הרי זה תרומה ומעשר על פירות שיש לי בתוך ביתי", ואם אמר לא אמר כלום. (והגמרא דנה ומבארת פרטי הדינים בנוגע לכך).
* מים שנתגלו - הרי זה לא ישפכם ברשות הרבים ולא יגבל בהם את הטיט ולא ירבץ בהם את הבית ולא ישקה מהם את בהמתו ולא בהמת חברו (כי הארס של הנחש מסוכן).
* נחלקו התנאים אם מותר לתרום מן הטמא על הטמא.

דף קטז עמוד א
* ב"ש וב"ה נחלקו אם אסור להשהות יין תרומה טמאה משום חשש תקלה.
* היה בורח מבית האסורין והיתה מעבורת לפניו, אמר לו "טול דינר והעבירני" - אין לו אלא שכרו (ולא צריך לשלם לו דינר).
* שטף נהר חמורו וחמור חברו וירד להציל את חמור חברו והתנה עמו שישלם לו דמי חמורו, אך לבסוף עלה החמור שלו מן הנהר מאליו ולא מת - למרות זאת חייב לשלם לו.
* ירד להציל ולא הציל - אין לו אלא את שכרו.

דף קטז עמוד ב
* שיירה שהיתה מהלכת במדבר ועמדו עליה שודדים ונתפשרו עמהם בממון - כל אחד מהשיירה משלם לפי חלקו בממון שנשאו עמהם ולא לפי מנין האנשים.
* הגמרא מביאה שלוש דעות כיצד לבאר את דברי הברייתא: "שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד גייס וטרפה ועמד אחד מהן והציל הציל לאמצע ואם אמר אני אציל לעצמי הציל לעצמו".
* "כי לי בני ישראל עבדים" - ולא עבדים לעבדים.
* הגוזל שדה מחברו ונטלוה אנסים - אם מכת מדינה היא, אומר לו: הרי שלך לפניך. (אך אם הוא הראה להם את השדה - חייב מעיקר הדין).
* ניתן לגרוס במשנה גם "מסיקין" וגם "מציקין".

דף קיז עמוד א
* הגמרא מבררת את המקור לכך ש"מקנסא לא גמרינן".
* ישראל שאנסוהו עובדי כוכבים והראה להם ממון חברו ולקחוהו - פטור, ואם נטל ונתן להם את ממון חברו ביד (או שהראה להם מיוזמתו את ממון חברו) - חייב.
* רב כהנא הרג אדם שהיה "רודף" (ע"פ פירוש הרא"ש), ורב שיבח אותו על כך, אך הורה לו לעלות לארץ ישראל ולא להישאר בבבל כי המלכות עלולה להעניש אותו.

דף קיז עמוד ב
* הגמרא מספרת (החל מהעמוד הקודם) סיפור מדהים על רבי יוחנן שחלשה דעתו, כיון שחשב שרב כהנא (שהפגין ידע תורני רב) צחק עליו, ולכן נפטר רב כהנא, ולאחר מכן התברר לרבי יוחנן שטעה והחייה אותו, והכיר בגדולתו התורנית.
* אסור להציל עצמו בממון חברו.
* רבה מפרט דינים שונים לגבי "רודף".
* הגוזל שדה מחברו ושטפה נהר - לדעת רבי אלעזר חייב להעמיד לו שדה אחרת, ולדעת חכמים (והמשנה) אומר לו "הרי שלך לפניך" (נחלקו האם לומדים את הפסוקים בריבוי ומיעוט וריבוי או בכלל ופרט וכלל).

דף קיח עמוד א
* המלוה רשאי לתבוע את ההלוואה בכל מקום (אפילו במדבר), אך אבדה ופקדון ניתן לתבוע רק במקומם.
* אדם התובע את חברו וטוען שהוא חייב לו כסף, וחברו אומר "איני יודע" - נחלקו האמוראים אם חייב לשלם (או שפטור ועליו להישבע שאינו יודע).
* אדם שמודה שגזל את חברו - לא יוצא ידי שמים עד שיחזיר את הגזלה.
* הגמרא מביאה ארבע דעות בביאור המשנה, ונחלקו מתי נפטר מי שגנב טלה מהעדר והחזירו ומת או נגנב.

דף קיח עמוד ב
* הגמרא דנה בדעות השונות שבביאור המשנה שבעמוד הקודם.
* לדעת רבי יצחק: אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה.
* מותר לקנות ביצים ותרנגולים בכל מקום מכל אדם ואין חוששים שמא גנבום (כי זה רווח מועט ולא סביר שגנבום).
* כל דבר שהרועה מוכר ובעל הבית מרגיש בו בחסרונו - מותר לקחת מהרועה (כי אין חשש שגזל זאת הרועה מבעל הבית), ואם אין מרגיש בו בחסרונו - אסור לקחת מהרועה.

דף קיט עמוד א
* רב ושמואל נחלקו מאימתי מותר לקנות מגזלן - מרגע שרוב הממון שבידו הוא משלו או אפילו מרגע שמיעוט הממון שבידו הוא משלו.
* האמוראים נחלקו אם מותר לאבד ביד את ממונו של 'מסור' (אדם הרגיל להראות לאנסים ממונם של ישראל).
* "כי מה תקות חנף כי יבצע כי ישל אלוה נפשו" - נחלקו רב הונא ורב חסדא אם הכוונה לנפשו של נגזל או נפשו של גזלן.
* כל הגוזל את חברו שוה פרוטה כאילו נוטל נשמתו ממנו.
* מתוך ששאול הרג את נוב עיר הכוהנים שהיו מספיקין לגבעונים מים ומזון מעלה עליו הכתוב כאילו הרג את הגבעונים.

דף קיט עמוד ב
* כל העמוד עוסק בפרטי דינים בנוגע למי מותר ליטול את הפסולת הנשארת בשעת מלאכת האומן.
* הכובס נקרא בלשון ארמי "קצרא" (על שם שהוא מקצר את בגדי הצמר כשדורס אותם ברגליו במים), ואותם חוטים שהוא מקצר מן הבגד הוא נוטלם והם שלו.
* כשות וחזית - במקום שמקפידים עליהם (כמו מתא מחסיא) יש בהם משום גזל ואסור לקחת אותם.

הדרן עלך מסכת בבא קמא