דף כ עמוד א * הגמרא מסתפקת מה הדין כאשר האשה אמרה (ולא מחמת פחד) "איני שותה" וחזרה בה אחר כך ואמרה "שותה אני". * צריך לתת דבר מר לתוך המים שמשקים את הסוטה. * אם יש לה זכות היתה תולה לה (שלא תמות מיד מהמים המאררים) - ומכאן אומר בן עזאי: חייב אדם ללמד את בתו תורה, שאם תשתה תדע שהזכות תולה לה. * ר"א אומר: כל המלמד בתו תורה - (כאילו) לומדה תפלות. * רבי ישמעאל הזהיר את רבי מאיר שהיה סופר סת"ם: הוי זהיר שמלאכתך מלאכת שמים היא, שמא תחסיר אות אחת או תייתר אות אחת, נמצאת אתה מחריב את כל העולם כולו. * רבי מאיר למד בהתחלה אצל רבי עקיבא ולא הבין את דבריו ואחר כך הלך ללמוד אצל רבי ישמעאל ואחר כך אצל רבי עקיבא. דף כ עמוד ב * נחלקו התנאים אם מותר למחוק לסוטה מפרשת סוטה שבספר תורה עצמו. * נחלקו התנאים אם מגילתה (של סוטה שאמרה טמאה אני ופטורה מלשתות) כשרה להשקות בה סוטה אחרת. * טמא מת, ואפילו מת עצמו, מותר להיכנס למחנה לויה. * הטעם שמוציאים את הסוטה מהעזרה לאחר ששתתה את המים הוא כדי שלא תטמא את העזרה שמא תפרוס נדה. * דאגה - צומת את המקור, פחד - פותח את המקור. * נחלקו התנאים בברייתא למשך כמה זמן תולה לה הזכות: שלושה או תשעה או שנים עשר חודשים. (ואילו במשנה בעמוד א נאמר שיש זכות שתולה לה שלוש שנים).
דף כא עמוד א * עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה. * לדעת רבא (מסקנת הסוגיה): תורה - בזמן שעוסק בה מגינה ומצילה, בזמן שלא עוסק בה מגינה אך לא מצילה. מצוה - בין בזמן שעוסק בה ובין בזמן שלא עוסק בה מגינה אך לא מצילה. * לנשים יש זכות לימוד תורה בכך שטורחות על בניהן להביאן לבית הספר ובכך שממתינות לבעליהן עד שחוזרים מבית המדרש. * הלל ושבנא היו אחים - הלל עסק בתורה ושבנא עסק במסחר. דף כא עמוד ב * כיון שנכנסה חכמה (תורה) באדם - נכנסה עמו ערמומית. * אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמעמיד עצמו ערום עליהן (פירוש ראשון ברש"י: שפירש מכל עסקים ונעשה עליה עני וחסר כל). * אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו (שנאמר: "והחכמה מאין תמצא"). * 'חסיד שוטה' זה מי שרואה אשה טובעת בנהר ואומר שאין זה דרך ארץ להסתכל עליה ולהצילה. * בגמרא מובאות שבע דעות לבאר מה זה 'רשע ערום'.
דף כב עמוד א * קרא ושנה ולא שימש תלמידי חכמים - נחלקו האמוראים: הרי זה עם הארץ / בור / כותי / מגוש (מכשף האוחז את העינים וגונב את הלבבות). * איזהו עם הארץ? - נחלקו התנאים: מי שאינו קורא קריאת שמע שחרית וערבית בברכותיה / שאינו מניח תפילין / שאין לו ציצית בבגדו / שיש לו בנים ואינו מגדלן ללמוד תורה / אפילו קורא ושונה ולא שימש תלמידי חכמים. * המורין הלכה מתוך משנתן - הרי הם מבלי עולם. * בתולה צליינית ואלמנה שובבית וקטן שלא כלו לו חדשיו (והגמרא מבארת מה הכוונה) - הרי אלו מבלי עולם. דף כב עמוד ב * אין תלמיד חכם רשאי להורות עד גיל ארבעים שנה (אלא אם שווה לגדול העיר בחכמה או שאין זקן ממנו בעיר). * הברייתא מפרטת שבעה סוגים של פרושין. * לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. * ינאי המלך אמר לאשתו: אל תתייראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין אלא מן הצבועין שדומין לפרושין שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס. * התנאים נחלקו אם הזכות תולה במים המרים.
דף כג עמוד א * המשנה מביאה רשימה של מקרים בהם מנחת סוטה נשרפת. * המשנה מביאה ארבעה הבדלים בדיני כוהן לעומת כוהנת. * המשנה מביאה שמונה הבדלים בדיני איש לעומת אשה. * כל הנשואות לכוהנים מנחותיהן נשרפות - הקומץ קרב בעצמו והשיריים קריבין בעצמן (לגבי השיריים - לדעה אחת: מעלה אותם על גבי המזבח כשאר עצי המערכה, ולדעה שניה: מתפזרים על בית הדשן). דף כג עמוד ב * כהן הנושא פסולה לכהונה - מחלל אותה ואת זרעה מהכהונה, אבל הוא אינו מתחלל. * הגמרא מביאה בקצרה לאורך כל העמוד את המקורות להבדלים שצויינו במשנה שבעמוד הקודם. * בפרק רביעי, המתחיל בסוף העמוד, יפורטו נשים ואופנים שאין נוהג בהם דיני הסוטה.
דף כד עמוד א * במשנה מובאת רשימה של נשים שלא שותות מי סוטה לבודקן אם נטמאו ולא מקבלות את כתובתן. * במשנה מובאת רשימה של נשים שלא שותות אך כן מקבלות כתובה. * הנושא מעוברת חברו ומינקת חברו, איילונית, זקנה ושאינה ראויה לילד - נחלקו התנאים אם שותות. * המשנה סוברת כרבי יונתן ששומרת יבם לא שותה, אך רבי יאשיה חולק על כך. דף כד עמוד ב * דין השקאת סוטה נאמר דוקא אם קודם ששכב עמה הבועל בזנות כבר בא עליה הבעל פעם אחת. * הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד (בזנות) - לדעת רב: קנה אותה לגמרי, ולדעת שמואל: קנה אותה רק לענין זה שיורש את נכסי אחיו ואם רוצה לגרשה צריכה גט ולא חליצה.
דף כה עמוד א * עוברת על דת (שאינה מתנהגת בצניעות) - צריך להתרות בה בכדי להפסידה כתובתה. * עוברת על דת שרצה הבעל לקיימה תחתיו ולא לגרשה - הגמרא מסתפקת אם רשאי בכך. * בן סורר ומורה שרצו אביו ואמו למחול לו - רשאים. * למסקנת הגמרא: בעל שמחל על קינויו - קינויו מחול, אם מחל לה לפני שנסתרה. דף כה עמוד ב * סוטה שנסתרה ומת בעלה, נחלקו (במשנה בדף כד ע"א) ב"ש וב"ה אם שותה - ובסוגייתנו מבואר שטעם מחלוקתם הוא אם שטר העומד לגבות כגבוי דמי או לא. * לדעת רב נחמן בשם רבה בר אבוה: איילונית (שבעלה קינא לה ונסתרה) - דברי הכל לא שותה ולא נוטלת כתובתה.
דף כו עמוד א * בחור שנשא עקרה או זקינה ואין לו אשה ובנים - אם קינא לה בעלה ונסתרה, לא שותה ולא נוטלת כתובה (לדעת ת"ק, ורבי אלעזר חולק). * למסקנת הגמרא: נחלקו התנאים אם איילונית שבעלה קינא לה ונסתרה שותה ונוטלת כתובתה או לא. * אשת ממזר לממזר ואשת נתין לנתין ואשת גר ועבד משוחרר שבעלה קינא לה ונסתרה - או שותה או לא נוטלת כתובה. (והגמרא מבארת את החידוש שבדינים אלו). דף כו עמוד ב * ניתן לקנות ולומר לאשתו אל תסתרי עם איש פלוני, אף אם אותו איש פלוני הוא שחוף (שבשרו נשחף וכלה ויבש ואין בו כח) או אם הוא עובד כוכבים. * ביאת הבהמה לא נחשבת לביאת זנות (והגמרא מביאה את המקור לכך), ולכן אם קינא לאשתו שלא תיסתר עם בהמה אינו אוסרה עליו. * אם אמר לאשתו שלא תיסתר עם איש פלוני לשכב עמו בקירוב בשר ללא ביאה כלל - אינו קינוי ואינה נאסרת.
דף כז עמוד א * אשה מזנה - בניה כשרין (כי רוב בעילות אחר הבעל), ולכן מכריעה הגמרא שעדיף לשאת בת של אשה שמרננים אחריה שזינתה מאשר לשאת אותה עצמה. * הגמרא מסתפקת האם גם בנים של אשה שפרוצה ביותר כשרים. * חכמים ורבי יוסי נחלקו אם "בעינן וקינא והביא". * אם האיש או האשה סומים - לא היתה שותה. * אם האשה או האיש חיגרים או גידמים - לא היתה שותה. דף כז עמוד ב * אם האשה או האיש אילמים - לא היתה שותה. * במשנה הראשונה בפרק חמישי, המתחיל בעמוד זה, מובאות שלוש דרשות (בעניינים שלא קשורים לסוטה) שדרש רבי עקיבא ודרשה אחת שדרש רבי יהושע בן הורקנוס "בו ביום" (ביום שהושיבו את ר''א בן עזריה לנשיאות). * רש"י מבאר שכנראה גם הדרשה הראשונה במשנה העוסקת בדין סוטה נאמרה "בו ביום" (ולכן הדרשות הנ"ל הובאו במשנה).
דף כח עמוד א * בזמן שהאיש מנוקה מעון (שלא בא על אשתו משעה שנסתרה ונאסרה עליו) - המים בודקין את אשתו, אין האיש מנוקה מעון - אין המים בודקין את אשתו. * כשם שהמים בודקין את האשה הסוטה, כך הם גם בודקין את הבועל אותה שאף הוא לוקה - ונחלקו התנאים מה המקור לדין זה. * מדין זה שאסרה התורה סוטה שנסתרה לבעלה (אף שהוא רק אם ספק נבעלה), לומדים בקל וחומר לדין טומאת שרץ (לאסור את הספק כודאי). דף כח עמוד ב * דבר שיש בו דעת לישאל (כגון אדם או טהרות שהיה אדם עסוק בהם) - ברשות היחיד ספקו טמא, ברשות הרבים ספקו טהור. * דבר שאין בו דעת לישאל - בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים ספקו טהור. * דינים אלו נלמדים מדין סוטה, שהרי עצם טומאת ספק כודאי לומדים בקל וחומר מסוטה (ולכן גם פרטי הדינים נלמדים מסוטה).
דף כט עמוד א * "מילתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא". * לדעת רב: המקור לכך, שספק טומאה דינו כודאי טומאה הוא דוקא בדבר שיש בו דעת לישאל, נלמד מהפסוק "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל... והבשר כל טהור יאכל בשר". * הגמרא עושה צריכותא ומבארת מדוע יש צורך גם בלימוד של רב וגם בלימוד מסוטה כמובא בברייתא בדף הקודם. דף כט עמוד ב * רבן יוחנן בן זכאי סובר שככר של תרומה שנגע בשני לטומאה נעשה שלישי לטומאה - והמקור לכך הוא מדין קל וחומר מטבול יום וכלי חרס. * רבי יוסי לומד באמצעות קל וחומר שבקודש שלישי עושה רביעי. * המקור לכך ששלישי פסול בקודש הוא מפסוק בתורה. * נחלקו התנאים לגבי דין טבול יום שנגע בבשר קדשים אם נחשב כראשון לטומאה או כשני לטומאה או שרק פוסל קדשים וזהו.
דף ל עמוד א * רבי מאיר, רבי יוסי, רבי יהושע, רבי אלעזר, רבי אליעזר - כולם סוברים שאין שני לטומאה מטמא בחולין (אינו עושה שלישי בחולין). (והגמרא מביאה את המקורות לכך). * מצוה לתרום חלה על העיסה "מן המוקף" (העיסה והחלה צריכות להיות מחוברות/קרובות). (רש"י) דף ל עמוד ב * לדעת רבי עקיבא איסור תחומין (אלפיים אמה) הוא מהתורה, ורבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי חולק עליו. * נחלקו התנאים באיזה אופן אמרו בני ישראל את שירת הים: כגדול המקרא את ההלל (שעונין אחריו ראשי פרקים), כקטן המקרא את ההלל (שעונין אחריו כל מה שהוא אומר), כסופר הפורס על שמע (שהוא פותח תחילה וכולם קוראים יחד את כל הברכה). * אפילו עוברים שבמעי אמן אמרו את שירת הים.
דף לא עמוד א * כשהתורה כותבת "לא" לפעמים הכוונה היא "לו" (כמו בפסוק: "בכל צרתם לא צר"). * לדעת רבי מאיר: איוב עבד את ה' מאהבה (כמו אברהם). * גדול העושה מאהבה יותר מן העושה מיראה, שזה תלוי לאלף דור וזה תלוי לאלפים דור. * פרק שישי, המתחיל בעמוד זה ומסתיים בתחילת הדף הבא, הוא הפרק הקצר ביותר בש"ס (כאשר סופרים גם את המילים שבמשנה וגם את המילים שבגמרא בפרק זה). * מי שקנא לאשתו ולאחר מכן היא נסתרה - לדעת רבי אליעזר: אפילו שמע מעוף הפורח שנסתרה - יוציא ויתן כתובה, אך לדעת רבי יהושע יוציא רק אם נתפרסם קלקולה ברבים. דף לא עמוד ב * עד א' שהעיד על אשה (שלא קינא לה בעלה) ואמר נטמאת - לא נאמן, אלא צריך שני עדים (נלמד בגזירה שוה "דבר" "דבר"). * כל מקום שנאמר "עד" הרי כאן שנים, עד שיפרוט לך הכתוב אחד. * במשנה נאמר: "עד אומר נטמאת ועד אומר לא נטמאת... היתה שותה", אך יש אמוראים שגורסים "לא היתה שותה". * לדעת רבי נחמיה: כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הלך אחר רוב דעות. (ונחלקו הלישנות בגמרא אם דין זה לדעתו הוא גם כאשר עד אחד כשר העיד בתחילה ואחר כך שתי נשים העידו כנגדו).
