דף נג עמוד א * נחלקו האמוראים אם בחיובי קנס ניתן ללמוד דין דבר אחד מדין חברו. * לדעת חזקיה: היזק שאינו ניכר נחשב להיזק, אך חכמים פטרו את המזיק בשוגג כדי שיודיע לניזק על הנזק שנעשה. * לדעת רבי יוחנן: היזק שאינו ניכר לא נחשב להיזק, אך חכמים חייבו את המזיק במזיד כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חברו ואומר פטור אני. דף נג עמוד ב * רב פפא מוכיח ממשנה במסכת בבא קמא כדעה הסוברת שהיזק שאינו ניכר לא נחשב להיזק. * הגמרא דוחה את האפשרות שרבי מאיר ורבי יהודה נחלקו אם היזק שאינו ניכר נחשב להיזק או לא נחשב להיזק. * רבי מאיר קונס בדיני דרבנן את השוגג (משום מזיד) אך לא בדיני דאורייתא (חוץ ממנסך ושביעית), ורבי יהודה סובר בדיוק הפוך.
דף נד עמוד א * במקומו של רבי יהודה היתה חמורה עליהם שמיטה, ומי שרצה לבזות חברו היה אומר לו: אני לא אכלתי פירות שביעית כמותך. * הגמרא מקשה מארבעה מקורות על שיטתו של רבי מאיר שסובר שקונסים שוגג משום מזיד בדיני דרבנן, ומתרצת שכאשר מוכח שכוונתו היתה לטובה לא קונס רבי מאיר בשוגג. דף נד עמוד ב * הגמרא מקשה מברייתא על שיטתו של רבי יהודה שסובר שלא קונסים שוגג משום מזיד בדיני דרבנן, ומתרצת שכאשר יש חשש להערמה רבי יהודה כן קונס בשוגג. * אין לך אדם נוטע ערלה בין שאר נטיעות בלא סימן ואוסר כרמו בשביל נטיעה אחת. * היה עושה עמו בטהרות ואמר לו "טהרות שעשיתי עמך נטמאו" - נאמן, אבל אמר לו "טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו" - אינו נאמן (ונחלקו אביי ורבא לבאר את סיבת ההבדל). * אמר "ספר תורה שכתבתי לפלוני אזכרות שלו לא כתבתים לשמן" והספר ביד הלוקח - נאמן להפסיד שכרו ולא נאמן להפסיד ספר תורה. * אמר "ספר תורה שכתבתי לפלוני גוילין שלו לא עיבדתים לשמן" והספר ביד הלוקח - נאמן להפסיד את שכרו ואת ספר התורה.
דף נה עמוד א * אשה מתגרשת בעל כורחה, ולכן לדעת רבי יוחנן בן גודגדא לא צריך את דעתה. * חכמים תיקנו שמי שגזל קורה ובנה אותה בבית גדול - לא צריך להחזיר את הקורה אלא רק את שוויה הכספי, משום תקנת השבים, שלא ימנע מלעשות תשובה (כך דעת ב"ה, וב"ש חולקים). * לדעת עולא: 'יאוש כדי' (יאוש לבדו בלא שינוי רשות אחר היאוש) לא קונה, ורב יהודה חולק. (ונחלקו כיצד לבאר את דברי המשנה: "ועל חטאת הגזולה שלא נודעה לרבים שהיא מכפרת מפני תיקון המזבח"). דף נה עמוד ב * בתקופת חורבן בית שני היו יהודים שנתנו לגוים הרצחנים את קרקעותיהם כדי לשחדם שלא יהרגום, ודין הקונה קרקע זו מהם מקחו קיים. (אך בשלב מאוחר יותר כאשר המצב היה פחות קשה, מפרטת המשנה מה הדין). * מסוף עמוד זה (ולמשך שני דפים וחצי) מובאות אגדות החורבן (קמצא ובר קמצא ועוד). (נהוג ללמוד אגדות אלו בתשעה באב).
דף נו עמוד א * ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס (שסבל את בר קמצא ולא הרגו) החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו. * הגמרא מתארת את הויכוח והשתלשלות העניינים בויכוח בין הבריונים לחכמים אם להשלים או להילחם ברומאים. דף נו עמוד ב * רבן יוחנן בן זכאי שהצליח לצאת מהעיר ביקש מאספסיינוס: תן לי את יבנה וחכמיה ושושלת רבן גמליאל ורופא לרבי צדוק. * הגמרא מתארת את המשך החורבן שנעשה על ידי טיטוס. * הגמרא מתארת את עונשו של טיטוס (יתוש שניקר במוחו שבע שנים עד שמת טיטוס). * הגמרא מספרת על אונקלוס בר קלוניקוס בן אחותו של טיטוס שרצה להתגייר. * כל המיצר לישראל נעשה ראש.
דף נז עמוד א * כל המלעיג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת (וכך הוא דינו של יש"ו בעוה"ב). * בא וראה כמה גדולה כוחה של בושה, שהרי סייע הקב"ה את בר קמצא והחריב את ביתו ושרף את היכלו. * הגמרא מתארת את חורבן הר המלך וחורבן ביתר. * ארץ ישראל - בזמן שישראל יושבים עליה הרי היא מרווחת, ובזמן שאין יושבים עליה הרי היא מתכווצת ולא יכולה להכיל כמות גדולה של אנשים. דף נז עמוד ב * הגמרא מתארת את פשעיו של נבוזראדן ואת חזרתו בתשובה והתגיירותו. * נעמן גר תושב היה, נבוזראדן גר צדק היה, מבני בניו של המן (יש גורסים: נעמן) למדו תורה בבני ברק, מבני בניו של סיסרא למדו תינוקות בירושלים, מבני בניו של סנחריב (=שמעיה ואבטליון) למדו תורה ברבים. * חמש אפשרויות מובאות בגמרא על מה נאמר הפסוק "כי עליך הורגנו כל היום" (אחד מהם: על אשה ושבעה בניה שנהרגו ביום אחד). * אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליהם.
דף נח עמוד א * לדעת רבי אסי: ארבעה קבין מוח (ולדעת עולא: תשעה) נמצאו (בחורבן בית ראשון) על אבן אחת. * ארבע מאות בתי כנסיות היו בכרך ביתר ובכל אחת ואחת היו בה ארבע מאות מלמדי תינוקות וכל אחד ואחד היו לפניו ארבע מאות תינוקות של בית רבן, וכשגבר אויב ולכדום כרכום בספריהם והציתום באש. * מסופר על צפנת בת פניאל בתו של כהן גדול שנתעלל בה שבאי. * במשנה (נה ע"ב) נאמר "לקח מסיקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל" - ולדעת רב: אם כתב לו שטר קנה, ולדעת שמואל: גם אם כתב לו שטר לא קנה אלא אם כתב לו אחריות. דף נח עמוד ב * מי שקונה קרקע מגוי שאנס את ישראל משום חוב או שגזל את ישראל - מחזיר לבעלים את הקרקע בחינם אפילו אם שהתה בידי הגוי יותר משנים עשר חודש. * מה שתיקנו חכמים שהלוקח מסיקריקון מקחו קיים אלא שנותן לבעלים "רביע" - נחלקו רב ושמואל אם הכוונה לרבע מהעלות ששילם לסיקריקון או שליש (שזה למעשה רבע מהסך הכולל).
דף נט עמוד א * רב היה במניין של רבי (במניין שתיקנו שכל הקודם ליקח זכה) והתחילו את ההצבעה ממנו. * מימות משה ועד רבי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד (משעמד בגדולה), וכן מימות רבי ועד רב אשי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד. * חכמים תיקנו ש"הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין" כדי שאנשים ימכרו לו אוכל וכדו'. * רב יימר ומר בר רב אשי נחלקו אם מתנה של פעוטות חלה או לא. * המשנה בסוף העמוד (וכך עד סוף הפרק) מונה דברים שתיקנו חכמים מפני דרכי שלום. דף נט עמוד ב * הגמרא מביאה דעות שונות למקור לדין האמור במשנה ש"כהן קורא ראשון ואחריו לוי". * "וקדשתו" (לכהנים) - לכל דבר שבקדושה: לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון. * כהן עולה לתורה ראשון ואח"כ לוי ואח"כ ישראל, אך ביום חול רשאי כהן/לוי לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול ממנו. * אם אין שם כהן - "נתפרדה החבילה" (ולא עולה הלוי). * אם אין לוי - אותו כהן עולה שוב לתורה במקום הלוי.
דף ס עמוד א * ספר תורה שחסר יריעה אחת - אין קוראים בו. * לדעת רבה ורב יוסף: אין קוראים בחומשים (ספר תורה של חומש אחד בלבד) בבית הכנסת משום כבוד צבור. * רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש עיינו בספר אגדה - הגמרא מבארת שלמרות שאסור לכתוב תורה שבעל פה, הרי שמשום עת לעשות לה' הפרו תורתך, מותר (ולכן היה לפניהם ספר אגדה). * נחלקו האמוראים אם התורה ניתנה מגילה מגילה או ניתנה חתומה. * שמונה פרשיות נאמרו ביום שהוקם בו המשכן (פרשת כהנים, פרשת לוים, פרשת טמאים, פרשת שילוח טמאים, פרשת אחרי מות, פרשת שתויי יין, פרשת נרות, פרשת פרה אדומה). דף ס עמוד ב * נחלקו רבי אלעזר ורבי יוחנן אם התורה רובה בכתב ומיעוטה בעל פה או להיפך. * דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה, דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב. * לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה. * בני חצר שרגילים לתת עירוב החצר בבית אחד - אין משנים את מקומו לתיתו בבית אחר, מפני החשד (שיחשדו את בני החצר שמטלטלים בלא עירוב). * שדות שעל שפת הנהר - נחלקו רב ושמאול אם העליונים רשאים לסכור את הנהר ולמושכו לשדותם (ורב הונא בר תחליפא מכריע ש"כל דאלים גבר").
דף סא עמוד א * לדעת רבי יוסי: מי שלקח מחרש שוטה וקטן את המציאה שמצאו - ניתן להוציא זאת ממנו באמצעות דיינים. * עני החובט בראש אילן זית ומפיל ממנו זיתים של פאה/שכחה וליקט ונתן על גבי קרקע ביד, ובא מישהו ולקח זאת - הרי זה גזל גמור. * מפרנסים עניי נכרים עם עניי ישראל, ומבקרים חולי נכרים עם חולי ישראל, וקוברים מתי נכרים עם מתי ישראל - מפני דרכי שלום. * מותר להשאיל לאשה החשודה על השביעית נפה וכברה וריחים ותנור, אבל אסור לסייע לה במלאכתה. (והגמרא דנה ומבררת את הדין הבא שבמשנה). דף סא עמוד ב * מותר להפקיד תרומה אצל ישראל עם הארץ, אך לא אצל כהן עם הארץ כיון שהוא רגיל בתרומה ועלול לגעת בה ולטמאה. * הנותן מעיסתו לחמותו או לבעלת האכסניה שלו כדי שיאפו לו אותה וכדומה - הרי הן חשודות להחליף את העיסה בעיסה טובה יותר (ולכן צריך לעשר מה שנותן לה ומה שנוטל ממנה). (אך במקרה רגיל לא חוששים שמא יחליפו).
דף סב עמוד א * עם הארץ שאמר לגבל חבר הפרש חלה מעיסתי ועשה אותה בטהרה לא ישמע לו שהרי כבר נטמאה כל העיסה ביד עם הארץ והכהן יסמוך על הגבל שהוא חבר ויהא סבור שהחלה טהורה. * אין עודרין עם העכו"ם בשביעית, ואין כופלין שלום לעובד כוכבים (כי מפני דרכי שלום מספיק פעם אחת). * לא יכנס אדם לביתו של עובד כוכבים ביום חגו ויתן לו שלום, מצאו בשוק נותן לו בשפה רפה ובכובד ראש. * כופלים שלום למלך. * אסור לו לאדם שיטעום כלום עד שיתן מאכל לבהמתו. דף סב עמוד ב * פרק שישי (המתחיל בעמוד זה) חוזר לעסוק בענייני שליחות בגט. * הגמרא מסיקה שלא ניתן ללמוד מהמשנה שבתחילת הפרק אם האומר לחבירו 'הולך' אם הריהו כאומר 'זכה'. * למסקנת הגמרא: גם איש וגם אשה יכולים להיות שליח להולכה או שליח לקבלה.
דף סג עמוד א * הגמרא מקשה שלוש קושיות על שיטת רב נחמן מסוף העמוד הקודם [אשה שאמרה לשלוחה להיות שליח להולכה (אם הבעל יסכים) והלך השליח ואמר לבעלה שמונה להיות שליח לקבלה והבעל אמר 'הילך כמה שאמרה' - אינה מגורשת], ומתרצת. * אשה שאמרה לשלוחה 'התקבל לי גיטי' וכך אמר השליח לבעל, והבעל אמר 'הולך ותן לה' - נחלקו התנאים אם יכול לחזור בו כל עוד לא הגיע הגט לידה. (ובעמוד ב מובא שרב מסתפק כמו מי לפסוק). דף סג עמוד ב * אשה שאמרה לשלוחה 'התקבל לי גיטי' וכך אמר השליח לבעל, ואמר לו הבעל 'הילך הגט' - לדעת רבי נתן נחשב הדבר כאילו אמר לו הילך כמו שאמרה וזכה לה בגט. * נחלקו האמוראים אם אשה יכולה לעשות שליח שיקבל את גיטה מיד שליח בעלה. * הגמרא מביאה כמה מקרים ודנה אם ניתן לומר במקרים אלו ש"עשו עדים שליחותן".
דף סד עמוד א * גט שנמצא בידי שליח קבלה של האשה, והבעל טוען שנתן לו זאת רק לפיקדון והשליח טוען שהבעל נתן לו כדי שהאשה תתגרש בקבלת השליח את הגט - נחלקו רב הונא ורב חסדא מי מהם נאמן. * בעל שאומר שנתן לשליח את הגט למוסרו לאשה לגירושין והשליח מודה על כך והאשה אומרת שקיבלה את הגט והגט אבד - אינם נאמנים וצריך שני עדים. * בעל שאמר "גירשתי את אשתי" - נאמן. דף סד עמוד ב * האשה שאמרה לבעלה "גירשתני" - נאמנת (אם אין מי שמסייע לה). * נערה המאורסה - נחלקו חכמים ורבי יהודה אם יכולה לקבל את גיטה מיד בעלה או שרק אביה יכול. * קטנה היודעת לשמור את גיטה (היינו: כל שמבחנת בין גיטה לדבר אחר) - מתגרשת, ושאינה יודעת לשמור את גיטה - אינה מתגרשת. * לדעת שמואל: אין הקטן יכול לזכות בחפץ עבור אחרים.
