דף מט עמוד א * הגמרא מבארת מדוע לשיטת רבי עקיבא התורה היתה צריכה לכתוב גם "לאביו" וגם "לאמו". * הבן מתייחס אחר אביו (כך נלמד מהפסוק "למשפחתם לבית אבתם"). דף מט עמוד ב * הגמרא מבארת מה לומד רבי עקיבא מהפסוק "ועל כל נפשות מת לא יבא". * המשנה מפרטת את סוגי טומאות המת שנזיר נטמא מהם (כזית מן המת, כזית נצל, מלא תרווד רקב וכו'). * אחר פטירתו של רבי מאיר, אמר להן רבי יהודה לתלמידיו: אל יכנסו תלמידי רבי מאיר לכאן מפני שקנתרנין הן ולא ללמוד תורה הן באין אלא לקפחני בהלכות הן באין.
דף נ עמוד א * (בהמשך לסיפור מהעמוד הקודם) "אמר רבי יוסי: יאמרו מאיר שכב, יהודה כעס, יוסי שתק, תורה מה תהא עליה?". * מובאות שלוש אפשרויות לבאר מדוע המשנה נקטה שהנזיר מגלח על טומאת מת (והרי זה נלמד בכל שכן מכך שהוא מגלח על טומאת כזית מן המת). * הגמרא מבארת מה זה "כזית נצל". * הגמרא מסתפקת אם יש "נצל לבהמה" או לא. דף נ עמוד ב * הגמרא מסתפקת אם יש 'נצוק לאוכלין' או לא, ומביאה שתי נסיונות לפשוט את הספק ודוחה אותן. * במשנה (בדף הקודם) מובא שהנזיר מגלח על טומאת 'מלא תרווד רקב' - והגמרא בעמוד זה מביאה מחלוקת מהו שיעורו.
דף נא עמוד א * הדף כולו עוסק בדיני "רקב הבא מן המת". * הרקב שמטמא בטומאת מת זהו רקב של מת שנקבר ערום בארון של שיש או על גבי רצפה של אבנים. * אין דין רקב אלא הבא מן הבשר ומן הגידים ומן העצמות של המת גם יחד. * שני מתים שקברם זה עם זה - אין לרקב הבא מהם תורת רקב. * גזז שערו של המת וקבר אותו עם המת - אין לרקב הבא ממנו תורת רקב. * הגמרא מסתפקת מה דין רקב הבא מן העקב של מת. דף נא עמוד ב * הגמרא מסתפקת במקרים שונים האם יש בהם דין רקב. * מת שטחנו - אין לו דין רקב (והגמרא מסתפקת מה הדין במת שטחנו ולאחר מכן חזר והרקיב). * מת שחסר חלק מגופו - אין לו דין רקב (ורבא מסתפק מה הדין כאשר הרקיב אבר אחד כשהוא חי וחזר ומת והרקיב כל גופו).
דף נב עמוד א * במשנה (מט ע"ב) מובא שהנזיר מגלח אם נטמא ל'שדרה וגולגולת' - והגמרא בעמוד זה מסתפקת האם מגלח רק כאשר נגע בשניהם יחד או אף באחד מהם לחוד (ומביאה ארבעה נסיונות הוכחה [אחד מהם בעמוד הבא] ודוחה אותן). * ששה דברים בדיני צירוף טומאה היה רבי עקיבא מטמא טומאת אוהל וחכמים מטהרים, ולאחר מכן חזר בו רבי עקיבא מדבריו. דף נב עמוד ב * לדעת רבי שמעון: לא חזר בו רבי עקיבא כלל מכל ששת הדברים (ע"פ ביאור הרש"ש) - "עד (סוף) ימיו היה מטמא, אם משמת חזר בו איני יודע". * במשנה (מט ע"ב) מובא שהנזיר מגלח אם נטמא ל'חצי קב עצמות' - והגמרא בעמוד זה מסתפקת האם גם בעצמות הבאים מן השדרה וגולגולת מגלח בחצי קב או אף ברובע קב עצמות. (ע"פ ביאור תוס')
דף נג עמוד א * מקצת מזקנים הראשונים סברו שהמאהיל על חצי קב עצמות או חצי לוג דם מן המת נטמא, ומקצתם סברו שאף המאהיל על רובע קב עצמות או רביעית לוג דם נטמא, ובית דין שלאחריהם סברו שהמאהיל על רובע קב עצמות או רביעית לוג דם נטמא רק לתרומה ולקדשים אך לנזיר ועושה פסח נטמא רק אם מאהיל על חצי קב עצמות או חצי לוג דם מן המת. * אין הנזיר מגלח אלא אם נגע או נשא עצם כשעורה, אך אם האהיל עליה אינו מגלח, וכן אינו מגלח על אבן הסכוכית. דף נג עמוד ב * נזיר שנטמא באבר מן המת/החי שאין עליו בשר כראוי (ואין בו עצם כשעורה) - נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש אם הנזיר מגלח על טומאת מגעו/משאו או לא. * כלי מתכת הנוגע במת נעשה כמת עצמו ומטמא במגע/באוהל טומאת שבעה ("חרב הרי זה כחלל").
דף נד עמוד א * טומאה שאין מעליה ריוח טפח, בוקעת ועולה ומטמאה את המאהיל עליה ובוקעת ויורדת ומטמאת את המונח תחתיה. * המשנה (מט ע"ב) סוברת שנזיר שנטמא באחת מן הטומאות המנויות שם מגלח ומתחיל למנות שוב מנין ימי נזירות טהרה מיום השמיני (כחכמים, ולא כרבי אליעזר שסובר שמיום השביעי). דף נד עמוד ב * נזיר שנעשה זב או שפרחה בו צרעת והסגירו הכהן שבעת ימים - הלכה למשה מסיני שימים אלו מצטרפים להשלים את ימי נזירותו. * הטומאה שגזרו חכמים על הנכנס לארץ העמים - הגמרא מסתפקת האם זה אף משום חלל אוירה או רק משום גוש עפרה (ואז הנכנס בשידה תיבה ומגדל טהור).
דף נה עמוד א * "הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל רבי מטמא ורבי יוסי ברבי יהודה מטהר" - הגמרא מציעה כמה אפשרויות לבאר מה שורש מחלוקתם. * במקרה הנ"ל רבי יוסי ברבי יהודה מודה שהוא טמא כאשר מוציא החוצה את ראשו או רובו. דף נה עמוד ב * במשנה (בדף נד) מובא שימי גמרו וספרו של מצורע אינם עולים למנין ימי נזירותו - ורב חסדא (ע"פ ביאור רב שרביא) חידש שבנזירות מרובה, היינו במקרה שבזמן שנצטרע נותרו לו עדיין יותר משלושים יום, עולים ימים אלו לחשבון הימים העודפים על שלושים יום.
דף נו עמוד א * על דברי רב חסדא מהדף הקודם - הגמרא מביאה קושיה של רמי בר חמא (המתחילה בעמוד הקודם) וקושיה של רב אשי (המסתיימת בעמוד הבא), ובעקבות כך דברי רב חסדא נדחים. * נזיר שהיה טמא בספק ומוחלט בספק - אוכל בקדשים לאחר שישים יום ושותה יין ומיטמא למתים לאחר מאה ועשרים יום. דף נו עמוד ב * טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה (כמפורט במשנה בדף נד) - נחלקו התנאים אם חייבים עליה על 'ביאת מקדש'. * דבר הלכה שנאמר בבית המדרש בשם כמה חכמים איש מפי איש - ניתן להזכיר רק את המוסר הראשון והאחרון שמסרו הלכה זו בבית המדרש.
דף נז עמוד א * עצם כשעורה - הלכה למשה מסיני שנזיר מגלח על מגעו או משאו, ורבי עקיבא רצה ללמוד מכך בקל וחומר שהנזיר מגלח אף על מגע או משא רביעית דם, וטענו כנגדו ש"אין דנים קל וחומר מהלכה". * המשנה הראשונה בפרק שמיני, המתחיל בעמוד זה, מבארת כיצד ינהגו שני נזירים בתגלחת ובקרבנות, במקרה שאחד מהם נטמא אך לא ידוע מי מבין שניהם הוא זה שנטמא. (ומדובר במקרה שאמר להם אחד "ראיתי טומאה שנזרקה ביניכם"). דף נז עמוד ב * לדעת שמואל: 'הקפת כל הראש שמה הקפה' ועובר בגילוח כזה על הלאו של 'לא תקיפו'. * לדעת רב הונא: המקיף את הקטן חייב ואשה המקיפה את האיש פטורה, ורב אדא בר אהבה חולק על שני דינים אלו. (והגמרא מבררת את טעמיהם).
דף נח עמוד א * הגמרא דוחה את ההצעה שהברייתות נחלקו אם "הקפת כל הראש שמה הקפה". * כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה - אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב, ואם לאו יבוא עשה וידחה את לא תעשה. * בנוגע לציצית - לדעת רבא: פתיל צמר או פשתים פוטר את כל סוגי הבגדים, אך פתיל של שאר המינים פוטר רק בגד שמאותו המין. דף נח עמוד ב * מצות התגלחת של מצורע אינה אלא בתער. * רוב הדף עוסק בלימודים שונים לשיטות השונות בנוגע לעשה שדוחה לא תעשה ועשה שדוחה עשה ולא תעשה (בכהן ובנזיר). * הסוגיה בסוף העמוד דנה בדין העברת שער בית השחי ובית הערוה לגבר.
דף נט עמוד א * לפי האיכא דאמרי שבעמוד זה: המעביר שער בית השחי ובית הערוה - נחלקו התנאים אם אסור משום "לא ילבש גבר שמלת אשה". * "לא יהיה כלי גבר על אשה" - שלא ילבש איש שמלת אשה וישב בין הנשים ולא תלבש אשה שמלת איש ותשב בין האנשים (שיש לחוש משום ייחוד). * "לא יהיה כלי גבר על אשה" - רבי אליעזר בן יעקב דורש מפסוק זה שלא תצא אשה בכלי זיין למלחמה. * "ולא ילבש גבר שמלת אשה" - רבי אליעזר בן יעקב דורש מפסוק זה שלא יתקן איש בתיקוני אשה (שלא יכחול ושלא יפרכס בבגדי צבעונים של אשה). * לחוך בבגדו כנגד בית השחי כדי שיהא נושר השער על ידי חיכוך - מותר, הואיל ואינו נוגע בשער אלא בבגדו. דף נט עמוד ב * המשנה עוסקת בשני נזירים שאחד מהם נטמא ולא ידוע מי הוא, ומת אחד מהם. * רבי יהושע הקשה לבן זומא קושיה שאין בה כלום, וזאת כדי שתלמידיו ילמדו שכל אדם יכול להקשות על דברי רבו ואפילו יודע בו שאין בדבריו ולא כלום ושאר חביריו יהיו מלעיגין עליו ולא ימנע מכך. (ע"פ רש"י)
דף ס עמוד א * המשנה (בסוף הדף הקודם) עוסקת בדין נזיר שנתעוררו בו שני ספקות ביום הראשון לנזירותו: שמא נטמא ושמא נעשה מצורע מוחלט, ובגמרא (בעמוד זה) מובאת ברייתא המבארת את סדר הבאת הקרבנות של נזיר זה (והגמרא מבארת את הברייתא). * לדעת רבי שמעון: ספק מצורע מביא אשם ומתנה שאם הוא מצורע האשם יהיה לחובתו, ואם הוא לא מצורע האשם יקרב בתורת שלמי נדבה. דף ס עמוד ב * הגמרא מפרטת את משך הזמן שהנזיר (במקרים השונים: טמא ספק ומוחלט ודאי, מוחלט ספק וטמא ודאי, טמא ודאי ומוחלט ודאי) צריך להמתין עבור אכילת קדשים ושתיית יין וטומאה למתים. * הגמרא מבארת מדוע תגלחת לחובת צרעת (של ימי חלוטו או ימי ספרו) לא מועילה גם לחובת נזירות (של נזיר טהור או נזיר שנטמא).
