סקר
עם סיום מסכת עירובין






 
מספר צפיות: 11
דף לח עמוד א
* לדעת ר' יוחנן: עבד שברח מבית האסורים - יצא לחירות, ולא עוד אלא שכופין את רבו וכותב לו גט שיחרור.
* לדעת שמואל: המפקיר עבדו - יצא לחירות, ואינו צריך גט שיחרור.
* חביבה להן (לגוים) בהמתן של ישראל יותר מנשותיהן (כאשר הדבר נעשה בצינעא).

דף לח עמוד ב
* לדעת שמואל, כל המשחרר עבדו - עובר בעשה, אא"כ משחרר אותו לצורך מצוה.
* בעלי בתים יורדים מנכסיהם בגלל: (1) שמשחררים את עבדיהם לחירות (2) שמסיירים בשדותיהם בשבת כדי לבדוק מה הן צריכין (3) שקובעים את סעודת השבת בזמן שהחכם דורש.
* לדעת רבה בשם רב: המקדיש עבדו - יצא לחירות, אך רב יוסף בשם רב חולק וסובר שכוונתו היתה להקדישו לדמיו.
מספר צפיות: 9
דף לט עמוד א
* הגמרא מנסה לטעון שהתנאים נחלקו לגבי המקדיש עבדו, אם העבד קדוש או לא קדוש (אלא יוצא לחירות), אך דוחה טענה זו ומסיקה שלדעת כולם העבד קדוש (לימכר לדמיו).
* גם לדעת רב וגם לדעת רבי יוחנן - המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שחרור.

דף לט עמוד ב
* נחלקו האמוראים אם הלכה כאבא שאול, הסובר שגר שמת עבדיו הגדולים יוצאים לחירות והקטנים כל הקודם זוכה בהם.
* נחלקו התנאים אם עבד כנעני יוצא לחירות ע"י כסף או רק ע"י שטר, ונחלקו האמוראים כמי לפסוק.
מספר צפיות: 6
דף מ עמוד א
* עבד שרבו הניח לו תפילין - יצא לחירות.
* לדעת רב דימי בשם רבי יוחנן: מי שאמר בשעת מיתתו "פלונית שפחתי אל ישתעבדו בה לאחר מותי" - כופין את היורשים וכותבין לה גט שחרור.
* לדעת רב שמואל בר יהודה בשם רבי יוחנן: מי שאמר בשעת מיתתו "פלונית שפחתי קורת רוח עשתה לי יעשה לה קורת רוח" - כופין את היורשין ועושין לה קורת רוח (ומשחררים אותה אם זה רצונה).

דף מ עמוד ב
* עשיתי פלוני עבדי בן חורין / עשוי בן חורין / הרי הוא בן חורין - הכותב בשטר את אחד הניסוחים הללו ומסר את השטר לעבדו, הרי הוא משוחרר.
* האומר "עשיתי פלוני עבדי בן חורין" והוא אומר "לא עשאני" - הרי הוא בן חורין (כי חוששים שמא זיכה לו ע"י אחר), אך האומר "כתבתי ונתתי לו" והוא אומר "לא כתב ונתן לי" - לא משוחרר.
מספר צפיות: 3
דף מא עמוד א
* בסוגיה מובאות 2 דעות חלוקות לביאור שורש מחלוקת התנאים שבמשנה הקודמת: (1) נחלקו האם המזיק שיעבודו של חבירו חייב או לא (2) נחלקו אם היזק שאינו ניכר נחשב להיזק או לא.
* העושה שדהו אפותיקי (=ייחד אותו לגביית חוב) לאחר ושטפה נהר - גובה משאר נכסים, ואם אמר לו לא יהא לך פרעון אלא מזו - אינו גובה משאר נכסים.

דף מא עמוד ב
* לא נברא העולם אלא לפריה ורביה שנאמר "לא תוהו בראה לשבת יצרה".
* "המשחרר חצי עבדו - רבי אומר קנה וחכ''א לא קנה" - לדעת רבה, המחלוקת היא במקרה ששחרר באמצעות נתינת שטר, ולדעת רב יוסף המחלוקת היא במקרה ששחרר באמצעות קבלת כסף.
מספר צפיות: 5
דף מב עמוד א
* לדעת רבה, המחלוקת בין רבי לחכמים האם מועיל שחרור למחצה, היא רק בששיחרר את חציו האחד של העבד והניח את חציו השני, אך אם באותו הזמן גם מכר או נתן במתנה את חציו השני לדברי הכל קנה העבד את חציו וחל השחרור.
* מי שחציו עבד וחציו בן חורין ונגח אותו שור - אם היתה הנגיחה ביום בו עובד עבד זה את רבו, ישלם לרבו, ואם ביום בו עבד זה הוא בן חורין, ישלם לו.

דף מב עמוד ב
* הגמרא הסתפקה (ונשארה בספק) אם עבד שמעוכב גט שחרור (=עבד שיצא לחירות אולם עדיין לא שחררו אדונו בשטר) שנגחו שור והרגו, אם יש לו קנס 30 שקל (ככל עבד) או לא.
* הגמרא הסתפקה (ונשארה בספק) אם עבד של כהן שמעוכב גט שחרור, אם אוכל בתרומה (ככל עבד כהן) או לא.
מספר צפיות: 5
דף מג עמוד א
* מי שחציו עבד וחציו בן חורין וקידש בת חורין - הגמרא מתלבטת אם הקידושין חלים.
* המקדש חצי אשה - אינה מקודשת.
* חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה - נחלקו האמוראים אם מקודשת או לא.
* אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם.

דף מג עמוד ב
* לדעת ר' יוחנן בן ברוקה גם אשה מצווה בפריה ורביה.
* המוכר עבדו לעובדי כוכבים או לישראל שדר בחו"ל - יצא העבד לחירות.
מספר צפיות: 4
דף מד עמוד א
* גבה הנכרי את העבד מיד רבו ישראל בתמורה לחוב שהיה חייב לו, או שגבה אותו כפדיון נפש - לא יצא העבד לחירות (כי שלא מכר אותו לרצונו).
* עבד כנעני של ישראל שהפיל עצמו לגדוד חיילים גוים ואין רבו יכול להוציאו לא בדיני ישראל ולא בדיני גוים - מותר ליטול את דמיו וכותב ומעלה בערכאות של גוים מפני שהוא כמציל מידם.
* המוכר עבדו לגוי - הגמרא דנה עד איזה סכום קונסים אותו לפדות את עבדו ממנו.

דף מד עמוד ב
* טימא טהרות של חבירו ומת - לא קנסו חכמים את בנו לשלם על כך.
* המוכר עבדו לחו"ל - יצא לחירות וצריך גט שחרור מרבו שני.
* הגמ' מסתפקת מה יהיה הדין כאשר בן בבל נשא אשה בא"י והכניסה לו עבדים ושפחות ודעתו לחזור לבבל, האם העבד יצא לחירות (כדין עבד שנמכר לישראל שגר בחו"ל) או לא.
מספר צפיות: 7
דף מה עמוד א
* המקדש את אחותו (והרי אדם יודע שאין קידושין אלו תופסים) - נחלקו רב ושמואל אם כוונתו היתה לתת את המעות בפיקדון או במתנה.
* "לאו עכברא גנב אלא חורא גנב" - לא העכבר הגונב את האוכל הוא הגנב אלא החור שבכותל שלתוכו הוא בורח וניצול מרודפיו הוא הגנב.
* "לא תסגיר עבד אל אדוניו אשר ינצל אליך מעם אדוניו" - 4 דעות מובאות בגמרא לבאר במי עוסק הפסוק.
* אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם.

דף מה עמוד ב
* הסוגיה עוסקת בדין ספר תורה שנמצא או נכתב ע"י מין או גוי.
* מי שלא מחוייב להניח תפילין - איננו כשר לכתוב תפילין.
* למרות שבמשנה (בעמוד א) נאמר ש"אין לוקחין ספרים תפילין ומזוזות מן העובדי כוכבים יותר על כדי דמיהן", הברייתא מלמדת שמותר לקנות במחיר שגבוה במעט.
מספר צפיות: 6
דף מו עמוד א
* במשנה (בעמוד הקודם) נאמר שלדעת ת"ק המגרש את אשתו משום שם רע או משום נדר, לא יחזיר - ונחלקו האמוראים (בעמוד הנוכחי) אם הטעם הוא מחשש קלקול (שבעלה עלול לקלקלה לאחר שתינשא לאחר ולטעון שגירשה בטעות) או כדי שלא יהיו בנות ישראל פרוצות בעריות ובנדרים.
* לדעת רבי יהודה (במשנה) נדר שהודר ברבים אין לו הפרה, ונחלקו האמוראים בסוגייתנו כמה זה "רבים" (3 או 10).

דף מו עמוד ב
* הנודר - כאילו בנה במה, והמקיימו - כאילו הקריב עליו קרבן.
* המגרש את אשתו כי התברר לו שאיננה יכולה ללדת - רבי יהודה סובר שלא יכול להחזירה (אם יתחרט) וחכמים חולקים [והגמרא דנה בסתירה שיש לכאורה בין משנה זו למשנה שבדף הקודם].
* המוכר את עצמו ובניו לעובדי כוכבים - אין פודים אותו, אם רגיל בכך.
מספר צפיות: 8
דף מז עמוד א
* מסופר על ריש לקיש, שמכר עצמו לידי אומה שאוכלים בני אדם והצליח להערים ולהינצל מהם.
* מסופר על ריש לקיש, שכשנפטר השאיר אחריו מעט מאוד ירושה והצטער על כך שהשאיר אחריו ירושה.
* המוכר את שדהו לגוי - לוקח ומביא ממנו בכורים מפני תיקון העולם (שלא יהא רגיל למכור קרקע בא''י לגוי).
* האמוראים נחלקו אם יש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר או לא.

דף מז עמוד ב
* המוכר שדהו לפירות (שיאכל הקונה פירות לכמה שנים ואח"כ תחזור הקרקע לבעליה) בזמן שאין היובל נוהג - נחלקו האמוראים אם הקונה קורא מקרא ביכורים כשמביא את הביכורים או לא.
* לדעת ר' יוסי בר חנינא, אם בעל הקרקע בצר את הפירות ושלח אותם בידי שליח ומת השליח בדרך - מביא בעל הקרקע את הפירות ולא קורא מקרא ביכורים.
מספר צפיות: 9
דף מח עמוד א
* המוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג: ר' יוחנן סובר שמביא וקורא מקרא ביכורים, וריש לקיש סובר שמביא ואינו קורא (ושורש מחלוקתם הוא אם קנין פירות נחשב כקנין הגוף או לא).
* לדעת רב חסדא, ביובל הראשון בהיסטוריה לדברי הכל מביא וקורא.
* הגמרא דחתה את האפשרות לטעון שגם התנאים נחלקו במחלוקת זו של ר' יוחנן וריש לקיש.

דף מח עמוד ב
* הבעל צריך הרשאה מאשתו אם בא לדון עם מישהו על גוף הקרקע שלה.
* המשנה הפותחת את פרק חמישי מפרטת תקנות נוספות שתיקנו מפני תיקון העולם.
* רבי ישמעאל ורבי עקיבא נחלקו אם המזיק את חבירו משלם לפי "מיטב שדהו" של הניזק או של המזיק.
מספר צפיות: 8
דף מט עמוד א
* רבי ישמעאל מודה שאם למזיק יש קרקע עידית וזיבורית, והזיבורית שלו שווה פחות מהעידית של הניזק, אז משלם לו מהעידית שלו (של המזיק).
* לדעת ר''ש בן מנסיא, שור של הקדש שנגח לשור של הדיוט פטור, ושל הדיוט שנגח לשור של הקדש בין תם ובין מועד משלם נזק.

דף מט עמוד ב
* רבינא סובר שדין המשנה "הניזקין שמין להן בעידית" הוא מדין תורה ולא מתקנת חכמים, והמשנה שנקטה "מפני תיקון העולם" זה כדעת רבי שמעון שסובר שזה הטעם לדין התורה.
* לדעת רבי יהודה כתובת אשה דינה בזיבורית (גובה מהקרקע הזולה של הבעל) והטעם הוא מפני שיותר ממה שהאיש רוצה לישא האשה רוצה לינשא.
1 2 3 4 5
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר