דף מג עמוד א * פנחס מתייחס מצד אמו גם ליוסף וגם ליתרו. * במשנה ובגמרא מבואר מה הכהן (משוח מלחמה) מדבר ואף משמיע לעם, ומה הכהן מדבר והשוטר משמיע לעם, ומה השוטר מדבר ואף משמיע לעם לפני צאתם למלחמה. * במשנה מפורט מי חוזר מהמלחמה ותפקידו לספק מים ומזון ולתקן את הדרכים לאנשי המלחמה, ומי צריך להישאר במלחמה, ומי אינו יוצא כלל מביתו למלחמה. * רבי אליעזר בן יעקב סובר שרק מי שבנה בית ולא חנכו חוזר מהמלחמה ולא מי שבנה סוגים אחרים של בתים. * מי שגזל בית אינו חוזר מהמלחמה כדי לחנוך בית זה. דף מג עמוד ב * רבי אליעזר בן יעקב סובר שרק מי שנטע כרם ולא חיללו חוזר מהמלחמה ולא מי שנטע שאר אילנות. * במשנה נאמר שגם המבריך והמרכיב כרם ולא חנכו חוזר מהמלחמה ובברייתא נאמר שלא חוזר, והגמרא מביאה כמה תירוצים ליישב את הסתירה. * כרם של שני שותפים - אין חוזרים עליו מערכי המלחמה. * נחלקו התנאים אם מותר להבריך אילן בירק. * הגמרא מביאה כמה מימרות של רבי יוחנן בשם רבי אליעזר בן יעקב. * בכל ארבע אמות של המת אסור לקרות קריאת שמע. * למסקנת הגמרא: מותר לאח להתחתן עם אחותו החורגת (ואין חשש שבעקבות כך יתירו בטעות לאח להתחתן עם אחותו).
דף מד עמוד א * חכמים גזרו שיהא המת מטמא כל הנכנס בארבע אמותיו (מחשש שאוכלי טהרות יטמאו ולא ישימו לב לכך). * לימדה תורה דרך ארץ שיבנה אדם בית ויטע כרם ואח"כ ישא אשה (הדבר נלמד מהסדר בפסוקי האזהרה לשוב מהמלחמה). * מסוגיית הגמרא ניתן ללמוד שהסדר הרצוי הוא כך: מקרא, משנה, גמרא, מעשים טובים, דרוש וקבל שכר. * מי שלוקח אשה חדשה ויוצא לצבא - עובר בשני לאוין. דף מד עמוד ב * במלחמות מצוה/חובה - הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה. * מי שסח בין הנחת תפילין של יד לתפילין של ראש - עבירה היא בידו, וחוזר עליה מעורכי המלחמה לדעת רבי יוסי הגלילי (הסובר שאפילו עבר על דברי סופרים חוזר מהמלחמה). * מלחמה כדי למעט את עובדי הכוכבים כדי שלא יבואו עלינו - נחלקו התנאים אם זו מלחמת רשות או מצוה. * פרק תשיעי, המתחיל בעמוד זה, עוסק בדיני עגלה ערופה (הנאמרת גם היא ע"י הזקנים והכהנים בלשון הקודש). * נחלקו רבי שמעון ורבי יהודה אם שלושה או חמישה דיינים מבית דין הגדול שבירושלים היו יוצאים למקום החלל ומודדים מי העיר הקרובה. (והגמרא מבררת את טעם המחלוקת).
דף מה עמוד א * אפילו אם ברור מי העיר הקרובה אל החלל - מצוה למדוד. * לדעת רבי אליעזר בן יעקב: גם המלך והכהן הגדול (בנוסף לסנהדרין) היו יוצאים ומודדים מי היא העיר הקרובה אל החלל שנמצא. * רבי יהודה וחכמים נחלקו אם חל דין 'שכחה' על עומר הטמון בשדה. (והגמרא מבררת את טעמי המחלוקת). * צפו עומרים לתוך שדהו - רבי ירמיה מסתפק אם חל עליהם דין שכחה או לא. * שני חללים זה על גב זה והאחד משוך להלן מחברו מעט וכל אחד מהם קרוב לעיר אחרת - דנה הגמרא מאין מודדים כדי לדעת מה נחשב לעיר הקרובה שצריכה להביא עגלה ערופה. דף מה עמוד ב * לדעת חכמים דין עגלה ערופה חל רק במת שנמצא באופנים הבאים: "חלל (בחרב)" - ולא חנוק, "חלל" - ולא מפרפר, "באדמה" - ולא טמון בגל, "נופל" - ולא תלוי באילן, "בשדה" - ולא צף על פני המים. * אם נמצא החלל סמוך לעיר שאין בה בית דין - מניחין אותה ומודדין לעיר שיש בה בית דין. * אין ירושלים מביאה עגלה ערופה. * מת מצוה קנה מקומו, ואם נמצא ראשו במקום אחד וגופו במקום אחר נחלקו התנאים היכן נחשב מקומו לקוברו שם. * נחלקו התנאים מאין היו מודדין לדעת איזו היא העיר הקרובה אל החלל: מטיבורו / מחוטמו / ממקום שנעשה חלל מצוארו. (והגמרא מבארת את טעמי המחלוקת).
דף מו עמוד א * הגמרא מבררת מדוע מום לא פוסל בעגלה ערופה, ומדוע כל העבודות פוסלות בפרה אדומה. * בהמות קדשים אינן נפסלות אם עבדו בהן - בין אם עבד בהן עבודת היתר ובין אם עבד בהן עבודת איסור (כגון בשבת), בין אם עבד בהן קודם שהוקדשו ובין אם עבד בהן לאחר שהוקדשו. * למסקנת הגמרא יש מחלוקת תנאים אם משא פוסל פרה אדומה במקרה שהפרה לא משכה אותו. * מפני מה אמרה תורה הביא עגלה בנחל ("עגלה ערופה")? - אמר הקב"ה: יבא דבר שלא עשה פירות ויערף במקום שאין עושה פירות ויכפר על מי שלא הניחו לו לעשות פירות (=מצוות). דף מו עמוד ב * מובאות שתי ברייתות העוסקות בביאור הפסוק האמור בעגלה ערופה "אשר לא יעבד בו ולא יזרע". * כופים את מי שאינו רוצה ללוות את חברו לדרך שילווהו, ששכר הליווי אין לו שיעור. * המהלך בדרך ואין לו לויה - יעסוק בתורה. * בשביל ארבע פסיעות שלוה פרעה לאברהם נשתעבד בבניו ארבע מאות שנה. * כל המלוה את חבירו ארבע אמות בעיר אינו ניזוק. * שיעור הליווי: הרב לתלמיד - עד עיבורה של עיר, חבר לחבר - עד תחום שבת, תלמיד לרב - עד פרסה, תלמיד לרבו המובהק - שלשה פרסאות. * כל שאינו מלוה ומתלוה כאילו שופך דמים.
דף מז עמוד א * "ותצאנה שתים דובים מן היער ותבקענה מהם ארבעים ושני ילדים" - נחלקו האמוראים אם היה כאן נס אחד (שבאו דובים) או נס בתוך זה (שלא היו לפני כן לא דובים ולא יער). * בשביל ארבעים ושנים קרבנות שהקריב בלק מלך מואב הובקעו מישראל ארבעים ושנים ילדים. * לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות ואע"פ שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה. * רות בתו של עגלון בנו של בלק היתה. * 3 חינות הן: חן מקום על יושביו, חן אשה על בעלה, חן מקח על מקחו. * שלשה חלאין חלה אלישע: אחד שגירה דובים בתינוקות, ואחד שדחפו לגחזי בשתי ידים, ואחד שמת בו. * לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, לא כאלישע שדחפו לגחזי בשתי ידיו ולא כיהושע בן פרחיה שדחפו לאחד מתלמידיו (יש"ו) בשתי ידיו. * כל מי שחטא והחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה. * יצר, תינוק ואשה תהא שמאל דוחה וימין מקרבת. דף מז עמוד ב * בברייתא מובא המקור לכך שאם נערפה העגלה ואח"כ נמצא ההורג אין עריפת העגלה פוטרת אותו. * "לא נודע מי הכהו" - הא נודע מי הכהו אפילו אחד בסוף העולם לא היו עורפין. * עד אחד אומר ראיתי את ההורג ועד אחד אומר לא ראית - נחלקו האמוראים אם היו עורפין או לא. * משרבו בעלי הנאה - נתעותו הדינין ונתקלקלו המעשים ואין נוח בעולם. * מי שהוא יהיר - אינו מקובל אפילו על אנשי ביתו (אשתו). * משרבו מקבלי מתנות נתמעטו הימים ונתקצרו השנים (ככתוב: שונא מתנות יחיה). * משרבו מקבלי צדקה מן העובדי כוכבים - ישראל למטה והם למעלה, ישראל לאחור והם לפנים. * משרבו תלמידי שמאי והילל שלא שימשו כל צורכן - רבו מחלוקות בישראל ונעשית תורה כשתי תורות. * משרבו מקבלי צדקה מן העובדי כוכבים - היו ישראל למעלה והם למטה ישראל לפנים והם לאחור.
דף מח עמוד א * כשם שתרומה גדולה יש בה עוון מיתה, כך תרומת מעשר וטבל יש בהן עוון מיתה. * יוחנן כהן גדול ביטל וידוי מעשרות של חברים וגזר על דמאי של עמי הארץ. * הפסוק "עורה למה תישן ה'" נאמר על זמן שישראל שרויים בצער ועובדי כוכבים בנחת ושלוה. * משבטלה סנהדרין - בטל השיר מבית המשתאות. * משמתו נביאים הראשונים - בטלו אורים ותומים. * מיום שחרב בית המקדש אין יום שאין בו קללה. * כשהחורבן מתחיל הוא מתחיל מסף (=מפתח) הבית. * גברים שרים ונשים עונות - פריצות; נשים שרות וגברים עונים - כאש בנעורת. דף מח עמוד ב * משמתו חגי זכריה ומלאכי - נסתלקה רוח הקודש מישראל, ואעפ"כ היו משתמשים בבת קול. * על הלל הזקן ועל שמואל הקטן אמרה בת קול שראוי שתשרה שכינה עליהם אלא שאין דורם ראוי לכך. * במשנה (בעמוד הקודם) נאמר "משחרב בית המקדש בטל השמיר ונופת צופים", והגמרא מבארת כמה עניינים בנוגע לכך. * כל מי שיש לו פת בסלו ואומר "מה אוכל למחר" - אינו אלא מקטני אמונה. * מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנם לעתיד לבא? - קטנות שהיתה בהן, שלא האמינו בקב"ה.
דף מט עמוד א * מובאות ארבע מימרות של רבי אילעא בר יברכיה. * שני תלמידי חכמים המהלכים בדרך ואין ביניהם דברי תורה - ראויים להישרף באש. * שני תלמידי חכמים הדרים בעיר אחת ואין נוחים זה לזה בהלכה - אחד מת ואחד גולה. * כל תלמיד חכם העוסק בתורה מתוך הדוחק - תפלתו נשמעת / משביעין אותו מזיו שכינה / אף אין הפרגוד ננעל בפניו. * העולם מתקיים בזכות קדושה ובזכות יהא שמיה רבא שאומרים אחרי לימוד הגדה. * משחרב בית המקדש - בושו חברים ובני חורין וחפו ראשם ונדלדלו אנשי מעשה וגברו בעלי זרוע ובעלי לשון ואין דורש ואין מבקש ואין שואל, על מי לנו להשען? על אבינו שבשמים. דף מט עמוד ב * "בעקבות משיחא חוצפא יסגא" (סמוך לביאת המשיח החוצפה תתרבה). * סמוך לביאת המשיח: האמת תהא נעדרת, נערים פני זקנים ילבינו, פני הדור כפני הכלב, הבן אינו מתבייש מאביו, ועל מה יש לנו להשען? על אבינו שבשמים. * ארור אדם שיגדל חזירים וארור אדם שילמד לבנו חכמה יוונית. * לבית רבן גמליאל התירו ללמוד חכמה יוונית כי היו קרובים למלכות. * במשנה (בעמוד הקודם) נאמר "משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא", אך לפי רב יוסף ורב נחמן אין לגרוס זאת במשנה. הדרן עלך מסכת סוטה