דף לב עמוד א
* מדף זה (תחילת פרק שביעי) ועד סוף המסכת עוסקות המשניות בביאור הדברים הנאמרים בכל לשון ובדברים הנאמרים רק בלשון הקודש.
* אלו נאמרין בכל לשון: פרשת סוטה, וידוי מעשר, קריאת שמע, תפלה, ברכת המזון, שבועת העדות, שבועת הפיקדון.
* ואלו נאמרין בלשון הקודש: מקרא ביכורים, חליצה, ברכות וקללות, ברכת כהנים, ברכת כהן גדול, פרשת המלך, פרשת עגלה ערופה, משוח מלחמה בשעה שמדבר אל העם.

דף לב עמוד ב
* הגמרא מבררת את המקור לכך שפרשת סוטה ווידוי מעשר נאמרים בכל לשון.
* מפני מה תקנו תפלה בלחש? - כדי שלא לבייש את עוברי עבירה.
* אדם אומר שבחו בקול נמוך וגנותו בקול רם.
* כל מי שאירע בו דבר - צריך להודיע לרבים ורבים מבקשים עליו רחמים.
* רבי חולק על חכמים וסובר שקריאת שמע נאמרת רק בלשון הקודש. (והגמרא מבררת את המקור לדעתם).

דף לג עמוד א
* ניתן להתפלל בכל לשון, כי זו בקשת רחמים וכל אחד יכול לבקש באיזו לשון שרוצה.
* כל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקין לו לפי שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי - דין זה הוא ביחיד, אך ציבור לא צריכים שיסייעו להם מלאכי השרת ולכן יכולים בארמית.
* "בת קול" יודעת שבעים לשון (ובכלל זה ארמית), וכך גם המלאך גבריאל.
* הגמרא מבררת את המקור לכך שברכת המזון ושבועת העדות ושבועת הפקדון נאמרות בכל לשון.

דף לג עמוד ב
* נחלקו התנאים בנוגע למקומם של הר גריזים והר עיבל: רחוק הרבה מן הירדן לצד מערב או סמוך לצידו המערבי של נהר הירדן.
* בשלושה מקומות נשאו כוהנים את הארון: כשעברו את הירדן, כשסיבבו את יריחו, כשהחזירוהו למקומו (בימי שלמה).

דף לד עמוד א
* כשעם ישראל עברו את הירדן, כשנכנסו לארץ, המים נעצרו ונערמו אחד על השני בגובה שנים עשר מיל על שנים עשר מיל לדעת רבי יהודה, ולדעת רבי אלעזר ברבי שמעון בגובה של יותר משלוש מאות מיל.
* כשעם ישראל היה בירדן יהושע התרה בהם שיורישו את יושבי הארץ.
* שמונה מרגלים (ששלח משה) נשאו אשכל ענבים, מרגל אחד נשא רימון, ומרגל אחד נשא תאנה, ואילו יהושע וכלב לא נשאו כלום (או בגלל חשיבותם או בגלל שלא היו באותה עצה [שהמרגלים לרעה נתכוונו לומר: כשם שפירותיה משונים כך יושביה משונים וגבורים וגבוהים]).

דף לד עמוד ב
* ה' אמר למשה "שלח לך אנשים" (מרגלים) - וכוונתו היתה כך: שלח לך - מדעתך, אך אני איני מצוה אותך.
* מרגלים לא נתכוונו אלא לבושתה של ארץ ישראל.
* דבר זה מסורת בידינו מאבותינו: מרגלים על שם מעשיהם נקראו.
* "ויעלו בנגב ויבא עד חברון" - מכך שנאמר "ויבא" בלשון יחיד דורש רבא שמלמד שפירש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות ואמר להן: אבותי בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים.
* משה ביקש שיהושע ינצל מעצת המרגלים.
* חברון היתה מבונה (=מיושבת בפירות) פי שבעה מצוען.

דף לה עמוד א
* הגמרא דורשת כמה דרשות בפרשת מרגלים.
* כל לשון הרע שאין בו דבר אמת בתחילתו אין מתקיים בסופו (ולכן המרגלים שיבחו בתחילה את הארץ ורק אח"כ דיברו בגנותה).
* "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו" - אותו היום ערב תשעה באב היה, אמר הקב''ה: הן בכו בכיה של חנם ואני אקבע להם בכיה לדורות.
* מפני מה נענש דוד (שמת עוזא)? - מפני שקרא לדברי תורה זמירות.

דף לה עמוד ב
* שלוש פעמים הקימו ישראל אבנים: אחד שהקים משה בארץ מואב, ואחד שהקים יהושע בתוך הירדן, ואחד שהקים בגלגל.
* נחלקו התנאים כיצד כתבו ישראל את התורה על גבי המזבח לאחר שעברו את הירדן - על גבי אבנים ואח"כ סדו את האבנים בסיד, או סדו בסיד ואח"כ כתבו על הסיד.

דף לו עמוד א
* הברייתא מפרטת כמה ניסים שנעשו באותו היום שעברו ישראל את הירדן.
* ראויין היו ישראל לעשות להם נס בביאה שניה (בימי עזרא) כביאה ראשונה (בימי יהושע) אלא שגרם חטאם של ישראל בימי בית ראשון ונגזר עליהם שלא יעלו אלא ברשות.
* בברייתא נאמר "צרעה לא עברה עמהם", והגמרא מקשה על כך מהפסוק: "ושלחתי את הצרעה לפניך", ומביאה שני תירוצים.
* הגמרא מבררת מה כוונת המילה "והחציו" (שבפסוק: "חציו אל מול הר גרזים והחציו אל מול הר עיבל").

דף לו עמוד ב
* יש מחלוקת תנאים מהו סדר החקיקה של שמות השבטים על אבני האפוד. (ודעתו של רב כהנא היא לא כאף אחד מהתנאים, ולכן הגמרא דוחה את דבריו).
* בזרע יוסף לא שולטת עין הרע.
* יוסף שקידש שם שמים בסתר הוסיפו עליו אות אחת משמו של הקב"ה, יהודה שקידש שם שמים בפרהסיא נקרא כולו על שמו של הקב"ה.
* היה ראוי יוסף לצאת ממנו י"ב שבטים כדרך שיצאו מיעקב אביו לולי המעשה עם אשת פוטיפר, ואעפ"כ יצאו מבנימין אחיו וכולן נקראו על שמו.
* גבריאל לימד את יוסף שבעים לשון.

דף לז עמוד א
* כשעמדו ישראל על הים - לדעת רבי מאיר: השבטים רבו ביניהם מי ירד לים ראשון, וקפץ שבט בנימין וירד לים ראשון, אך לדעת רבי יהודה: אף אחד מהשבטים לא רצה לרדת לים, וקפץ נחשון בן עמינדב וירד לים ראשון.
* באותה שעה היה משה מאריך בתפלה, אמר לו הקב''ה: ידידיי טובעים בים (שישראל נתונים בצרה) ואתה מאריך בתפלה לפני? אמר לפניו: רבונו של עולם ומה בידי לעשות? אמר לו: דבר אל בני ישראל ויסעו.
* מקום עמידת הלויים בזמן הברכות והקללות בהר גריזים והר עיבל - לדעת רבי אליעזר בן יעקב: זקני כהונה ולויה עמדו למטה והשאר למעלה, לדעת רבי יאשיה: כל הראוי לשרת עמד למטה והשאר למעלה.

דף לז עמוד ב
* לדעת רבי ישמעאל: כללות (כללי המצוה) נאמרו בסיני ופרטות (פרטי המצוה) באוהל מועד, לדעת רבי עקיבא: כללות ופרטות נאמרו בסיני ונשנו באהל מועד ונשתלשו בערבות מואב.
* אין לך כל דבר מצוה ומצוה שכתובה בתורה שלא נכרתו עליה ארבעים ושמונה בריתות (ויש בהמשך הסוגיה דעות נוספות).
* הברייתא מפרטת כיצד נאמרו הברכות והקללות.

דף לח עמוד א
* דינים שנאמרו בסוגיה בנוגע לברכת כוהנים (והגמרא מביאה את המקורות לדינים אלו):
- הברכה בלשון הקודש.
- הברכה בעמידה.
- יש לשאת כפיים בזמן הברכה.
- הברכה במקדש היא בשם המפורש ובגבולין בכינוי.
- הברכה היא לא רק לבני ישראל אלא גם לגרים נשים ועבדים משוחררים.
- הברכה היא פנים כנגד פנים ולא פנים כנגד עורף.
- הברכה היא בקול רם.
- אם יש שני כוהנים קורא להם "כוהנים" לפני הברכה.

דף לח עמוד ב
* דרשות רבי יהושע בן לוי בנוגע לברכת כוהנים:
- הקב"ה מתאוה לברכת כהנים.
- כל כהן שמברך מתברך, ושאינו מברך אין מתברך.
- כל כהן שאינו עולה לדוכן - עובר על שלוש מצוות עשה (כה תברכו, אמור להם, ושמו את שמי), ואם אף פעם לא עולה לדוכן - חוששים שמא בן גרושה או חלוצה הוא.
- כל כהן שאינו עוקר רגליו לכיוון הדוכן בברכת עבודה ("רצה") שוב אינו רשאי לעלות.
* אין נותנין כוס של ברכה לברך אלא לטוב עין.
* אף אם מבדילה מחיצה בין הכהן למתברך אין בכך כלום.

דף לט עמוד א
* כיון שנפתח ספר תורה אסור לספר אפילו בדבר הלכה.
* כל כהן שלא נטל ידיו לא ישא את כפיו, שנאמר: "שאו ידיכם קדש וברכו את ה'".
* רבי אלעזר בן שמוע השיב לתלמידיו שהוא האריך ימים בזכות זה שמימיו לא קיצר את דרכו דרך בית הכנסת, וכשתלמידיו ישבו על הקרקע לא הלך ביניהם, ולא נשא כפיו בלא ברכה.
* הגמרא מפרטת את הברכה והתפילות שמברכים הכהנים לפני ואחרי ברכת כהנים.

דף לט עמוד ב
* בעמוד זה מובאות הלכות נוספות בענין ברכת כהנים וכן הלכות בענין קריאת התורה.
* אין הכהנים רשאים לכופף בחזרה את אצבעותיהם (שהיו פתוחות בשעת ברכת כהנים) עד שיחזירו את פניהם מן הצבור כלפי התיבה (לאחר שיתחיל שליח צבור ברכת שים שלום).
* אין הכהנים רשאין להחזיר פניהם מן הצבור עד שיתחיל שליח צבור בשים שלום, ואינן רשאין לעקור רגליהם ולילך עד שיגמור שליח צבור שים שלום.
* המפטיר בנביא צריך שיקרא בתורה תחילה.
* אין המפטיר רשאי להפטיר בנביא עד שיגלל ספר תורה.
* אין הצבור רשאין לצאת עד שינטל/יצא ספר תורה.

דף מ עמוד א
* רבי אבהו היה ענו, ורבי אבא מעכו היה ענו אף יותר ממנו.
* רבי אבהו המשיל את דברי ההלכה לאבנים טובות ואת דברי האגדה למיני סידקית שמושכים יותר את הצבור בגלל שהם זולים ולא בגלל מעלתם.
* הגמרא מבררת מה הציבור אומר כאשר שליח הציבור אומר "מודים".
* לעולם תהא אימת ציבור עליך, שהרי כהנים פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי שכינה.

דף מ עמוד ב
* במקדש לא עונים אמן על שום ברכה אלא עונים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
* המשנה מבארת את סדר קריאת התורה של הכהן הגדול ביום הכפורים לאחר שסיים את עבודת היום.
* אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד.

דף מא עמוד א
* מותר לדלג מפרשה לפרשה בעניין אחד כשקוראים בתורה, וכשקוראים בנביא מותר לדלג אפילו בשני עניינים - וכל זה רק בתנאי שעד שיסיים המתורגמן את תרגום הפסוק האחרון, יגיע כבר הגולל לפרשה השניה ויוכל מיד להתחיל בקריאתו.
* כהן גדול ביום כיפור לא קורא את פרשיית "ובעשור" מספר תורה שני - ונחלקו האמוראים אם הטעם לכך הוא משום פגמו של ראשון או לפי שאין מברכין ברכה שאינה צריכה.
* ראש חודש טבת שחל להיות בשבת קוראים בשלושה ספרי תורה: פרשת השבוע, קריאה לראש חודש וקריאה לחנוכה.
* המשנה מפרטת את דיני קריאת פרשת המלך הנאמרת בלשון הקודש במוצאי יום טוב ראשון של חג סוכות בשנה שלאחר שנת השמיטה.

דף מא עמוד ב
* נשיא שמחל על כבודו יש מחלוקת אם כבודו מחול, אך מלך שמחל על כבודו לדעת כולם אין כבודו מחול, אא"כ מחל לצורך מצוה.
* מיום שגבר אגרופה של חנופה נתעוותו הדינין ונתקלקלו המעשים ואין אדם יכול לומר לחבירו מעשי גדולים ממעשיך.
* לדעת רבי שמעון בן פזי: מותר להחניף לרשעים בעולם הזה.
* כל אדם שיש בו חנופה - מביא אף לעולם / אין תפלתו נשמעת / אפילו עוברין שבמעי אמן מקללין אותו / נופל בגיהנם.

דף מב עמוד א
* כל עדה שיש בה חנופה - מאוסה כנדה / לסוף גולה.
* ארבע כתות אין מקבלות פני שכינה: כת ליצים, כת חניפים, כת שקרנים, כת מספרי לשון הרע.
* פרק שמיני, המתחיל בעמוד זה, עוסק בביאור דיני משוח מלחמה.
* משוח מלחמה מדבר אל העם בלשון הקודש (והגמרא מבררת את המקור לכך), ופעמיים מדבר עמם: אחת כשיצאו מארצם ואחת במלחמה עצמה.

דף מב עמוד ב
* הגמרא מביאה מספר דרשות על הפסוקים העוסקים בגלית הפלשתי.
* מובאות ארבע דעות מדוע גלית מכונה "איש הבינים".
* בשכר ארבע דמעות שהורידה ערפה על חמותה זכתה ויצאו ממנה ארבעה גיבורים.
* אסור לספר בשבחן של רשעים.
* "דאגה בלב איש ישחנה" - נחלקו האמוראים אם הכוונה היא שיסיח דעתו ממנה או שיספר אותה לאחרים.

דף מג עמוד א
* פנחס מתייחס מצד אמו גם ליוסף וגם ליתרו.
* במשנה ובגמרא מבואר מה הכהן (משוח מלחמה) מדבר ואף משמיע לעם, ומה הכהן מדבר והשוטר משמיע לעם, ומה השוטר מדבר ואף משמיע לעם לפני צאתם למלחמה.
* במשנה מפורט מי חוזר מהמלחמה ותפקידו לספק מים ומזון ולתקן את הדרכים לאנשי המלחמה, ומי צריך להישאר במלחמה, ומי אינו יוצא כלל מביתו למלחמה.
* רבי אליעזר בן יעקב סובר שרק מי שבנה בית ולא חנכו חוזר מהמלחמה ולא מי שבנה סוגים אחרים של בתים.
* מי שגזל בית אינו חוזר מהמלחמה כדי לחנוך בית זה.

דף מג עמוד ב
* רבי אליעזר בן יעקב סובר שרק מי שנטע כרם ולא חיללו חוזר מהמלחמה ולא מי שנטע שאר אילנות.
* במשנה נאמר שגם המבריך והמרכיב כרם ולא חנכו חוזר מהמלחמה ובברייתא נאמר שלא חוזר, והגמרא מביאה כמה תירוצים ליישב את הסתירה.
* כרם של שני שותפים - אין חוזרים עליו מערכי המלחמה.
* נחלקו התנאים אם מותר להבריך אילן בירק.
* הגמרא מביאה כמה מימרות של רבי יוחנן בשם רבי אליעזר בן יעקב.
* בכל ארבע אמות של המת אסור לקרות קריאת שמע.
* למסקנת הגמרא: מותר לאח להתחתן עם אחותו החורגת (ואין חשש שבעקבות כך יתירו בטעות לאח להתחתן עם אחותו).