דף ב עמוד א * מסכת קידושין - המסכת האחרונה בסדר נשים. * הפרק הראשון במסכת עוסק ברובו בדיני קניין בתחומים שונים. * יש שלוש אפשרויות כיצד לקדש (=לארס) אישה: בכסף, בשטר, בביאה. * הגמרא מבררת מדוע המשנה נקטה לשון "קניין" ("האישה נקנית בשלש דרכים") ולא בלשון "קידושין" (כמופיע במשנה בתחילת פרק שני). * המקור לקידושי אישה בכסף הוא מגזירה שוה "קיחה" "קיחה" משדה עפרון. דף ב עמוד ב * הגמרא מבררת מדוע המשנה נקטה "האישה נקנית" ולא "האיש קונה". * הגמרא מבררת מדוע המשנה נקטה "שלש" ולא "שלשה", ומדוע נקטה "דרכים" ולא "דברים". * דרכו של איש לעשות מלחמה ואין דרכה של אישה לעשות מלחמה. * דרכו של איש לחזר על אישה ואין דרכה של אישה לחזר על איש. * הראשונים כתבו שכל סוגיית הגמרא הראשונה במסכת היא "סוגיה סבוראית".
דף ג עמוד א * כאשר משנה באה ללמד שבדבר מסוים יש חילוק בדיניו - נוקט התנא לשון "דרכים", וכאשר אין חילוק בדיניו - נוקט התנא לשון "דברים". * אישה לא מתקדשת (מתארסת) באמצעות חופה (ורב הונא חולק), ולא באמצעות קניין חליפין. (ודין זה באה המשנה למעט כאשר נקטה ברישא "שלש דרכים"). דף ג עמוד ב * אישה לא מקנה את עצמה בפחות משוה פרוטה. * אישה לא מתגרשת באמצעות חליצה ("ספר כריתות" - ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה). (ודין זה באה המשנה למעט כאשר נקטה בסיפא "שתי דרכים"). * הגמרא מביאה מקור לקידושין באמצעות כסף: "ויצאה חנם אין כסף" - אין כסף לאדון זה (כאשר אמה העבריה יוצאת מהאדון שלה), אבל יש כסף לאדון אחר (כאשר הבת יוצאת מאבא שלה כאשר היא מתקדשת).
דף ד עמוד א * מהפסוק "ויצאה חנם אין כסף" לומדים שאמה עבריה יוצאת מרשות אדוניה כאשר היא נערה [וזה בנוסף למובא בעמוד הקודם שלומדים מפסוק זה שאישה מתקדשת בכסף]. * הגמרא מבארת מדוע יש צורך בפסוק ללמד שכסף קידושי נערה לאביה ובפסוק אחר ללמד שמעשה ידיה לאביה. * עבד של כהן לא אוכל בתרומה (אף אם הוא עבד נרצע). * "מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא" (=לפעמים התורה כותבת דין מסוים במפורש על אף שאפשר ללמוד אותו בקל וחומר וללא פסוק). דף ד עמוד ב * הגמרא מביאה תנא הסובר שהמקור לקידושי אישה בכסף זה מגזירה שוה "קיחה" "קיחה", והגמרא מבארת מדוע יש צורך גם בלימוד זה וגם בלימוד מהפסוק "ויצאה חנם אין כסף". * המקור לכך שניתן לקדש אישה באמצעות ביאה הוא מהפסוק "כי יקח איש אישה ובעלה" (והגמרא מבארת מדוע לא ניתן ללמוד זאת בקל וחומר מיבמה).
דף ה עמוד א * המקור לכך שניתן לקדש אישה בשטר הוא מההיקש "ויצאה... והיתה" (כשם שמתגרשת בשטר כך יכולה להתקדש בשטר). * שלושה מקורות מובאים לכך שלא ניתן לגרש אישה באמצעות כסף (אלא רק באמצעות גט): (1) סניגור יעשה קטיגור? (2) "וכתב לה" - בכתיבה מתגרשת ולא בכסף (3) "ספר כריתות" - ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה. * הגמרא מבארת מדוע יש צורך בלימוד מיוחד גם לקידושי כסף וגם לקידושי שטר וגם לקידושי ביאה ולא ניתן ללמוד אחד מהם משני האחרים. דף ה עמוד ב * רב הונא (מסוף העמוד הקודם) סובר שניתן לקדש (=לארס) אישה באמצעות "חופה" ולומד זאת בלימוד מיוחד מכסף שטר וביאה. (רבא מקשה על דבריו ואביי מתרץ). * נתן האיש כסף לאישה, והאישה היא זו שאמרה "הריני מקודשת לך" - לדעה הראשונה בגמרא: הקידושין לא חלים, לדעה השניה בגמרא: יש ספק אם הקידושין חלים. * דעת שמואל למסקנת הגמרא: "ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים".
דף ו עמוד א * הגמרא מבררת לגבי לשונות מסוימים שאומר האיש לאישה אם משמעותם היא לקידושין או לא. * הביטוי "יהודה ועוד לִקְּרָא?" מובא בסוגייתנו ופירושו שאין צורך בהוכחה הנוספת כאשר הראשונה חזקה יותר (=וכי המקרא צריך סיוע ממנהג שביהודה?). [בהשאלה משמש הביטוי כמעין הצהרת ענווה בעת הצטרפות ותמיכה בדעתם של אחרים, ומשמעותו היא כי דעת האומר אינה בעלת משמעות לאחר שחשובים יותר ממנו כבר הביעו את דעתם בנדון והוא רק מצטרף לדברי קודמיו]. * היה מדבר עם אישה על עסקי גיטה וקידושיה ונתן לה גיטה וקידושיה בלי לומר לה כלום - לדעת רבי יוסי (וכך פסק שמואל): מקודשת, לדעת רבי יהודה: לא מקודשת. (ונחלקו התנאים אם דין זה של רבי יוסי הוא רק כאשר עסוקים באותו עניין או אף כאשר עסוקים מעניין לעניין באותו עניין). * כל דיין שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין - לא יהא לו עסק עמהם. דף ו עמוד ב * נתן גט לאשתו ואמר לה "הרי את בת חורין" - אין זה גט, אמר לה "הרי את לעצמך" - הרי זה גט. * אמר לעבדו "אין לי עסק בך" - הרי הוא משוחרר. * המקדש במלוה (במלוה שהלויתי לך) - אינה מקודשת, בהנאת מלוה - מקודשת (ואסור לעשות כן מפני הערמת רבית). * לא ניתן לקדש אישה ב"מתנה על מנת להחזיר" (כי זה דומה למקדש בחליפין).
דף ז עמוד א * אישה שאמרה לאיש "תן מנה לפלוני ואקדש לך" - מקודשת. * איש שאמר לאישה "הילך מנה והתקדשי לפלוני" - מקודשת. * אישה שאמרה לאיש "תן מנה לפלוני ואקדש אני לו" - מקודשת. * אישה שאמרה לאיש "הילך מנה ואקדש אני לך" - אם הוא אדם חשוב, מקודשת (כי נהנית בכך שמוכן לקבל ממנה מתנה ובתמורה לכך מקנה את עצמה). * איש שאמר לאישה "התקדשי לי לחציי" - מקודשת, "חצייך מקודשת לי" - אינה מקודשת. דף ז עמוד ב * רבא מסתפק האם במקרים הבאים חלים הקידושין: חצייך בחצי פרוטה וחצייך בחצי פרוטה, חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה, חצייך בפרוטה היום וחצייך בפרוטה למחר, שני חצייך בפרוטה, שתי בנותיך לשני בני בפרוטה. * רב פפא מסתפק האם במקרה הבא חלים הקידושין: בתך ופרתך בפרוטה. * רב אשי מסתפק האם במקרה הבא חלים הקידושין: בתך וקרקעך בפרוטה. * אמר לאישה "התקדשי לי בחמישים זוז" ונתן לה חפץ כלשהוא השווה חמישים זוז אך לא שמו אותו בקיאים קודם לכך - נחלקו רבה ורב יוסף אם צריך לשום את החפץ לפני הקידושין. * נתן לאישה חפץ השווה יותר מפרוטה אך לא ידוע מה שוויו ואמר לה "התקדשי לי בו כמו שהוא" - לפי הלישנא הראשונה בגמרא לא צריך לשום את שווי החפץ, ולפי הלישנא השניה בגמרא יש בכך מחלוקת אמוראים.
דף ח עמוד א * רב יוסף מביא שתי הוכחות לשיטתו שגם חפץ ששווה יותר מפרוטה יש צורך לשום אותו כשמקדש בחפץ זה אישה. * אמר לאישה "התקדשי לי במנה" ונתן לה רק דינר - הרי זו מקודשת (כעת) וישלים (אחר כך). * אמר לאישה "התקדשי לי במנה" והיה מונה והולך (את סכום הכסף כדי להגיע למנה) - רצה אחד מהן לחזור, אפילו בדינר האחרון, הרשות בידו. (לפי דעה אחת בגמרא מדובר שאמר לה "התקדשי לי במנה זו"). * אמר לאישה "התקדשי לי במנה" והניח לה משכון עליה במקום לתת לה את המנה עצמו - אינה מקודשת. דף ח עמוד ב * אמר לאישה "התקדשי לי במנה" ונטלתו וזרקתו לפניו או לים או לאור או לכל דבר האבד - אינה מקודשת. * אמר לאישה "התקדשי לי במנה" ואמרה לו "תנם לאבא / לאביך / לפלוני" - אינה מקודשת, ואם אמרה לו "על מנת שיקבלום לי" - מקודשת. * אמר לאישה "התקדשי לי במנה" ואמרה לו "תנם על גבי סלע" - אינה מקודשת, ואם היה סלע שלה - מקודשת. * אמר לאישה "התקדשי לי בככר" ואמרה לו "תנהו לכלב / לעני" - אינה מקודשת.
דף ט עמוד א * הגמרא מביאה מקרים בהם יש לפרש את כוונת הבעל שאין כוונתו לקידושין, ומקרים בהם יש ספק מה כוונתו. * בקידושי שטר - גם אם השטר לא שוה פרוטה, הרי היא מקודשת. * בקידושין - הקונה (הבעל) כותב את השטר, בשונה ממכירת שדה שבה המוכר כותב את השטר (לדעת רבא דין זה הוא הלכה למשה מסיני, אך יש דעה שזה נלמד מפסוקים). דף ט עמוד ב * שטר קידושין צריך להיכתב "לשמה", כמו שבגירושין הגט צריך להיכתב "לשמה". * שטר קידושין שנכתב לשמה אך שלא מדעתה (קודם הכתיבה לא נמלך בה ורק אחר כך הודיע לה) - נחלקו האמוראים אם כשר. * הגמרא מבררת את המקור לכך שניתן לקדש אישה בביאה (לדעת רבי יוחנן: נלמד מהפסוק "בעולת בעל", ולדעת רבי: נלמד מהפסוק "כי יקח איש אישה ובעלה").
דף י עמוד א * "כל הבועל דעתו על גמר ביאה" - ולכן "סוף ביאה" קונה את האישה (בקניין קידושין). * המקדש אישה על ידי ביאה ונתכוון שהביאה תהא גם לשם נישואין - הגמרא מסתפקת האם אכן קניין ביאה זה מועיל גם לנישואין. דף י עמוד ב * בגמרא מובאים (מסוף העמוד הקודם) שלושה נסיונות (שנדחים) לפשוט את ספק הגמרא הנ"ל - שני הנסיונות הראשונים מנסים להוכיח ש"ביאה אירוסין עושה", והנסיון השלישי מנסה להוכיח ש"ביאה נישואין עושה". * מדין תורה בת ישראל המאורסת לכהן אוכלת בתרומה, אלא שחכמים אסרו (שמא ימזגו לה כוס בבית אביה ותשקה לאחיה ולאחותיה או משום שמא ימצא בה מום ונמצאו קידושי טעות).
דף יא עמוד א * לדעת בן בג בג: אין מקרה שבו מום מבטל את המקח בעבדים. * הגמרא מביאה ארבעה טעמים להסבר דעת בית שמאי שאישה מתקדשת בשווי של מינימום דינר: (1) לדעת רבי זירא: שכן אישה מקפדת על עצמה ואין מתקדשת בפחות מדינר. (2) לדעת רב אסי: כל כסף האמור בתורה הוא כסף צורי (ובצורי אין מטבע של נחושת ולכן לא מתקדשת בפרוטה) - טעם זה נדחה (בעמוד ב). דף יא עמוד ב * (3) לדעת רבי שמעון בן לקיש: נלמד מהפסוק "והפדה" ("שמגרעת מפדיונה ויוצאה"). (4) לדעת רבא (בעמוד הבא): תקנת חכמים כדי שלא יהיו בנות ישראל כהפקר. * למסקנת הגמרא: רב אסי (שאמר שכל כסף האמור בתורה כסף צורי ושל דבריהם כסף מדינה) התכוון לכל כסף קצוב (שנאמר בו הסכום) האמור בתורה וכו'.
דף יב עמוד א * אישה מתקדשת בפרוטה - לדעת אביי (בניגוד לרב יוסף) אין הכוונה שבכל דור יקדשו במטבע הנקרא באותו הדור "פרוטה", אלא מדובר באופן קבוע על שווי של שמינית איסר האיטלקי שבדורו של משה. * לדעת שמואל: מי שמקדש אישה בתמר (או בכל חפץ אחר) השווה פחות מפרוטה - האישה מקודשת מספק, כי חוששים שמא במדי (במקום רחוק) זה שוה לפרוטה, אך רב חסדא חולק על כך. דף יב עמוד ב * קידש אישה בחפץ שאינו שוה פרוטה - לדעת רב חסדא: לא חוששים לעדים הנמצאים במקום אחר ויודעים שהיה שוה פרוטה, ואביי ורבא חולקים. * לדעת הראשונה בגמרא: רב היה מלקה (משום פריצות) את מי שהיה מקדש אישה בשוק ואת מי שהיה מקדש אישה בביאה ואת מי שהיה מקדש אישה בלי לדבר עימה לפני כן. * לדעת רבא: אישה שקיבלה חפץ ששווה פחות מפרוטה ולאחר מכן נודע לה שבתוך החפץ היתה פרוטה ושתקה האישה - אינה מקודשת, כי שתיקה לאחר מתן מעות לא נחשבת.
דף יג עמוד א * אם גזל מהאישה חפץ וקידש אותה בחפץ זה ושתקה - מקודשת אם דיבר איתה קודם לכן והסכימה להתקדש לו (ושתקה משום שמחלה לו על הגזלה). * גם אישה וגם קרקע לא נקנים בפחות משוה פרוטה. * כל שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין לא יהא לו עסק עמהן, ואלו שאינם בקיאים ואף על פי כן דנים בהם - קשים לעולם יותר מדור המבול. דף יג עמוד ב * נחלקו האמוראים אם "שיעבודא דאורייתא" (=מה שאמרו חכמים שנכסיו של אדם משועבדים לחובותיו הוא מהתורה) או לא. * רב פפא פסק שמלוה על פה גובה מן היורשין (כי שיעבודא דאורייתא) אך לא גובה מן הלקוחות (כדי שלא יפסידו). * הגמרא מבררת מה המקור לדין המשנה שאישה קונה את עצמה במיתת הבעל (ולא נשארת אסורה).
