דף נז עמוד א * "את ה' א-להיך תירא" - לרבות תלמידי חכמים. * ציפורי מצורע נאסרים בהנאה - לדעת רבי יוחנן: משעת שחיטה, ולדעת ריש לקיש: משעת לקיחה. (ואף התנאים נחלקו במחלוקת זו). * עגלה ערופה נאסרת מהרגע שזקני העיר מורידים אותה לנחל איתן להיערף שם. * הגמרא מביאה (בסוף עמוד זה ובתחילת העמוד הבא) שלושה מקורות לכך שהציפור המשולחת של המצורע לאחר ששלח אותה מותרת באכילה. דף נז עמוד ב * את ציפור המצורע המשולחת הכהן צריך לזרוק מתוך העיר אל מחוץ לחומה לכיוון השדה. * פטר חמור לאחר עריפתו אסור בהנאה, ולפני עריפתו יש מחלוקת תנאים אם אסור בהנאה. * נאמר בתורה שלוש פעמים "לא תבשל גדי בחלב אמו" ולומדים מכך שאסור באכילה ואסור בהנאה ואסור בבישול, אך לדעת רבי שמעון בן יהודה מותר בהנאה.
דף נח עמוד א * לדעת רבי שמעון: השוחט חולין בעזרה ונמצאת טריפה - הבשר לא נאסר בהנאה, והמקדש בו אישה הקידושין חלים. * כל איסורי הנאה - אם מכר אותם וקידש בדמיהם, מקודשת (כי הדמים לא נאסרים בהנאה), חוץ מעבודת כוכבים ושביעית (שבהם הדמים כן נאסרים בהנאה). * לדעת עולא: "טובת הנאה" (=הזכות שיש לישראל במתנות כהונה לתת אותם לכהן שירצה) אינה נחשבת לממון לקדש בזה אישה. דף נח עמוד ב * הגמרא דוחה (בארבעה אופנים שונים) את האפשרות שהתנאים נחלקו אם "טובת הנאה" נחשבת לממון. * הנוטל שכר לדון - דיניו בטלים, להעיד - עדותו בטלה, להזות ולקדש - מימיו מי מערה ואפרו אפר מקלה. * המקדש בשכר הבאת אפר פרה אדומה ממקום למקום או בשכר מילוי המים - מקודשת. * במשנה הראשונה בפרק שלישי, המתחיל בעמוד זה, מובא שהאומר לחברו צא וקדש לי אישה פלונית והלך וקדשה לעצמו - מקודשת לשני (אלא שנהג בו מנהג רמאות).
דף ס עמוד א * הגמרא מקשה ממשנה במסכת גיטין על רבי יוחנן, הסובר שאם אמר לאישה "הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר שלושים יום" ובא אחר וקידשה בתוך שלושים יום שמקודשת לכולם וצריכה גט מכולם, ומתרצת. * נתן לאישה פרוטה ואמר לה "הרי את מקודשת לי על מנת שאתן לך מאתיים זוז" ולאחר זמן מה נתן לה מאתיים זוז - נחלקו האמוראים אם מקודשת משעת נתינת הפרוטה או משעת נתינת המאתיים זוז. דף ס עמוד ב * אדם האומר שיחולו מעשיו על מנת שיתקיים תנאי מסוים - לדעת רב יהודה: רבי סובר שהרי הוא כאומר בפירוש שיחולו מעשיו מעכשיו וחכמים חולקים עליו, ולדעת רבי יוחנן: חכמים סוברים כמו רבי. * "כח דהיתירא עדיף". * האומר לאישה "הרי את מקודשת לי על מנת שיש לי מאתיים זוז / על מנת שיש לי בית כור עפר" - אם לא ידוע בבירור שיש לו מקודשת מספק כיון שייתכן שיש לו.
דף סא עמוד א * המקדש אישה על תנאי שיש לו קרקע בית כור, ויש בה נקעים עמוקים עשרה טפחים שאינם מלאים מים - הרי הם עולים לשיעור בית כור ומתקיים התנאי (כדין הקדש ולא כדין מכר). * לדעת רבי מאיר: כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן (היינו: שלא כפל המתנה את שני הצדדים, שאם יתקיים התנאי יחול המעשה ואם לא יתקיים התנאי לא יחול המעשה) - אינו תנאי המועיל, ואף אם לא התקיים התנאי המעשה קיים. דף סא עמוד ב * הגמרא מקשה בעמוד זה ארבע קושיות מפסוקים על דעתו של רבי חנינא בן גמליאל (הסובר שלא צריך לכפול את התנאי, וחולק על רבי מאיר), ומתרצת. * אחת הקושיות היא מדוע התורה, שכתבה ש"אם בחקתי תלכו" הרי שתתברכו בכל הברכות המנויות בפרשייה, כתבה גם ש"ואם בחקתי תמאסו" הרי שתתקללו בכל הקללות המנויות שם, והרי לשיטתו מכלל הן אתה שומע לאו.
דף סב עמוד א * פת פורני (=פת גדולה) חריבה (=יבישה) במלח ובצלים - קשים לגוף כחרבות. * הגמרא מקשה בעמוד זה שלוש קושיות מפסוקים (קושיה אחת על רבי מאיר הסובר שצריך לכפול את התנאי, ושתי קושיות על רבי חנינא בן גמליאל הסובר שלא צריך לכפול את התנאי), ומתרצת. * לדעת רבי יוחנן: כל דבר שבידו של האדם לעשותו, אף אם עדיין לא נעשה, אינו נחשב למחוסר מעשה. (ולכן לדעתו אם אמר "פירות ערוגה זו תלושים יהיו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברים (או להיפך) לכשיתלשו" ונתלשו - התרומה חלה). דף סב עמוד ב * גוי הרוצה להתגייר צריך להתגייר בפני שלושה דיינים. * הנותן פרוטה לשפחתו ואמר לה "הרי את מקודשת לי לאחר שאשחרר אותך" - אינה מקודשת. * הנותן פרוטה לאשתו ואמר לה "הרי את מקודשת לי לאחר שאגרש אותך" - אינה מקודשת. * רבי אושעיא מסתפק מה הדין במקרה שנותן שתי פרוטות לאשתו, באחת אמר לה "התקדשי לי היום" ובאחת אמר לה "התקדשי לי לאחר שאגרשיך". * האומר לחברו "אם תלד אשתך בת הרי אותה בת מקודשת לי" - אם אשתו מעוברת הרי שדבריו קיימין (לדעת רבי חנינא). * לדעת רבי אליעזר בן יעקב, רבי ורבי מאיר: אדם יכול להקדיש דבר שעדיין לא בא לעולם ואינו בידו לעשותו.
דף סג עמוד א * האומר לאישה "הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר / לאחר שתתגיירי / לאחר שימות בעלך" וכדומה - נחלקו התנאים אם מקודשת. * האומר לאישה הרי את מקודשת לי בשכר זה שאדבר עליך לשלטון או שארכיבך על החמור (או כל פעולה אחרת) - לדעת התנא של הברייתא מקודשת (אם שווי הפעולה הוא פרוטה), אך לדעת התנא של המשנה אינה מקודשת. דף סג עמוד ב * כאשר במשנה מסוימת יש קושיה בין תחילת המשנה לסופה - רבי ינאי מעדיף להידחק ולבאר שהמשנה עוסקת בשני אופנים שונים מאשר לטעון שהמשנה מורכבת משתי דעות של תנאים. * אבא שאמר "קדשתי את בתי ואיני יודע למי קידשתיה" ובא אחד ואמר "אני קידשתיה" - לדעת רב: נאמן אותו אחד לתת לה גט ולהתירה להינשא לכל העולם אך לא נאמן לשאת אותה לאישה בעצמו, ולדעת רב אסי: נאמן אף לשאת אותה בעצמו. * אבא שאמר "קדשתי את בתי" ועדי הקידושין לא לפנינו וזינתה – נחלקו רב ורב אסי אם סוקלים אותה כדין נערה המאורסה שזינתה.
דף סד עמוד א * האב נאמן לומר שקידש את בתו הקטנה או הנערה (ונאמן לומר זאת כשהיא טרם בגרה), אך לא נאמן לומר שהיא נשבתה. (דין זה נלמד מהפסוק "את בתי נתתי לאיש הזה"). * במשנה נאמר ש"מי שאמר בשעת מיתתו יש לי בנים (ולכן לא תזדקקי ליבום אם אמות) - נאמן, יש לי אחים (ולכן כן תזדקקי ליבום אם אמות ללא בנים) - אינו נאמן", ורבא ואביי מסבירים כיצד ניתן לפרש את המשנה גם לפי שיטת רבי נתן. דף סד עמוד ב * אדם אינו מניח מלקיים מצוה המוטלת עליו ועושה במקומה מצוה שאינה מוטלת עליו. * לדעת רבי מאיר: אדם עשוי לעשות מעשה שאינו ברור, אפילו שהוא נכנס מחמתו למצב מסופק, ורבי יוסי חולק.
דף סה עמוד א * היא אומרת "קדשתני", והוא אומר "לא קדשתיך" - הוא מותר בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו, ומבקשים ממנו לתת לה גט, ואם נתן לה גט ללא שביקשו ממנו הרי שגילה דעתו שאכן באמת קידשה ולכן כופים אותו לתת לה כתובה. * המקדש אישה בעד אחד - אין חוששים לקידושיו (ואפילו שניהם מודים לדברי העד, לדעת שמואל). דף סה עמוד ב * הגמרא ממשיכה לעסוק בסוגיית "המקדש בעד אחד" ומביאה מחלוקת אמוראים אם הקידושין חלים או לא. * בדיני ממונות: הודאת בעל דין כמאה עדים. * בדיני ממונות: אם שניהם מודים, נאמנים ללא עדים. ("לא איברו סהדי אלא לשקרי"). * אמר לו עד אחד "אכלת חלב" והלה שותק - נאמן, אמר לו עד אחד "נטמאו טהרותיך" והלה שותק - נאמן.
דף סו עמוד א * אמר לו עד אחד "שורך נרבע" והלה שותק - נאמן. * אמר לו עד אחד שאשתו זינתה והלה שותק (לא הכחיש ולא הודה) - אביי ורבא חולקים אם העד נאמן בדבריו לאוסרה על בעלה. * אביי מביא שתי ראיות לשיטתו (שהעד נאמן), אך רבא דוחה ראיות אלו. * אלעזר בן פועירה אמר לינאי המלך שיהרוג את החכמים שביזו אותו (על יחוסו) ואין לו מה לדאוג על התורה שתשתכח כי התורה נשארת כרוכה ומונחת בקרן זוית וכל הרוצה ללמוד יבוא וילמד. דף סו עמוד ב * רבא מביא ראיה לשיטתו (שהעד לא נאמן), אך אביי דוחה ראיה זו. * בן גרושה/חלוצה שעבד במקדש - עבודתו כשרה. (והגמרא מביאה שלוש דעות של אמוראים לגבי המקור לדין זה). * בעל מום שעבד במקדש - עבודתו פסולה. (והמקור לכך הוא מהפסוק "הנני נותן לו את בריתי שלום"). * כל מקום שיש קידושין ואין עבירה - הולד הולך אחר הזכר.
דף סז עמוד א * הגמרא מבררת אם הכלל האמור במשנה בעמוד הקודם ("כל מקום שיש קידושין ואין עבירה הולד הולך אחר הזכר") הוא גורף. * רבי יוסי ורבי יהודה נחלקו אם לגר מותר לשאת ממזרת (ואם נשא - הולד ממזר). * כהן חלל שנשא בת ישראל - יש מחלוקת אם הבת שלהם כשרה להינשא לכהן. * ישראל שנשא חללה - בתו כשרה לכהונה. * מצרי שני (=בנו של גר מצרי) שנשא מצרית ראשונה (=אישה מצרית שהתגיירה) - יש מחלוקת אם הבן שלהם נחשב למצרי שלישי (ומותר לישא בת ישראל) או מצרי שני (ואסור). דף סז עמוד ב * "באומות הלך אחר הזכר" - היינו: שאצל הגויים מייחסים את הולד לאביו, שאם אביו משאר אומות (ולא משבע אומות) מותר לקנותו כעבד ולהחיותו, ואם אביו משבע אומות אסור להחיותו. * המקור לכך שאין קידושין תופסים באישה האסורה בכרת נלמד למסקנת הגמרא ב"היקש" (ולא ב"במה מצינו") מדין אחות אישה (שבה יש פסוק מפורש שלא תופסים בה קידושין).
דף סח עמוד א * הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה שאין הולד ממזר. * לדעת רב אחא בר יעקב: המקור לכך שאין קידושין תופסים באישה האסורה בכרת הוא מקל וחומר מיבמה (שיבמה בלאו ולא תופסים בה קידושין, וכל שכן שבחייבי מיתות וחייבי כריתות לא יתפסו קידושין). דף סח עמוד ב * הגמרא מבררת את המקור לכך שקידושין לא תופסים בין ישראל לשפחה כנענית או לנוכרית, ואת המקור לכך שהולד שנולד מישראל הבא על שפחה כנענית או נוכרית דינו כמוה (עבד כנעני או נוכרי). * עובד כוכבים או עבד הבא על בת ישראל - הולד לא כשר (אלא הוא ישראל ממזר או ישראל פסול).
