דף כד עמוד א
* במשנה מובאת רשימה של נשים שלא שותות מי סוטה לבודקן אם נטמאו ולא מקבלות את כתובתן.
* במשנה מובאת רשימה של נשים שלא שותות אך כן מקבלות כתובה.
* הנושא מעוברת חברו ומינקת חברו, איילונית, זקנה ושאינה ראויה לילד - נחלקו התנאים אם שותות.
* המשנה סוברת כרבי יונתן ששומרת יבם לא שותה, אך רבי יאשיה חולק על כך.

דף כד עמוד ב
* דין השקאת סוטה נאמר דוקא אם קודם ששכב עמה הבועל בזנות כבר בא עליה הבעל פעם אחת.
* הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד (בזנות) - לדעת רב: קנה אותה לגמרי, ולדעת שמואל: קנה אותה רק לענין זה שיורש את נכסי אחיו ואם רוצה לגרשה צריכה גט ולא חליצה.

דף כה עמוד א
* עוברת על דת (שאינה מתנהגת בצניעות) - צריך להתרות בה בכדי להפסידה כתובתה.
* עוברת על דת שרצה הבעל לקיימה תחתיו ולא לגרשה - הגמרא מסתפקת אם רשאי בכך.
* בן סורר ומורה שרצו אביו ואמו למחול לו - רשאים.
* למסקנת הגמרא: בעל שמחל על קינויו - קינויו מחול, אם מחל לה לפני שנסתרה.

דף כה עמוד ב
* סוטה שנסתרה ומת בעלה, נחלקו (במשנה בדף כד ע"א) ב"ש וב"ה אם שותה - ובסוגייתנו מבואר שטעם מחלוקתם הוא אם שטר העומד לגבות כגבוי דמי או לא.
* לדעת רב נחמן בשם רבה בר אבוה: איילונית (שבעלה קינא לה ונסתרה) - דברי הכל לא שותה ולא נוטלת כתובתה.

דף כו עמוד א
* בחור שנשא עקרה או זקינה ואין לו אשה ובנים - אם קינא לה בעלה ונסתרה, לא שותה ולא נוטלת כתובה (לדעת ת"ק, ורבי אלעזר חולק).
* למסקנת הגמרא: נחלקו התנאים אם איילונית שבעלה קינא לה ונסתרה שותה ונוטלת כתובתה או לא.
* אשת ממזר לממזר ואשת נתין לנתין ואשת גר ועבד משוחרר שבעלה קינא לה ונסתרה - או שותה או לא נוטלת כתובה. (והגמרא מבארת את החידוש שבדינים אלו).

דף כו עמוד ב
* ניתן לקנות ולומר לאשתו אל תסתרי עם איש פלוני, אף אם אותו איש פלוני הוא שחוף (שבשרו נשחף וכלה ויבש ואין בו כח) או אם הוא עובד כוכבים.
* ביאת הבהמה לא נחשבת לביאת זנות (והגמרא מביאה את המקור לכך), ולכן אם קינא לאשתו שלא תיסתר עם בהמה אינו אוסרה עליו.
* אם אמר לאשתו שלא תיסתר עם איש פלוני לשכב עמו בקירוב בשר ללא ביאה כלל - אינו קינוי ואינה נאסרת.

דף כז עמוד א
* אשה מזנה - בניה כשרין (כי רוב בעילות אחר הבעל), ולכן מכריעה הגמרא שעדיף לשאת בת של אשה שמרננים אחריה שזינתה מאשר לשאת אותה עצמה.
* הגמרא מסתפקת האם גם בנים של אשה שפרוצה ביותר כשרים.
* חכמים ורבי יוסי נחלקו אם "בעינן וקינא והביא".
* אם האיש או האשה סומים - לא היתה שותה.
* אם האשה או האיש חיגרים או גידמים - לא היתה שותה.

דף כז עמוד ב
* אם האשה או האיש אילמים - לא היתה שותה.
* במשנה הראשונה בפרק חמישי, המתחיל בעמוד זה, מובאות שלוש דרשות (בעניינים שלא קשורים לסוטה) שדרש רבי עקיבא ודרשה אחת שדרש רבי יהושע בן הורקנוס "בו ביום" (ביום שהושיבו את ר''א בן עזריה לנשיאות).
* רש"י מבאר שכנראה גם הדרשה הראשונה במשנה העוסקת בדין סוטה נאמרה "בו ביום" (ולכן הדרשות הנ"ל הובאו במשנה).

דף כח עמוד א
* בזמן שהאיש מנוקה מעון (שלא בא על אשתו משעה שנסתרה ונאסרה עליו) - המים בודקין את אשתו, אין האיש מנוקה מעון - אין המים בודקין את אשתו.
* כשם שהמים בודקין את האשה הסוטה, כך הם גם בודקין את הבועל אותה שאף הוא לוקה - ונחלקו התנאים מה המקור לדין זה.
* מדין זה שאסרה התורה סוטה שנסתרה לבעלה (אף שהוא רק אם ספק נבעלה), לומדים בקל וחומר לדין טומאת שרץ (לאסור את הספק כודאי).

דף כח עמוד ב
* דבר שיש בו דעת לישאל (כגון אדם או טהרות שהיה אדם עסוק בהם) - ברשות היחיד ספקו טמא, ברשות הרבים ספקו טהור.
* דבר שאין בו דעת לישאל - בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים ספקו טהור.
* דינים אלו נלמדים מדין סוטה, שהרי עצם טומאת ספק כודאי לומדים בקל וחומר מסוטה (ולכן גם פרטי הדינים נלמדים מסוטה).

דף כט עמוד א
* "מילתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא".
* לדעת רב: המקור לכך, שספק טומאה דינו כודאי טומאה הוא דוקא בדבר שיש בו דעת לישאל, נלמד מהפסוק "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל... והבשר כל טהור יאכל בשר".
* הגמרא עושה צריכותא ומבארת מדוע יש צורך גם בלימוד של רב וגם בלימוד מסוטה כמובא בברייתא בדף הקודם.

דף כט עמוד ב
* רבן יוחנן בן זכאי סובר שככר של תרומה שנגע בשני לטומאה נעשה שלישי לטומאה - והמקור לכך הוא מדין קל וחומר מטבול יום וכלי חרס.
* רבי יוסי לומד באמצעות קל וחומר שבקודש שלישי עושה רביעי.
* המקור לכך ששלישי פסול בקודש הוא מפסוק בתורה.
* נחלקו התנאים לגבי דין טבול יום שנגע בבשר קדשים אם נחשב כראשון לטומאה או כשני לטומאה או שרק פוסל קדשים וזהו.

דף ל עמוד א
* רבי מאיר, רבי יוסי, רבי יהושע, רבי אלעזר, רבי אליעזר - כולם סוברים שאין שני לטומאה מטמא בחולין (אינו עושה שלישי בחולין). (והגמרא מביאה את המקורות לכך).
* מצוה לתרום חלה על העיסה "מן המוקף" (העיסה והחלה צריכות להיות מחוברות/קרובות). (רש"י)

דף ל עמוד ב
* לדעת רבי עקיבא איסור תחומין (אלפיים אמה) הוא מהתורה, ורבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי חולק עליו.
* נחלקו התנאים באיזה אופן אמרו בני ישראל את שירת הים: כגדול המקרא את ההלל (שעונין אחריו ראשי פרקים), כקטן המקרא את ההלל (שעונין אחריו כל מה שהוא אומר), כסופר הפורס על שמע (שהוא פותח תחילה וכולם קוראים יחד את כל הברכה).
* אפילו עוברים שבמעי אמן אמרו את שירת הים.

דף לא עמוד א
* כשהתורה כותבת "לא" לפעמים הכוונה היא "לו" (כמו בפסוק: "בכל צרתם לא צר").
* לדעת רבי מאיר: איוב עבד את ה' מאהבה (כמו אברהם).
* גדול העושה מאהבה יותר מן העושה מיראה, שזה תלוי לאלף דור וזה תלוי לאלפים דור.
* פרק שישי, המתחיל בעמוד זה ומסתיים בתחילת הדף הבא, הוא הפרק הקצר ביותר בש"ס (כאשר סופרים גם את המילים שבמשנה וגם את המילים שבגמרא בפרק זה).
* מי שקנא לאשתו ולאחר מכן היא נסתרה - לדעת רבי אליעזר: אפילו שמע מעוף הפורח שנסתרה - יוציא ויתן כתובה, אך לדעת רבי יהושע יוציא רק אם נתפרסם קלקולה ברבים.

דף לא עמוד ב
* עד א' שהעיד על אשה (שלא קינא לה בעלה) ואמר נטמאת - לא נאמן, אלא צריך שני עדים (נלמד בגזירה שוה "דבר" "דבר").
* כל מקום שנאמר "עד" הרי כאן שנים, עד שיפרוט לך הכתוב אחד.
* במשנה נאמר: "עד אומר נטמאת ועד אומר לא נטמאת... היתה שותה", אך יש אמוראים שגורסים "לא היתה שותה".
* לדעת רבי נחמיה: כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הלך אחר רוב דעות. (ונחלקו הלישנות בגמרא אם דין זה לדעתו הוא גם כאשר עד אחד כשר העיד בתחילה ואחר כך שתי נשים העידו כנגדו).

דף לב עמוד א
* מדף זה (תחילת פרק שביעי) ועד סוף המסכת עוסקות המשניות בביאור הדברים הנאמרים בכל לשון ובדברים הנאמרים רק בלשון הקודש.
* אלו נאמרין בכל לשון: פרשת סוטה, וידוי מעשר, קריאת שמע, תפלה, ברכת המזון, שבועת העדות, שבועת הפיקדון.
* ואלו נאמרין בלשון הקודש: מקרא ביכורים, חליצה, ברכות וקללות, ברכת כהנים, ברכת כהן גדול, פרשת המלך, פרשת עגלה ערופה, משוח מלחמה בשעה שמדבר אל העם.

דף לב עמוד ב
* הגמרא מבררת את המקור לכך שפרשת סוטה ווידוי מעשר נאמרים בכל לשון.
* מפני מה תקנו תפלה בלחש? - כדי שלא לבייש את עוברי עבירה.
* אדם אומר שבחו בקול נמוך וגנותו בקול רם.
* כל מי שאירע בו דבר - צריך להודיע לרבים ורבים מבקשים עליו רחמים.
* רבי חולק על חכמים וסובר שקריאת שמע נאמרת רק בלשון הקודש. (והגמרא מבררת את המקור לדעתם).

דף לג עמוד א
* ניתן להתפלל בכל לשון, כי זו בקשת רחמים וכל אחד יכול לבקש באיזו לשון שרוצה.
* כל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקין לו לפי שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי - דין זה הוא ביחיד, אך ציבור לא צריכים שיסייעו להם מלאכי השרת ולכן יכולים בארמית.
* "בת קול" יודעת שבעים לשון (ובכלל זה ארמית), וכך גם המלאך גבריאל.
* הגמרא מבררת את המקור לכך שברכת המזון ושבועת העדות ושבועת הפקדון נאמרות בכל לשון.

דף לג עמוד ב
* נחלקו התנאים בנוגע למקומם של הר גריזים והר עיבל: רחוק הרבה מן הירדן לצד מערב או סמוך לצידו המערבי של נהר הירדן.
* בשלושה מקומות נשאו כוהנים את הארון: כשעברו את הירדן, כשסיבבו את יריחו, כשהחזירוהו למקומו (בימי שלמה).

דף לד עמוד א
* כשעם ישראל עברו את הירדן, כשנכנסו לארץ, המים נעצרו ונערמו אחד על השני בגובה שנים עשר מיל על שנים עשר מיל לדעת רבי יהודה, ולדעת רבי אלעזר ברבי שמעון בגובה של יותר משלוש מאות מיל.
* כשעם ישראל היה בירדן יהושע התרה בהם שיורישו את יושבי הארץ.
* שמונה מרגלים (ששלח משה) נשאו אשכל ענבים, מרגל אחד נשא רימון, ומרגל אחד נשא תאנה, ואילו יהושע וכלב לא נשאו כלום (או בגלל חשיבותם או בגלל שלא היו באותה עצה [שהמרגלים לרעה נתכוונו לומר: כשם שפירותיה משונים כך יושביה משונים וגבורים וגבוהים]).

דף לד עמוד ב
* ה' אמר למשה "שלח לך אנשים" (מרגלים) - וכוונתו היתה כך: שלח לך - מדעתך, אך אני איני מצוה אותך.
* מרגלים לא נתכוונו אלא לבושתה של ארץ ישראל.
* דבר זה מסורת בידינו מאבותינו: מרגלים על שם מעשיהם נקראו.
* "ויעלו בנגב ויבא עד חברון" - מכך שנאמר "ויבא" בלשון יחיד דורש רבא שמלמד שפירש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות ואמר להן: אבותי בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים.
* משה ביקש שיהושע ינצל מעצת המרגלים.
* חברון היתה מבונה (=מיושבת בפירות) פי שבעה מצוען.

דף לה עמוד א
* הגמרא דורשת כמה דרשות בפרשת מרגלים.
* כל לשון הרע שאין בו דבר אמת בתחילתו אין מתקיים בסופו (ולכן המרגלים שיבחו בתחילה את הארץ ורק אח"כ דיברו בגנותה).
* "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו" - אותו היום ערב תשעה באב היה, אמר הקב''ה: הן בכו בכיה של חנם ואני אקבע להם בכיה לדורות.
* מפני מה נענש דוד (שמת עוזא)? - מפני שקרא לדברי תורה זמירות.

דף לה עמוד ב
* שלוש פעמים הקימו ישראל אבנים: אחד שהקים משה בארץ מואב, ואחד שהקים יהושע בתוך הירדן, ואחד שהקים בגלגל.
* נחלקו התנאים כיצד כתבו ישראל את התורה על גבי המזבח לאחר שעברו את הירדן - על גבי אבנים ואח"כ סדו את האבנים בסיד, או סדו בסיד ואח"כ כתבו על הסיד.